Belisana(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
קלייר שבה הביתה
אני מגיעה לביתך בתחושה שהיום זה עומד להיות הכל או לא כלום. יומיים של התרחקות. יומיים שאני מרגישה שאת נאטמת, מעבירה לי מסרים סמויים בבלוג, לא מדברת איתי ישירות על הפחדים שלך והכאבים שלך, בורחת מעצמך וממני. היום אהיה קשה. היום את תתני לי אותך לגמרי. אני מרגישה את הצורך שלך להכבש מחדש. הנסיעה שלי לאיטליה, המרחק מהסשן הקודם. את צריכה שאני אזכיר לך כמה את שפחה. כמה את שלי.
אני יודעת שזה מאבק פנימי שאת צריכה לעבור עם עצמך. יודעת שהקילור מפחיד אותך. לא רוצה לקחת אותך למקום רע. אם אינך מוכנה למחוייבות הכרוכה בו - נוותר. אבל אם את איתי ואם את מקולרת - את תהיי שם לגמרי, גופך ונשמתך. כולך שלי, גם פחדייך, גם מצוקתך. נכנסת לדירה. את מגישה לי קפה קר ואני צוננת לא פחות ממנו. "שימי כרית על הריצפה, קלייר ושכבי על הבטן לרגליי. שימי את בלוק הכתיבה והעט מול פנייך". את מביטה בי במבט שאומר שגמרת להיות תלמידה מזמן ושלא על זה חשבת כשקבענו להפגש ומה הקשר בכלל בין בלוק כתיבה לשליטה ואיפה החלק המחרמן כאן לעזעזל, אבל את מצייתת. אני חולצת את סנדליי ומניחה את שתי כפות רגליי על גבך. הפעם זה לא אמור לחרמן, רק להזכיר לך מה מקומך מולי. את לרגליי, שייכת ואת תבחרי במקום הזה מחדש. אני נזכרת במילות השיר שכתבת לפני ימים אחדים "אני מורדת, כמה שאני מורדת, בלי לומר דבר". המרד שלך יסתיים היום, שפחה שלי. "קחי את העט קלייר ותתחילי לכתוב על כל המרידות שלך. זה הוידוי שלך, כמו וידוי לכומר ותחשפי הכל: האמת, כל האמת ורק האמת. כל פעם שמרדת בלי שארגיש, בליבך או במציאות, כל התחלקות קטנה, כל מעבר על הכללים, כל מניפולציה. אני רוצה הכל וחסר לך שתנסי להסתיר ממני ולו דבר אחד". את כותבת. אני רואה כמה קשה לך. נעצרת, חושבת, מוחקת. "מה מחקת קלייר?", אני תובעת לדעת. "זה לא היה חשוב גבירתי", את אומרת בהיסוס. "תכתבי שוב ואל תמחקי יותר דבר. את כותבת לי ואת תחשבי רק על המרידות שלך, לא על סגנון הכתיבה". הרגליים שלי משוטטות על גבך, על שערך, על ישבנך. את תרגישי בכל דקה איפה את ומדוע. הכתיבה הזאת היא לא עוד בלוג, היא וידוי וזיכוך, שאחריו את תהיי מוכנה להמשך. לבסוף את מסיימת. "זהו גבירתי, כתבתי הכל". "מעולה", אני אומרת, "עכשיו תכתבי למה את מפחדת מהקילור". ושוב את נשכבת על הבטן ושוב העט מזדחל לו על הדף, כאילו מהסס להשאיר את חותמו ולהוציא לאור את כל הכמוס בך בפנים. ואז, את מסיימת גם את החלק הזה. "ועכשיו קלייר, תשתחווי, נשקי את רגליי ובקשי ממני רשות להתוודות על המרידות שלך והפחדים שלך", אני מצווה. את ממלמלת משהו ואני מצווה עלייך להגביר את קולך. "אבל גבירתי, אני לא יכולה לבקש!", את מזדעקת, "אני בכלל לא רוצה להתוודות. אני בכלל לא רוצה להקריא לך!". אני מושכת בשיערך עד שפנייך פונים אליי. העיניים שלי נעוצות עמוק בתוך הנשמה שלך : "מה ציוויתי, קלייר?" "ציווית שאבקש, גבירתי". "אז מה את רוצה כרגע, קלייר?" "אני רוצה לבקש... גבירתי" "אז למה את מחכה? אני ממתינה", אני מסכמת. "גבירתי, בבקשה תרשי לי להתוודות בפנייך על המרידות שלי ועל הפחדים שלי", את מבקשת. "זה לא נשמע משכנע, קלייר, תשכנעי