צומת חולון פרקים 11-18

צומת חולון פרקים 11-18

קלייר​(נשלטת) • 22 ביולי 2005

שלושה ימים ושני לילות חלפו מאז שאספתי אותה במכוניתי. קצב האירועים דחק את הזמן לקרן זווית. לפני שלושה בקרים עוד דמיינתי לעצמי ימים עמוסי נסיעות ריקות מתוכן, ימים של בדידות חסרת תוחלת. "מה אני עושה פה על השטיח לרגליה של הזונה הקבצנית שאספתי, ולמה אני מאושרת להיות במקום הזה?".
אני רוצה להתנער ממקומי, לקום, לחזור ליעל האסרטיבית, הביצ'ית, הבודדה שאני מכירה כל כך טוב. במקום, אני מניחה את שפתיי על כף ידה ומנשקת בתודה. מתרפקת עליה.
רוחי מעשנת סיגריה ושותה מהקפה. אצבעותיה עוברות בשערי, מלטפות, מרגיעות. נדמה לי שהיא קוראת כל נשימה שלי, כל תחושה. מפחידה אותי השקיפות הזו. "היא רק זונה" אני אומרת לעצמי, "מה פתאום הנחת לה להתנחל לך ככה בנשמה?". רוצה שהקול הזה בתוכי ישתתק כבר. אני קמה, מביאה את הטייפ, מניחה אותו על השולחן, מפעילה אותו.
"שנמשיך?" אני שואלת.
רוחי מחייכת, נדמה לי שהיא מבינה טוב ממני את המאבקים הפנימיים שלי.
"נמשיך" היא עונה, "אבל בואי למיטה, נדבר שם".
אנחנו עוברות לחדר השינה. היא לא נוגעת בי בדרך לשם. הפחדים שלי חוצצים בינינו. היא יודעת שאני חייבת להשיב לעצמי את השליטה בסיטואציה, אם לא אתפרק.
אנחנו נשכבות. המיטה שלי גדולה מספיק כדי שרווח ביטחון יחצוץ בינינו. "אני מתגעגעת לגוף שלך, תגעי בי רוחי" אני חושבת, ומכסה את פלג גופי התחתון בסדין.
"מה את רוצה שאני יספר לך?" היא שואלת ושואפת מהסיגריה.
"כשהייתי ילדה אנסו אותי" אני עונה לה.
"מי אנס אותך?"
"בעלה של אמא שלי" אני עונה.
"בת כמה היית?"
"בת שש" אני אומרת.
העיניים שלה רכות עכשיו. היא לא זזה, אבל נדמה לי שאני מחובקת.
"כמה זמן?"
"שבע שנים" אני עונה.
"אמא שלך ידעה?" היא ספק שואלת ספק קובעת.
"אני לא יודעת" אני עונה.
"התלוננת עליו?"
"כן, אבל לא היה משפט, לא היו לי הוכחות" אני עונה.
רוחי מתקרבת אליי, מושיטה אליי את ידיה. נדמה לי שהתנועה מהוססת עכשיו, אבל אני מחליקה אל בין זרועותיה, קוברת את פני בשדיה, רוצה נחמה, כואב לי עכשיו. החיבוק שלה עז, כזה שמנסה להגן מהכאב שבא מבחוץ ומבפנים.
"תאנסי אותי רוחי, תכאיבי לי, תעשי שאני לא אהיה" אני מתחננת.
"אני אף פעם לא יאנוס אותך" היא עונה בשקט, ומנשקת את מצחי, "תשכבי בשקט עכשיו, אל תדברי אוטוסטרדה".
החיבוק שלה מביא את הדמעות בהן נלחמתי בכל התקופה האחרונה. זוכרת את המפתח החורט בי, את הזעם, את חוסר האונים. היא קטנה כל כך לידי, אבל נדמה לי שיכולתי להידחק עכשיו לרחם המסורטן שלה, לטבוע במי השפיר הדלוחים, להיות רק לב שפועם מול גלי האולטרה סאונד. הכאב קורע לי את הנשמה, "לא ידעת אמא? באמת לא ידעת? ואם ידעת, איך יכולת לתת לזה להימשך... הייתי בת שש אמא."
הבכי שפורץ ממני הוא זה של הילדה שנבגדה. זו ששמעה את המילים חותכות בבשרה "את שקרנית, הוא מעולם לא נגע בך". בכיה של הילדה ששנים מאוחר יותר פרצה מסוממת לבית אמה לגנוב את הצ'קים, כדי לנקום בכיס שמימן לו עורך דין.
החיבוק של רוחי מתהדק סביבי. אני מכורבלת סביבה כעובר.
