לאכול את החרא של עצמך

לאכול את החרא של עצמך

G-O-L-D​(שולט) • 20 ביולי 2005

היום בקושי הצלחתי לגרור את עצמי המיטה.
"אתה חולה גולדי", מלמלתי לעצמי כשאני מושך את עצמי ממנה, "אתה פשוט חולה".
השעה היתה 11:45 וב12:00 נקבעה לי פגישה שלא יכולתי לבטל.
נשענתי על מרפקי ותפסתי את פני. לא הצלחתי לסדר את המחשבות שלי כראוי.
לקחתי את הנייד, הדלקתי אותו, וכשצלילי ההודעות הנכנסות בזו אחר זו נשמעו, חשבתי שפעמונים דופקים לי במוח.
עברתי עליהן, על כל אותן ההודעות, בסוג של אדישות כשאני מוחק אחת אחרי השניה.
אחר כך התקשרתי לשותף שלי ואמרתי לו שידחה את הפגישה בשעה.
"התעוררת?" הוא אמר.
"כן".
"אתה דפוק?"
"כן".
"מה יש לך? למה אתה מודיע לי עשר דקות לפני פגישה שאתה מאחר בשעה? מה אני אגיד להם שם?"
"תגיד להם שאני חולה".
"אבל אתה רוצה לדחות בשעה לא ביום".
"חולה רוח, תגיד להם שאני חולה רוח".
"ביי", הוא אמר בכעס וטרק את הטלפון.
אני משכתי את עצמי לכיוון המטבח, הדלקתי קומקום, עברתי לחדר האמבטיה, שטפתי פנים ונכנסתי לשירותים לחרבן את עצמי לדעת.
ישבתי שם, ואת האמת, אפילו את הכוח לדחוף את עצמי ממני לא היה לי.
התחלתי לצחוק.
אחר כך לבכות.
נאנחתי ואז פשוט בהיתי בקיר.
זה לא משנה כמה אתה חולה, פגוע, מרוסק או מעורער, לגוף יש את המכניקה של עצמו, והוא, כשאתה מאבד את המושכות, פשוט ממשיך לבד מכוח האנרציה של עצמו.
"אתה בחרא", מלמלתי לעצמי אחרי שהוא עשה את עבודתו וקמתי על רגלי, "אתה פשוט בחרא", זרקתי מבט בקקי של עצמי.
אחר כך חשבתי לעצמי שזה די מוזר שאנחנו קיימים שמונים שנה, ובהם אנחנו מנסים לחוות כמה שיותר דברים, אבל נמנעים מלחוות דברים מסויימים לכל אורך חיינו.
מתוך אינסטינקט, שלחתי יד, העברתי ליטוף, וטעמתי...
ההתנערות היתה מיידית, ירקתי, התנערתי שוב, וטסתי למקלחת.
שם, מתחת למים, אחרי ששטפתי את הפה שוב ושוב, אחרי שגרגרתי וירקתי תוך התנערות חוזרת, חשבתי על זה שאת הזרע שלי כבר טעמתי מפה של כזו או אחרת, אחרי שגמרתי בו ולאחר מכן נישקתי אותה, את השתן שלי מגוף של אחת כזו או אחרת גם טעמתי ועכשיו, עכשיו אני יכול להגיד שגם את זה עשיתי.
קשה לי להסביר, אבל איזה חיוך עלה בי כשיצאתי מהמקלחת והבטתי במראה.
"זהו, זה היה ההכי נמוך של החיים שלך אני חושב..." אמרתי לעצמי והבטתי מהחלון כשאני מסתרק כמו ילד טוב. "זה היה ההכי נמוך גולדי שמולדי, ההכי נמוך... מעכשיו, מעכשיו זה טיפוס איטי מעלה. בקרקעית נגעת".