אותי שזה באמת מה שאת רוצה". את מבקשת שוב, הפעם בצורה משכנעת. נדמה ששכנעת אפילו את עצמך. אני מכירה אותך, שפחה שלי, אני יודעת כמה את צריכה את זה ואת תבקשי ותתוודי. את מתיישבת לרגליי, פנים אליי ומתחילה להקריא לי את הרשימה. אני דורשת שתתבונני בעיניי בכל דקה, אני רוצה לראות את העיניים שלך בכל וידוי על כל מרידה וכן מותק, אין לך לאן לברוח. אני מצווה שתקריאי כל סעיף ואז תפרטי אותו. העיניים שלך בורחות. "קלייר, בפעם הבאה שהעיניים שלך יברחו מגבירתך, אני אסטור לך. את לא בורחת יותר, ברור שפחה?". את אומרת שברור, אבל שנייה אחר כך עינייך בורחות ואת חוטפת את הסטירה הראשונה. לא סטירה של חרמנות, לא סטירה של עונג. סטירה של שייכות והתעקשות על כך שהפעם את תצייתי כראוי ותדעי בדיוק מה את רוצה. הדקות חולפות, וידוי אחר וידוי, סטירה אחר סטירה על בריחת העיניים. אחרי שש סטירות את מבינה. עינייך לא בורחות יותר מעיניי. את איתי לגמרי ואת מתוודה באמת ומצטערת באמת. אני רואה לך את זה באישונים. ואז את מסבירה לי על הפחד שלך מהקילור, הבריחה האחרונה, התחושה שפחדת להביא אליי בימים האחרונים ואני מביטה בך ואומרת: "את לעולם לא תהיי איתי ילדה בסשן, קלייר, אבל מחוץ לסשן, את יכולה להיות הכל ואני אכיל אותך. תסמכי עליי שאכיל אותך שפחה שלי?". את מביטה בי ומוסרת לי שוב את אמונך. אחר כך אני לוקחת אותך למיטה. "לא יהיה כאב היום, קלייר, ואת גם לא תגמרי. היום את רק מתכרבלת". אני אוספת אותך אליי ומחבקת חזק-חזק, מושיטה את הפיטמה שלי לפיך ונותנת לך לינוק. עכשיו את ילדה ואני מערסלת אותך בזרועותיי בעדינות, עד ששתינו נרגעות. "גבירתי, אני יכולה לענג אותך?", את שואלת, "במה אני יכולה לשמש אותך היום?" בשנייה שתינו מתלהטות. שוב שפחה וגבירתה, שוב זרמים של מיניות זורמים בינינו. אני מצווה עלייך לרדת בין רגליי, למקומך הטבעי ולסגוד לי בלשונך. הלשון שלך מראה לי את התמסרותה, מטריפה אותי מעונג לעונג, עד העונג הבא. אני צריכה להרגע ומצווה עלייך לרדת לכף רגלי. הלשון שלך יונקת אצבע-אצבע ואז את כף הרגל. את מספרת לי תוך כדי כמה את שלי, כמה התגעגעת, כמה את אוהבת ואני כל כך מתענגת עלייך וגומרת שוב מלשונך. חזרת הביתה, שפחה ואני חזרתי אתך. אני מעלה אותך אליי ומתחילה ללטף לך את הכוס ולצבוט לך את הפיטמות. "גבירתי, אני רוצה פעם אחת רק לענג אותך, להיות כאן רק בשבילך ולא בשבילי. אפשר?", את שואלת. ואני יודעת כמה את צריכה להחזיר לעצמך ולי את הביטחון בכך שאת שלי ובשבילי ומרשה לך. את הולכת לשירותים ולשטוף ידיים ואני מגיעה אחרייך, תופסת אותך, סוחבת אותך למקלחת, מצווה עלייך לשבת. תופסת בראשך ומצמידה אותך לדגדגן שלי, מזיזה את ראשך לעברו, מתחילה לזיין אותך עם הכוס שלי וכשאני גומרת בפעם המי יודע כמה, אני מזיזה את ראשך בעזרת שערך וזרם השתן החם שלי שוטף את שדייך ואת בטנך, בשניות שנמשכות כמו הנצח. עכשיו את מזוככת, שפחה שלי. את מקבלת את כל מה שיש לי לתת לך ואת תתני לי את כל מה שיש בך בנשמה. ובאינטימיות שלא ניתן להסביר במילים, שתינו מתאחדות שוב, בזרם הזה של קבלה ונתינה. |
|
|
בעיניים כלות
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
Belisana
אני יודעת מהי חשיבותה של תגובה.