"תבכי נשמה, תוציאי הכל" היא לוחשת לי בשקט.
האגרוף שלי מכה במיטה, מכה אחת פוגעת בה. אני שומעת את האנחה השקטה, מרגישה איך היא מדחיקה עכשיו את הכאב ומחזקת את אחיזתה בי.
"רוחי, למה היא לא שמרה עליי? למה?"
השפתיים שלה מדברות אל המצח שלי שצמוד אליהן.
"את חושבת שהיא ידעה?" היא שואלת.
"אני לא יודעת, אני לא יודעת כבר. עשרים שנה אני שואלת את עצמי את אותה השאלה" אני עונה לה.
"שאלת אותה נשמה?" היא שואלת.
"היא אומרת שהיא לא ידעה כלום" אני עונה תשושה עכשיו.
אני מהדקת את אחיזתי סביבה.
"רוחי, תחבקי אותי עכשיו רק כמו אמא" אני מבקשת.
"בואי נשמה" היא עונה. כל הגוף שלה עוטף אותי, קטן ומגן.
"רוחי אל תמותי לי" אני מבקשת.
"יהיה בסדר כפרה, אל תפחדי" היא עונה לי.
"למה אני מספרת לך את זה? אני בכלל רוצה שאת תספרי לי עלייך" אני אומרת בקול קטן ותמה.
הצחוק שמתחיל אצלה בבטן מתגלגל החוצה. אני אוהבת את הצחוק שלה, בוטח, רגוע.
"נשמה, אני נכנסתי לתוכך, את שלי עכשיו, אז איך תשמרי ממני סודות?" היא שואלת.
"רוחי, אנחנו לא ברומן רומנטי, כבר היו לי נשים בחיים. אני לא הולכת להתחתן איתך" אני עונה.
הצחוק שלה מתעצם. נדמה לי לרגע שהצחוק הוא עליי.
"מה את צוחקת?" אני שואלת.
הצחוק שלה גובר.
"נו מה מצחיק אותך?" אני שואלת כשחיוך כעוס עולה על שפתיי. "אני פה בוכה את הנשמה שלי, ואת צוחקת?"
היא אוחזת בבטנה, מתקפלת על המיטה, "באמא שלך מספיק להצחיק אותי, כואבת לי הבטן" היא מבקשת.
"אבל מה אמרתי שהצחיק?" אני שואלת וגוררת בעקבות שאלתי פרץ צחוק מחודש.
לאט היא נרגעת, מביטה בי בחיוך.
"אז מה הצחיק אותך?"
"את נשמה שלי, כפרה, כמה תשקרי על עצמך?"
"במה אני משקרת?"
היא קמה לאיטה מהמיטה. "אם את לא יודעת אני לא יגיד לך, אני יחכה שזה יבוא לך לבד" היא עונה. "יאללה, אני הולכת להתקלח, תשימי לנו אוכל? למה הריח מהתנור סבבה".
"מה זה?" אני שואלת.
"תשימי לנו אוכל" היא חוזרת ואומרת בחיוך.
"מה אני נראית לך משרתת? תבואי איתי נכין יחד" אני עונה לה.
שוב היא פורצת בצחוק.
"מה את צוחקת?" אני שואלת בכעס.
היא מפסיקה לצחוק ומביטה בי.
"לכי עכשיו למטבח ותעשי לנו אוכל" היא פוקדת עליי. "וחלאס עם הדאווין".
היא נכנסת למקלחת וטורקת מאחוריה את הדלת. אני צועדת למטבח בזעם, מוציאה צלחות, מטיחה אותן בשולחן. סכו"ם. מפיות. כוסות.
מוציאה קולה מהמקרר, פותחת, מוזגת קודם לכוס שלה.
פותחת את התנור. מניחה בצלחת שלה עוף צלוי. "אני אמלא קודם את הצלחת שלי, מי היא חושבת שהיא?" אני חושבת לעצמי. מעבירה את העוף לצלחת שלי. מוסיפה ירקות מאודים, ומניחה מול הכיסא שלה את הצלחת המלאה.
מניחה עוף וירקות בצלחת שלי. מתיישבת ליד השולחן. היא עוד לא חזרה מהמקלחת. מתה מרעב, רוצה להתחיל לאכול. מחכה.
"מה קורה לי קבינימט?" אני חושבת ומרגישה את הזעם גורם לוורידי הרקות לפעום.
רוחי יוצאת מחדר השינה, לבושה מכנס טרנינג, בלי חולצה. השדיים שלה מתנדנדים מלאים מצד לצד עם כל צעד שלה. אני מביטה בהם מהופנטת. היא מתיישבת על הכסא שלה, לוגמת מהקולה, טועמת מהעוף.
"ואללה טעים" היא אומרת, "יאללה בתאבון".