*

קשה לי להסביר את זה, אבל כל הדרך לת"א חייכתי. עמי נהג המונית זרק בי מבט מידי פעם בפעם ורק אמר: "פשש". אבל אני לא השבתי לאנחות המוזרות שלו. המשכתי בשלי להביט אל מחוץ לחלון המונית על נוף הדרך והכול נצבע קצת יותר אופטימי עד שהוא, שכנראה כבר לא יכול היה לעצור בעצמו אמר:
"וואלה אתם בפיתוח, אתם חיים טוב אתם".
"למה?" המהמתי.
"תראה אותך, כולך מיליון דולר, מחוייך מוסרק, מתי קמת עכשיו? אתה נראה כמו אחרי מקלחת רענן".
"רענן..." גיחכתי.
"מה רענן?" הוא זרק מבט במראה, "אתה נראה נסיך!" הוא פסק ואני תפסתי את הצחוק של החודש.
"מאיפה הבאת לי את המילה זו?"
"איזו?" הוא צחק, "נסיך?"
"כן".
"וואלה זה מה שאתה, תראה אותך..."
"מה אתה רואה עמי? הא? מה?"
"מה מה, אתה בחור חמוד, בן כמה, שלושים שלושים ואחד?"
"בול".
"נו אתה רואה? אתה רווק בטח, ילדים אין לך ובטח לא אישה כי לא רואה עליך דאגות. חי לך במקום הכי טוב בארץ ומה רע? בטח יש לך פרנסה טובה, הא?"
"אתה רוצה להיכנס לי לכיס עמי?"
"לא, אבל אתה יודע..."
"מה אני יודע? אני לא יודע כלום".
"אתה בכלל מפה?" הוא זרק לפתע.
"מה פירוש מפה?"
"מהארץ. אתה לא נראה ישראלי".
"וואלה? למה?"
"אה אתה ישראלי?"
"כן".
"פשש", הוא הנהן, "וואלה אתה חי טוב".
"למה?"
"כי אתה נראה בכלל אירופאי. אתה נראה לא שייך, תייר".
"תייר הא?"
"כן".
"אני לא. אני מפה".
"אבל לא ממש, בטח מסתובב המון... אתה לא נשוי נכון?"
"נכון".
"רואים".
"למה רואים?"
"כי אתה דבש. חכה תתחתן, כל הדבש ימצץ".
"וואלה, ככה אתה מרגיש?" חייכתי אליו.
"מרגיש? אני כבר לא מרגיש כלום. רק למוות אני מחכה".
"בן כמה אתה עמי?" צחקתי.
"כמה אתה נותן לי?" הוא חייך.
"לא יודע, חמישים וחמש?" זרקתי.
"חמישים וחמש? איזה חמישים וחמש? אני בן ארבעים וושמונה!" הוא צעק.
"למה אתה צועק?"
"למה מה, ככה אני נראה?" הוא הניד את ראשו כלא מאמין ודפק על ההגה, "כוס אומו אני אומר לך, האשה הזו..."
"האשה?"
"כן, מרשעת!" הוא פסק ואני צחקתי.
"מה אתה צוחק? בחיים אל תתחתן!"
"למה?"
"שמע לי, אני לא אומר לך סתם".
"לא יודע, אולי לך לא הלך טוב? אולי לאחרים כן ילך טוב?"
"אין דבר כזה!"
"אין?"
"אין. טוב אבל אתה יודע מה, אולי לכם, אלה עם כסף, אולי לכם החיים יותר קלים לא יודע..."