אז.. הלב שלי עדיין דופק מהתרגשות, עדיין.. הקטע כתוב מדהים. ומה שיותר מדהים - שזו המציאות. שמחה בשבילכן. כך ראוי שיהיה. 
|
|
|
קלייר(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
גברתי
כל היום אני חיה את מה שהיה אתמול. על אף העובדה שלא הוצלפה אפילו הצלפה אחת, זה היה המפגש הקשה ביותר שחוויתי איתך עד כה, והמזכך ביותר.
והמילים שלך כאן, מנציחות בי את התמונות, התחושות חקוקות בי לתמיד. באתי למפגש איתך אתמול עטופה בפחדיי ובכאביי. כתיבת הספר שלי מעלה פחדים וכאבים, ובערבוב שבין הדמיון למציאות, הוא מעלה זכרונות קשים. בימים האחרונים הייתי אבודה. נלחמת בתחושת הטביעה בתוכי, זקוקה לך עד כאב, ונלחמת ברצון להתחנן לעזרתך. לא רציתי אותך מטפלת בי גבירה שלי, רציתי לבוא חזקה כשאני מתמסרת לך, ממקום בטוח. אבל בימים האחרונים הייתי ילדה, ונאבקתי בילדה שבי ובצרכיה. כפות רגלייך על גבי, ראשי, וישבני, לא היו כאלה שמבשרות עונג. הן דרסו את ניסיונותי להתמרד, הן תבעו שאביא הכל, גם את החולשה. וכל כך קשה לי להביא את חולשותיי. כתבתי גברתי, והמילים דרשו עצמאות מול הכניעה שלי אלייך. פתאום הן מרדו בי, יצאו פשוטות, כנות, השאירו אותי חסרת הגנה. ואז דרשת שאבקש להתוודות בפנייך. הכנות התמרדה מול הצורך לבקש דבר שאינני רוצה בו. כל כך לא רציתי להתוודות, לא רציתי לחשוף, וייחלתי בתוכי לכך שתאלצי אותי לחשוף הכל, להתערטל, לתת את כולי גברתי. דרשת ממני לחזור ולבקש ממך את הזכות להתוודות בפנייך. ועמוק מתוכי הבקשה יצאה הכי אמיתית, הצורך להיות שלך גבר על כל החומות. ואז דיברתי, הסברתי כל סעיף. וקשה כל כך לא לברוח מעינייך. המילים היו לי קשות, החשיפה, ואיתן הבריחה של עיניי, והסטירות שלך. סטירות שהזכירו לי שוב ושוב למי אני שייכת, מה נדרש ממני. סטירות שאילצו את ההגנות להתמוסס, ואת האמת לצאת ברורה. ואז יכולתי להביא אלייך את הילדה שבי, את פחדיי מפניה. את הפחד שאם היא תהיה, לא אוכל להיות אני החופשיה, הגאה והמתמסרת, אלא שאהפוך מולך למי שנזקקת לך, למי שצריכה אותך כגברתה, כמו אוויר לנשימה. כל כך מפחיד גברתי להזדקק. ואני זקוקה לך. אחר כך לקחת אותי אל המיטה, ופטמתך שהוצעה לי ליניקה שחררה לחופשי את הילדה. לא יכולתי עוד להאבק בצרכיה. בצורך להיות מוגנת, ברצון שתצילי אותה אפילו לרגע מהפחדים. וינקתי גברתי, והייתי הכי קטנה שיש, הכי שלך, הכי מוגנת בחיבוק שלך. לא ידעתי למה לצפות לפני שהגעת. הכנתי מראש את חדר השינה לסשן, כל האביזרים פזורים על כיסוי השולחן הארגמני. אבל את הבהרת שלא יהיה כאב, שלא יהיה סשן. רק חיבקת. ואני התמסרתי. כשהרשית לי לענג אותך, כשהלשון עברה ועינגה, כשאחזת בשערי, מצמידה את פניי לתוכך, הרגשתי איך אני חוזרת לחיים מהתהומות בהם ביקרתי. כששלחת אותי אל כפות רגלייך, נישקתי אותן ממקום של התמסרות מוחלטת. הן היו עולמי גברתי, אהבתי אותן. ואז רצית לענג אותי, ואת צודקת במילותייך גברתי, כל מה שרציתי היה להיות שפחתך באותו הרגע. לשמש אותך, לענג אותך, להיות לך כל מה שתרצי שאהיה. ואת הרשית. ואז לקחת אותי אל המקלחת, הושבת אותי על הרצפה, פוקדת שאענג אותך בלשוני כשאת עומדת מעלי. גבירה מעל שפחתה. הגוף שלי התפתל, התחנן