אנחנו אוכלות בדממה. "מתי איבדתי את השליטה על מה שקורה לי? אני מתחילה להשתגע פה". לועסת, שותה מהקולה, לא מוציאה מילה. גם רוחי לא מדברת. כל תנועה שלה מקפיצה את שדייה. אני לא מורידה מהם את העיניים. "הזונה הקטנה הזו לא תשלח אותי אל המטבח. ממתי היא אומרת לי מה לעשות? זה ייפסק ברגע זה".
אני לוקחת מנת עוף נוספת, מניחה את התבנית על השולחן. "היא רוצה עוד, שתקח בעצמה. אין לה פה משרתות".
רוחי לועסת באדישות. כמו ילדה קטנה היא קודם חותכת את העוף לחתיכות קטנות, ורק אז מעלה אותן למזלג. אני נאבקת בחום שאני מרגישה אליה כשהיא מתענגת על הארוחה.
"היא משחקת בי" אני חושבת בדממה, "משחק של חתול ועכבר".
היא לוקחת סיגריה מהקופסה. אני נאבקת ברצון להצית לה אותה. מציתה אותה בדממה, שואפת, נושפת.
"גמרת להסתכל לי על הבז'ז'ים?" היא שואלת.
"לא הסתכלתי עליהם" אני עונה ומסמיקה.
"מה נהיה יעל?"
"את מרגיזה אותי בכל דבר שאת עושה" אני עונה.
"מה מרגיז לך נשמה?" היא שואלת.
"מה פתאום את שולחת אותי למטבח? כוס אומק, כולה שלושה ימים פה ואת מתנהגת כאילו הבית הזה שלך". אני עונה בקול שמשתדל לא לצעוק.
"לא רצית לעשות לי אוכל?"
מה עונים על זה? אני מעבירה את ידי בשיער, אני מזיעה מהכעס שעולה בי.
"רוחי זה לא הולך, אני חושבת שאני רוצה שתלכי" אני אומרת לה.
"את חושבת או שאת יודעת?"
"אני רוצה שתלכי מפה" אני עונה לה, "אני לא יכולה עם הסערות האלה".
היא קמה ממקומה, הולכת לחדרה וחוזרת כעבור כמה דקות לבושה בבגדים שקניתי לה.
"את מסיעה אותי או לקחת מונית?" היא שואלת.
אני קמה, מוציאה מארנקי חמישה שטרות של מאתיים שקלים.
"קחי את זה" אני אומרת לה.
בשתיקה היא לוקחת את הכסף, ומכניסה לכיסה.
אני מתקשרת לקסטל, מזמינה מונית, נותנת את מספר כרטיס האשראי שלי, ומבקשת שיחייבו אותי בנסיעה.
בלי לומר מילה היא יוצאת מהדירה, סוגרת מאחוריה ברכות את הדלת.
דממה.
אני לבד.
אני קמה והולכת אל החדר בו ישנה יומיים. מסירה בתנועות מכניות את הסדין, ציפיות הכריות, כיסוי המיטה. לוקחת את המצעים אל חדר הכביסה, מכניסה הכל אל מכונת הכביסה, מוסיפה אבקת כביסה ומרכך. מפעילה את המכונה. עומדת לידה ומקשיבה למים שממלאים אותה ושוטפים את ריחות הגוף של רוחי מהמצעים.
אני הולכת לסלון, נשכבת על הספה, עוצמת עיניים. "אני הזונה שלך" אני נזכרת בעצמי צועקת רק כמה שעות קודם, "קחי אותי רוחי, אני שלך".
קמה בזעף ומפעילה את המערכת בפול ווליום. שיתפוצצו השכנים. הפינק פלויד שרים I wish you were here. מכבה את המוזיקה. חוזרת למטבח. זורקת את שאריות האוכל לפח, מכניסה את הכלים למדיח. "רוחי, תחזרי".
"שיזדיין הספר, שיזדיין העולם, שתזדיין רוחי". אני נכנסת להתקלח, זורקת על עצמי בגדים ויוצאת מהבית. נכנסת למכונית, פותחת את הגג, אני צריכה אוויר הלילה. מאלצת את עצמי לנסוע לכיוון צפון, ולא לכיוון צומת חולון. לוחצת על דוושת הגז. אני רוצה מהירות עכשיו.