"מה קשור כסף?"
"קשור חביבי קשור".
"עזוב אותך עמי, הכול פיקציה".
"מה הכול?"
"פיקציה, הזוי מדומה, שווא".
"לא מדומה ולא נעליים, שמע לי אל תתחתן".
"ואני אומר לך שאני הייתי נותן הכול בכדי למצוא מישהי שאני ארצה להתחתן איתה, והיא תרצה אותי", אמרתי והוא פרץ בצחוק.
"מה אתה מסתלבט עלי?"
"למה?"
"כי אחד כמוך? אלף! לא אחת! אלף אני אומר לך, מסדר שורה מפה ועד הבימה".
"הבימה?" חייכתי, "זה קצת רחוק".
"מה רחוק, אני מסדר לך תור, וואלה באודישנים של כוכב נולד לא באו ככה", הוא צחק ואני איתו.
"כוכב נולד..." מלמלתי.
"כן, כוכב נולד, רוצה סיגריה, קח", הוא הגיש לי אחת, "וואלה אני מוכן להכיר לך את הבת שלי".
"מה?"
"את הבת שלי, מה רע? אתה נראה לי בחור טוב אתה".
"מה אתה יודע עלי עמי? מה גם אתה כמו כולם מסתנוור משטויות?"
"למה שטויות?"
"ממה אתה מתלהב? מבית בהרצליה פיתוח? הוא לא שלי, ואולי אני ישן אצל חבר? ואולי הוא שכור? אולי מתחת לבגדים אני כולי רמוס ומרוסק? מה אתה יודע עלי?"
"אתה, יש לך עיניים טובות".
"עיניים טובות? זה הדבר האחרון שיש לי, כל מי שרואה אותי קורא לי נאצי ואתה אומר לי עיניים טובות"
"שתוק שתוק, נאצי עלק, מה אתה יודע, אני אומר לך, עיניים טובות".
"שמע, עמי, אתה לא מכיר אותי, אני בכלל חולה רוח. אתה יודע שאני היום טעמתי את הקקי של עצמי?" זרקתי והוא השתתק. אני הבטתי במראה וראיתי אותו מביט בי. הוא לא אמר כלום. הוא רק משך מעשן הסיגריה, זרק מידי פעם בפעם מבט במראה ואז הדליק רדיו.
"אז לאן אמרת שאתה צריך בת"א?"
"לא אמרתי", השבתי כשאני על סף התפקעות מצחוק.
"טוב לאן?"
"קח אותי לבית אירופה".
"זה שמול הבית משפט?"
"כן, רק מהצד השני".
"זה שיושבים בו הגנבים שהבית משפט לא מצליח לקרוא להם..." הוא אמר וצקצק בלשונו.
"כן, גנבים", חייכתי ושבתי להביט מחלון הרכב.
שתיקה עמדה ברכב ופרט גלגל"צ שצבע לי את העולם לקליפ, לא נשמע דבר. עמי לא הוסיף מילה מעבר. גם אני לא. אבל חיוך היה פרוש לי על הלחיים.
לא ממש הצלחתי לחשב מי מאיתנו יותר השתגע וטומטם, אני שצללתי מהדיכאון שלי עד למקום הכי נמוך שאי פעם הייתי בו, או הוא שהחיים דפקו לו את השכל והוא מציע את הבת שלו לזר מוחלט, רק בגלל שהוא נראה על פי הקריטריונים שטמטמו אותו להאמין בהם.


