G-O-L-D(שולט)
|
לפני 18 שנים •
18 ביולי 2005
הקרב על הבית
יש אנשים שמעלים בי צער על שאני אנוש.
אני מניח שזה כל אותם אלה שהטריק שלהם לתעתע בסובבים אותם, הוא לטאטא את שקריהם תחת הטענה להיותם פשוט "כנים". * היום נכנסתי לבית חדש ששכרתי. אחרי שהוא נוקה וקורצף, אחרי שמלאתי את המקרר, אחרי ששמתי את המוזיקה שאני אוהב בכדי להנעים את זמני ואחרי שפתחתי את החלונות, נעמדתי במרכז הסלון והבטתי אל החצר. אחר כך הצתתי סיגריה, וכשניצוצות של פורטיס עלה, פשוט הרגשתי שאני נחנק. פתאום הבנתי שאני כבר כל כך הרבה זמן מדלג ממקום למקום והנה, זה עתה נכנסתי למקום חדש ושניה אחרי שהוא מוכן בכדי לאכלס אותי, אני שוב פעם רוצה לנוע. קשה לי להסביר את מה שהרגשתי באותו הרגע אבל שניה אחרי ההבנה הזו, שברתי את כל מה שהיה מסביבי. אחר כך נשכבתי על הריצפה והרגשתי את החתך ביד ימין צובע לי את הריצפה באדום. את האמת לא היה בי את הכוח לקום, פשוט לא. אז גם לא קמתי ונשארתי לשכב שם. אחר כך התחלתי למלמל לעצמי ואז משכתי את גופי וחיפשתי סיגריה. היא היתה שם, אותה אחת שהצתתי מקודם, עוד מעכלת את עצמה. הכנסתי אותה לפה, משכתי בעשן ונשכבתי שוב. היה לי פיפי אז השתנתי על עצמי וכמו שאני, פרצתי בצחוק. "OVER A DOG", מלמלתי לעצמי, "OVER A FUCKING DOG", מחיתי את הדמעות ומשכתי את עצמי לכדי התנודדות איטית אל עבר חדר האמבטיה. שם, מול המראה, הבטתי בעצמי. אחר כך ירקתי עליו, על זה שהביט בי ואז התיישבתי על הריצפה. משהו בי הרגיש שהוא חייב לצאת החוצה ואז הרגשתי בחילה והקאתי את כל מה שהיה בי. אחר כך ניגבתי את הפה בריר שנמרח לי על כל הזרוע ומשכתי את עצמי אל מול הכיור לשטוף את פני. הוא, הוא עוד הביט בי. "אתה צריך ללכת חביבי, אתה יודע את זה..." המהמתי אבל הוא לא ענה. הוא רק הביט בי ואז חייך את החיוך ההוא, אותו חיוך שאני מתעב כמי שאומר: "YOU DONT SAY" "SAY" אני אמרתי, "אחושלוקי SAY". "אז נו, אם אתה גבר, בוא נראה אותך..." הוא צחק. "אל תנסה אותי, אתה יודע שתפסיד". "אתה חושב?" "אני יודע". "ולמה אתה כל כך בטוח?" "למה?" מלמלתי. "כן למה?" "כי אתה מפריע לי לחיות. ומאז שהופעת, החיים הפכו להיות מסלול מכשולים רדוף ניסיונות לשרוד". "השרידה היא החיים", הוא צחק ואני הבטתי בו, הזדקפתי, חייכתי ואמרתי: "את זה -אתה- אמרת". * קשה לי להסביר את זה, אבל מתחולל קרב רציני ביני לבין העצמי שבי. אחד מאיתנו חייב להישבר. זה או שהוא מניח לי לחיות, או שאני קובר אותו חי. שנינו לא יכולים להשלים כבר, ושנינו לא יכולים לחיות בשכנות. זה הכי כואב לעקור את עצמך ממך, כי העצמי שבך הוא כמו שורש עקשן, אבל אחד מאיתנו חייב ללכת. למה ללכת? כי אם יש משהו שתמיד יפריע לנו לנשום, זה מי שאנחנו. הרי אחרי הכול, מי