בטרמפיאדה של גלילות עומדים כמה חיילים, מעלה שניים מהם למכונית. אחד צריך להגיע לזכרון, השני לחיפה. הם מנסים לדבר איתי, אני מבקשת מהם שישתקו. זה לא מנומס, לא אכפת לי. רוצה לנהוג, להוריד אותם בבתיהם, לברוח משלי.
אני מורידה את החייל הראשון בזכרון וממשיכה לחיפה. הוא גר בהדר. יורדת מהכרמל לאורך ארלוזרוב, "פה גרה אמא שלך, אם היא עוד חיה. צאי לי מהראש רוחי".
"בא לך כוס קפה?" הוא שואל אותי.
"מאוחר, זה לא יפריע להורים שלך?"
"אני גר לבד" הוא עונה, "עשיתי עליה בשביל הצבא".
עכשיו אני שמה לב למבטאו הרוסי.
"יש לך משהו יותר חזק מקפה?" אני שואלת.
הוא צוחק בעליזות צעירה, "יש בירה, יש וודקה, מה בא לך?".
אני מחנה את המכונית, סוגרת את הגג. אנחנו עולים לחדר ששכר על גג הבניין. הוא ממהר להוציא ממנו מזרון, מניח אותו על רצפת הבטון שבגג, ומוזג לשנינו וודקה עם אשכוליות.
"סלוט" הוא מברך.
המשקה שורף לי בגרון, מרוקנת את הכוס בשתי לגימות ארוכות, מסמנת לו שימזוג עוד.
הוא מוזג, מתקרב אליי בגופו.
"תדליק לי סיגריה ותתפשט" אני מורה לו.
הוא נדהם, לא זז.
"תתפשט אמרתי" אני חוזרת.
הוא נעמד, מדליק לי סיגריה, מניח אותה בפי, פושט את המדים. נשאר בבוקסר.
"תוריד הכל".
הוא חלק, בהיר. חבורה כהה מתנוססת על ירכו. אני קמה, ניגשת אליו, מעבירה אצבע על החבורה, לוחצת.
"כואב?"
"כבר לא" הוא עונה.
"ממה זה?"
"אימונים" הוא עונה לי.
הוא שולח את ידו אל פני, אני מסלקת את היד בחבטה מהירה.
"אל תיגע בלי רשות. אתה לא זז מעכשיו בלי שאומר לך. ברור?"
"כן גברת" הוא עונה לי.
אני מסתובבת מסביבו, בוחנת את כל גופו. מעבירה את אצבעותי בעדינות על גבו, מתענגת על הצמרמורת שעוברת בו.
"אל תזוז" אני פוקדת עליו.
מסירה את חולצתי ואת החזייה, ונצמדת אליו מאחור. שומעת אותו גונח כששדיי נלחצים אל גבו. מלטפת את החזה ואת הפטמות שלו לאט בתנועות סיבוביות.
"אתה תהיה הזונה שלי הלילה" אני אומרת לו.
הוא לא עונה, רק הגניחה שפורצת מגרונו מעידה על רמת הגירוי בה הוא נמצא.
"תראי לי איך עומד לך בשבילי זונה" אני אומרת, ואוחזת באברו הזקור.
היד שלי מלטפת לו את הזין "תראי איך אני יודעת לזיין רוחי", עולה ויורדת עליו, מלטפת את הביצים.
הנשימות שלו מהירות עכשיו.
"תגמרי בשבילי זונה שלי" אני לוחשת לאוזנו. מעבירה עליה את לשוני, חודרת לתוכה, נושכת את התנוך.
הצעקה שלו מהדהדת על הגג כשהוא גומר. אוחזת באברו בחוזקה, סוחטת אותו בתנועותי "רוחי בואי אליי".
הוא נשען עליי עכשיו גבו נאחז במשענת שאני מציעה. "ילד טוב" אני אומרת לו.
"את רוצה לישון איתי גברת?" הוא שואל.
"לא מתוק, אני הולכת".
מרחיקה אותו ממני בעדינות, לובשת שוב את החזיה ואת החולצה. הוא מתיישב על המזרן. פתאום אני רואה כמה הוא עייף.
"לילה טוב ילד" אני אומרת לו ומנשקת את מצחו.
"תודה" הוא אומר.
אני מחייכת. "תודה על הטרמפ או על הגמירה?" אני סונטת בו בחיוך.
מלטפת את לחיו ויוצאת. יורדת אל המכונית, מתניעה אותה, נוסעת בחזרה לכיוון המרכז.