*

ביציאה מהפגישה מחזיק אותי בזרועי שותפי ואומר לי:
"תגיד לי, מה עובר עליך?"
"למה?" חייכתי.
"כי אתה לא מדבר איתי על מה שעובר עליך וזה לא פייר".
"למה לא פייר?"
"כי עברנו הרבה אחי, היינו בהרבה חרא".
"חרא", צחקתי.
"מה אתה צוחק?"
"אתה יודע מה עשיתי היום?"
"מה?"
"טעמתי את החרא של עצמי".
"למה?" הוא אמר באדישות.
"למה?" חייכתי מתפלא על אדישותו.
"כן למה?"
"זה לא נראה לך דפוק?"
"גולדי", הוא אמר והתקרב אלי, "אני מכיר אותך כבר המון זמן. אתה כבר חודש לא מי שאני מכיר כגולדי, אבל היום משום מה, בפגישה, האריה שבך יצא שוב פעם החוצה. אני כבר הרבה זמן מחכה לאריה הזה שיצא. אני מכיר אותך כבר הרבה מאוד זמן, ואני יודע מי אתה. תאמין לי, כמו שאתה יודע לטפס הכי גבוה, אתה יודע להתחפר הכי עמוק. אני לא דואג, אבל זה לא פייר שאתה לא משתף אותי. בחייאת דינאק, היינו יישנים פעם יחד, בהתחלה", הוא מחייך אלי, "ישנים באותה המיטה, אתה זוכר את זה?"
"כן..." חייכתי.
"אז תחשוב, אני לא רק שותף שלך, אני החבר הכי טוב שלך. בשביל מה יש חברים?"
"צודק", המהמתי.
"בוא נלך אליך, נבטל את שאר היום, נוריד חולצות, נעשה על האש, נדבר, כמו אז, כמו פעם".
"פעם..." חייכתי כשאני מנסה לעצור את הדמעות שפרצו להן מבלי שיכולתי להן.
"מה יש לך אחי?" הוא אמר וחיבק אותי.
"לא יודע, פשוט לא יודע, הפעם הזה... הפעם הזה מטריף לי את המוח".
"הפעם?" הוא אמר וליטף לי את הראש.
"כן", אמרתי.
"מה יש בפעם הזו שלך? אתה כל הזמן מדבר עליה, מה יש בה אחי?"
"לא יודע", אמרתי, "בוא נלך מפה, כולם מסתכלים עלינו וממש לא נכון לנו שהחברה מהפגישה יצאו לנו מהמעלית", משכתי באפי וניסיתי להתנתק ממנו.
"על הזין שלי", הוא אמר ולא הרפה ממני.
"די אחי, אתה ראית יותר מידי סרטים, זה לא יצא ממני ככה פה, זה גם לא ממש יצא, זה בי, לא יודע, זה המצב הנוכחי", אמרתי והתנתקתי ממנו.
"זה לא חייב להיות ככה", הוא חייך אלי.
"נכון, לא חייב, אבל זה ככה".
"למה?" הוא הביט בי בעצב.
"כי אני צריך לטפס לבד".
"אתה תמיד עושה את זה הכי קשה עבורך והכי קל לאחרים".
"מה פירוש?"
"לכולם אתה עוזר, לעצמך אתה לא מוכן לקבל עזרה".
"כזה אני".
"למה?"
"אני לא יודע, כזה אני".
"אתה רוצה לבטל את היום או להמשיך?" הוא זרק לפתע.
"בוא נמשיך, יש לנו עוד פגישה אחת ונסגור".
"טוב בוא, בוא נסע על האופנוע, תתאוורר", הוא אמר וכרח את ידו סביב כתפי.
"חם כפרה, חם, תוריד את היד", אמרתי ואז הצטערתי שאמרתי את זה.