שעושה לנו הכי רע ובוחר בכל פעם מחדש לעשות את אותן הטעויות פעם אחר פעם באופן מחזורי, זה אנו עצמנו. ובכדי שאנו עצמנו נצא את עצמנו ונתחיל לחיות, אנחנו צריכים לוותר על מי שהוא, לפחות עד לנקודה הנוכחית שבה גילינו שאנו, זה זה שמפריע לנו לחיות. * בשעת לילה אני אוסף את השברים, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, שר לעצמי, רוקד ומרגיש שהלב שלי, הלב שלי פשוט חטף בומבה. זה הכול, לא ביג דיל, סתם, מכה אחת קטנה עבור רבים, אבל עבורו זה חתיכת כאב. כן, יש לי לב של ילד בן 16. הוא הכי אמיץ שיש כמעט בכל תחום כי הוא לא נכנע לשום פחד ולא מודע לשום השלכה, אבל בכל הנוגע לאהבה, הוא תם ורך כשל בן נעורים. * אני מניח שלפני צפויה תקופה לא קלה, אבל הלב שלי מוכן לה ויודע שגם אותה הוא יעבור. הוא ילד, וכילד הוא אף פעם לא מוכן להישמר על עצמו ולהישאר מאחורי חומות ומחסומים. לכן, לכן בכל פעם שהוא מזהה משהו שיכול, אולי, אם בכלל, להסב לו פורקן, הוא ישר נפתח וחושף את עצמו. בכלל, הוא די גאה בעצמו הלב הזה, הוא יודע שהוא בעל נוצות מפוארות ובכל אפשרות הוא משתדל להתהדר בהן. אלא שלפעמים, עוד לפני שהוא בכלל מספיק לפרוש אותן, הוא מגלה שזו שלמענה הוא פתח את עצמו, לא נשארה להביט בהן ואז הוא כל כך מתעצב, שלאחריו כל שאר המערכות קורסות. זה קורה לו פעם בשלוש או חמש שנים, אבל כשזה קורה, זה כמו רעידת אדמה. הוא ילד טוב הלב הזה, באמת שכן, הוא ילד טוב. אני מכיר אותו וכבר יודע ללטף אותו ולשחרר לו את הרצועה כשהוא מבקש להתפרע בכדי לפרוק את הכאבים שבו. אבל מצד שני, אני תמיד אומר לו: "אתה רואה, אמרתי לך". משום מה, אחרי שאני אומר לו את זה אני תמיד שומע אותו אומר: "כן, ידעתי גם, וזה כואב..." בצחוק של ילד שבכה אחרי מכה ועכשיו הוא צוחק על עצמו על זה שכלל וכלל בכה. הלילה הוא ישן איתי, הלב שלי. אני אחבק אותו וארגיע אותו. אני אספר לו סיפורים ואחזק אותו בכל מיני מילות אהבה. בבוקר אנחנו נקום יחד ונבין שהנה, יש עוד דרך עד למקום שבו הוא יוכל להשתולל שוב. אבל משום מה, לשנינו ידוע, שכן, הוא זה שיודע לחיות באמת. |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
18 ביולי 2005
זה שיודע לחיות באמת ציטוט: הוא הכי אמיץ שיש כמעט בכל תחום כי הוא לא נכנע לשום פחד ולא מודע לשום השלכה, אבל בכל הנוגע לאהבה, הוא תם ורך כשל בן נעורים
תשמור עליו גולדי, על הלב שלך, שלא ישתנה... |
|
|
נתנאלה(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
18 ביולי 2005
תודה
|
|
|
דניאל_דר(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
19 ביולי 2005
קוראת אותך ובוכה
הדמעות שורפות לי את העור אבל יש בזה משהו מטהר. שהבית החדש יהיה משכן של אושר ושלווה. דני |
|
|