**

באחת בלילה אני מגיעה לצומת חולון. שקט בה, רק כמה מכוניות חולפות. אני לא רואה את רוחי, אני לא רואה גם אף קבצן אחר.
מחנה את המכונית באורות מהבהבים באזור תחנות האוטובוסים, ומדמימה את המנוע. לא מסוגלת לנסוע אל הבית, הוא ריק לי מדי.
משכיבה את מושב הנהג, מציתה לי סיגריה, מדליקה את הרדיו. המוזיקה של גלגלצ מרגיעה בשעות האלה. זורקת את הסיגריה ונרדמת.


צפירת נהג האוטובוס מעירה אותי משנתי. מעיפה מבט בשעון, שש בבוקר. "התחנה ריקה, שיזדיין." מרימה מולו אצבע משולשת.
"יה מזדיינת אין לך בית?" הוא צועק לי.
"לך חפש מי ינענע אותך" אני צועקת בחזרה.
הבגדים שלי מקומטים, הגב כואב מהשינה בתנוחה הלא נוחה. "איפה את רוחי?".
מתניעה את המכונית. מזל שהמצבר חדש, אחרת הוא היה מתרוקן מחמש שעות של הבהובים. נוסעת לחוף תל אביב. נכנסת לאחת המסעדות, מזמינה קפה וחביתת ירק. מורחת את הלחמניה החמה בחמאה.
"הכל בסדר?" שואלת המלצרית.
"כן, תודה" אני עונה ומרגישה שקרנית.
שישי בבוקר עכשיו. רוחי הייתה אמורה להכין היום חריימה.
גלי הים אפרפרים, מלאי בוץ. כל כמה שניות חולפים על פני צועדים ורצים. חוזרת אל המכונית ונוסעת אל חוף הדולפינריום. מתיישבת שם על הסלעים, גבי פונה אל העולם.
אני לא יכולה יותר. חוזרת אל המכונית ונוהגת בחזרה אל צומת חולון. מחנה את המכונית שוב באותה תחנת אוטובוס. בשעה כזו היא מלאה באנשים. מתעלמת מהם.
בשמונה אני רואה אותה צועדת לכיוון הצומת. מתניעה את המכונית ומתקדמת לעברה. פותחת את הדלת.
היא נעצרת ומסתכלת פנימה.
"את נכנסת?" אני שואלת.
היא עומדת חוככת בדעתה.
"בבקשה רוחי, תכנסי" אני מבקשת.
"לכי לבית שלך יעל" היא עונה.
"רוחי, הבית ריק לי בלעדייך, בבקשה בואי" אני מתחננת.
היא מביטה בי שוב.
"מה קרה לבגדים שלך? איפה הסתובבת?"
"ישנתי פה כל הלילה" אני עונה לה.
"מפגרת" היא מפטירה, ונכנסת, "יאללה סעי, אל תעשי לי פדיחות פה".
החיוך מתפשט על פני.
"אכלת ארוחת בוקר?" אני שואלת אותה.
"עוד לא, אבל בואי ניסע אלייך, תתקלחי ותחליפי בגדים, למה אני לא יושבת איתך ככה בשום מקום".
הצחוק שלי משוחרר פתאום.
"התגעגעתי אלייך רוחי" אני אומרת.
"ידעתי שתבואי" היא עונה לי, "אמרתי לך שאת לא יכולה יותר בלי רוחי".
ושוב הצחוק, ותחושת חופש פתאומית.
אני מתניעה, מסובבת את המכונית בצומת הבא, עולה על האיילון, וכבר אנחנו דוהרות לכיוון צפון תל אביב.
"איפה ישנת?" אני שואלת אותה.
"בזולה שלי" היא עונה, "אבל בגללך החזקתי כל הלילה סכין, שלא ישדדו אותי".
"נעשית עשירה?" אני צוחקת.
היא מלטפת את לחיי, כל כך התגעגעתי למגע שלה. מניחה את ידי על שלה, מצמידה אותה בכוח אל הלחי, כתפי מורמת מעט, לחזק את המגע.
"התגעגעת אליי?" אני שואלת.
"כן" היא עונה.
"אל תלכי יותר" אני מבקשת.
"אם תגידי לי עוד פעם ללכת אני ילך, אבל אני לא יחזור" היא עונה לי.
"אל תקשיבי לי, אם אומר לך ללכת" אני מבקשת ממנה, "פשוט חבקי אותי, אבל אל תלכי".
"יעל, אמרתי לך כבר, אין בכוח. תשקלי מילים, למה אם תגידי לי ללכת אני עוזבת לתמיד".
אני מנשקת את כף ידה.
"אני לא אומר לך יותר ללכת" אני אומרת, ונדמה לי שהחיוך הפך לחלק בלתי נפרד מתווי פני.