*

בחיים שלי לא היתה לי פגישה כמו הפגישה שהיתה לי היום בשעת הצהריים המאוחרת.
איזה טיפוס עסקן זימן אותי ואת השותף שלי לביתו וכשהגענו אליו הוא קידם את פנינו כשהוא במכנס קצר ללא חולצה.
"מה קורה גברים?" הוא חייך.
"תראה אותו", חייך אלי השותף שלי.
"שכונה", אני צחקתי.
"אין יותר שכונה מזה..." אותו אחד אמר, "יאללה בואו", הוא מחא כף ונכנס אל פנים הבית.
הלכנו אחריו לגינת הבית שבה עמדה בריכה.
"מה זה, הבאת לך בריכה גבר?" צחק השותף שלי.
"כן, בריכה ליגה", הוא אמר וצעד לצדה האחורי של החצר, "אם בא לכם כנסו", הוא זרק מרחוק בחצי הומור.
אני חייכתי, הורדתי חולצה, מכנס, כפכפים, וכשהשותף שלי הביט בי מחוייך אמרתי לו:
"עזוב אותך", כששנינו פורצים בצחוק בעודו שולף מעליו את הבגדים ואני מקדים אותו קופץ אל המים.
"מה זה?" יצא אותו האיש, "נכנסתם למים? וואלה קניתם אותי!" הוא צעק וקפץ אחרינו, "לא תאמינו לי, אבל אני אומר לכם, רק איתכם אני עושה את העסק, תגידו לעורך דין המניאק שלכם שאם אני רואה אותו אני הורג אותו. כולו מילים מילים מילים, כמה מילים כמה, אני מבחינתי, סגרתי אתכם עכשיו יאללה, חגיגה!" הוא דפק בידיו על המים והשותף שלי קרקר מצחוק.
אני חייכתי ונשכבתי על המים כשפני אל השמש.
חשבתי על זה שאנשים כל כך מתאמצים בכדי להציג בפני האיש הזה, זה שאנו בביתו, משכשכים עמו במים, כל מיני מצגות בכדי שיכנס עמם לעסקה כזו או אחרת, והנה, שני ילדים בתחתונים, מצליחים לסגור איתו בתקיעת כף, את אחת העסקאות הכי מהירות שביצעו.
שמעתי אותו ואת השותף שלי מדברים אבל לא ממש הקשבתי. לא היה לי איכפת. ידעתי שסגרתי את העסקה רק בזה שקפצתי למים. רק בזה שזיהיתי את הניסיון שלו, את הבדיקה שלו.
אני מניח שעניין אותו מי אנחנו, ובזה שהורדנו בגדים ונחשפנו מולו, עבורו, הוכחנו את הכול.
יש אנשים כאלה, אני מזהה אותם כי אני מחפש אותם.
אלו אנשים שעניבות, חליפות, או מילים גבוהות מעולם לא היו בעינייהם.
הם, הם מכורים לפשטות.
רע לך, תאכל חרא, אחר כך אתה תעריך טעם רוק נקי בפה.
שחה, טבול, צלול, פשוט תבוא נקי ומי שאתה, גם אם זה הכי מסריח.
איפה שהוא, מתי שהוא, יש מישהו שיאהב את הריח.

בוקר טוב

Artdeco • 20 ביולי 2005

גולדי חמוד

DearPrudence • 20 ביולי 2005

מצטערת על הרגשנות המביכה אבל אתה כותב מדהים בעיני.
בתור חסרת ריכוז שכמותי, שמצליחה לקרוא בערך שתי שורות ראשונות בפוסט, אתה מצליח לגרום לי לקרוא הכל ועוד בשקיקה וכמעט בלי הפסקות.

תודה על פוסט נפלא, עצוב, מצחיק וסוחף והעיקר - אל תפסיק לכתוב.

גולדי

kael • 20 ביולי 2005

עברת הארה, מזל טוב!!

kael

Tainted​(לא בעסק) • 20 ביולי 2005

יכולתי לראות את זה קורה,
הכתיבה שלך גורמת לקורא לשקוע פנימה,
בעיקר שזה כתוב מתוך הלב
ממש שכחתי איפה אני לרגע או שניים.

יהיה בסדר גולדי

שעת כושר

SEAMASTER​(שולט) • 20 ביולי 2005

גולדי יש לך כושר ביטוי עילאי !

קלייר​(נשלטת) • 20 ביולי 2005

מדהים.

השארת אותי מרותקת לאורך כל התיאור שלך. כתוב פשוט נפלא.

דנדיליון​(שולטת) • 20 ביולי 2005

גולד

מזמן מזמן לא נהניתי מהניסויים שלך בעצמך כמו בפעם הזאת.
התעורר האריה? בוקר מעולה שיהיה לו, יום יום.

ורה • 20 ביולי 2005

מעולה
ממש אהבתי.

venus in our blood​(שולטת) • 20 ביולי 2005

...כנראה שרק אנשים נדירים מסוגך, יכולים לשקוע בחרא של עצמם , תרתי משמע
ולהישאר זהב טהור
נקי
גולמי
הכי אמיתי שיש.

חזק, אנושי והכי אתה.

תודה לך, גולדי.