שתעניקי לו את השתן שלך. רציתי להרגיש אותו זורם עליי, מטהר אותי, מעניק לי אותך בדרך הקרובה והאינטימית ביותר. רציתי לשתות אותך לתוכי גברתי, להכיל אותך במלאות גם על נוזלייך. והשתן מתנפץ על גופי, וחומו עוטף אותי, והשיער אחוז בידך, ואני גונחת. שלך גברתי. כולי שלך. אתמול גברתי החזרת אותי ממקום שרצה כל כך לוותר על הקיום כדי להפסיק לכאוב. אתמול טיהרת אותי מהכאב, ניפצת את החומות שעוד עמדו שם ביני לבינך, וביני לביני. עשית אותי שלך אתמול בצורה מוחלטת. אילצת אותי להכיר ביכולתך להכיל אותי במלואי. הראית לי אתמול את אהבתך גברתי. לעולם לא הייתי יכולה לתאר לעצמי שאהיה מוכלת כך, ונאהבת כפי שאני. תודה גברתי. לפעמים אני מייחלת שאוכל לתת לך את המתנה שתאמר יותר מכל דבר אחר כמה אני שלך, כמה אני אוהבת. עירומה, אני יכולה להעניק לך רק את עצמי, את כולי, כמנחת אהבה. שפחתך. |
|
|
|
בעיניים כלות
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
די נו...
אני אבכה עוד מעט.
קלייר, חיבוק ענקי ממני. |
|
|
| פלוס מינוס(אחר) |
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
לא צריך ליבכות
רק להנות מרמות גבוהות של לכנות ופתיחות |
|
|
|
infinite(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
מדהים
תודה לכן |
|
|
| alona. |
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
מרגש , כמעט בצורה בלתי נסבלת.
וזו היא רק ההתחלה.. בהצלחה
|
|
|
|
קלייר(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
תודה מקסימים שכמותכם,
ויום נפלא לכולכם
|
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
שתיכן מקסימות ועושות את חוויית הקריאה למהנה עוד יותר.
שיהיה לשתיכן רק כיף וימים ארוכים של אושר }{ |
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
Re: קלייר שבה הביתה Belisana כתב/ה: אחר כך אני לוקחת אותך למיטה. "לא יהיה כאב היום, קלייר, ואת גם לא תגמרי. היום את רק מתכרבלת". אני אוספת אותך אליי ומחבקת חזק-חזק, מושיטה את הפיטמה שלי לפיך ונותנת לך לינוק. עכשיו את ילדה ואני מערסלת אותך בזרועותיי בעדינות, עד ששתינו נרגעות. כן, כעת ילדה, תינקי את חלב נשיותי, יש בו את כל ההורמונים הדרושים להוציאך מחיק הילדות הנפחדת ולהצמיחך מחדש אל האישה שאת... קלייר כתב/ה: אחר כך לקחת אותי אל המיטה, ופטמתך שהוצעה לי ליניקה שחררה לחופשי את הילדה. לא יכולתי עוד להאבק בצרכיה. בצורך להיות מוגנת, ברצון שתצילי אותה אפילו לרגע מהפחדים. וינקתי גברתי, והייתי הכי קטנה שיש, הכי שלך, הכי מוגנת בחיבוק שלך. לדעתי, תחושת ההגנה, ההגנה עצמה, היא הבסיס למערכת יחסים שכזו. כנשלטת, הצורך לחוש מוגנת על ידי גבירתך, הוא אך טבעי, ברור ומובן. לפעמים הנשלט, שלא במודע, עורך מבחני הגנה לשולט, בו הוא בודק, עד כמה השולט שם לב למצביו המשתנים. כמי שעוקב אחר כל השרשורים שלכן, אני ער לעובדה, שגבירתך אכן מעניקה לך את כל ההגנה הנדרשת, אך כנראה, קלייר, יקירתי, היית זקוקה לחיזוק וקיבלת אותו במלוא ההבנה, הנתינה, הפתיחות והאהבה מגבירתך. אתן דוגמה ומופת למערכת מורכבת זו של יחסים, שכולנו יודעים, שלא תמיד קלה היא! אוהב אתכן! }{ |
|
|