**

אנחנו עוברות בסופר השכונתי, קונות בגט וגבינות. אני מרגישה שגרה של זוגיות פתאום. חוזרות לדירה. כשאנחנו נכנסות אני שולפת ממגירת השידה שליד המיטה זוג מפתחות ונותנת לה.
"שיהיו לך המפתחות לדירה" אני אומרת לה.
"ואללק, שלוש שנים לא החזקתי מפתחות ביד" היא צוחקת, "רק כאלה שתיששתי".
"תיששתי?" את הביטוי הזה אני לא מכירה.
"כן, שהרמתי מלקוחות בשביל לפרוץ להם לדירה" היא מסבירה.
אני מכינה לה קפה, חביתה, מוסיפה גבינות.
"תאכלי נשמה שלי" אני מפתה אותה למזון.
רוחי טורפת את המזון.
"הייתי בכאלה עצבים שלא אכלתי מאז שהלכתי" היא מסבירה לי.
"גם אני לא אכלתי עד הבוקר" אני מספרת לה.
"מה עשית?" היא שואלת.
"נסעתי במכונית, לקחתי טרמפיסטים לזכרון ולחיפה" אני עונה.
"רק לקחת אותם?" היא שואלת.
"למה את שואלת?"
"למה אני מכירה את השרמוטה שלי" היא עונה לי, "זיינת אותם?"
"זיינתי אחד מהם" אני עונה.
היא מסיימת את הקפה שלה.
"היה טוב?" היא שואלת.
"הוא היה ילד, חייל, נדמה לי שהוא היה בתול".
"לא אמרתי לך שאף אחד לא ייגע בך חוץ ממני?" היא שואלת.
הצחוק שלי משועשע.
"הוא לא נגע, רק אני".
הסטירה שלה מהירה וחזקה, ומטיחה את פרצופי.
"מה אמרתי לך?" היא שואלת.
"שאני שלך" אני עונה.
שוב סטירה.
"מה זה אומר?"
"שרק את נוגעת בי"
סטירה.
"ושאני נוגעת רק בך" אני ממשיכה.
סטירה.
הדמעות זולגות עכשיו מעיניי.
סטירה.
סטירה.
היא קמה.
"אני הולכת להתקלח וכדאי שגם את תנקי טוב טוב את הגוף שלך" היא אומרת.
"רוחי" הקול שלי משתנק.
"לכי לנקות אותך ואז תבואי למיטה" היא פוקדת עליי.

**

כשאני יוצאת מהמקלחת היא ממתינה לי עירומה על המיטה. אני נשכבת לצדה, ידי מתרוממת מעצמה ומונחת על מותניה, מצמידה אותה אליי.
"תביאי את הטייפ שלך" היא אומרת לי.
"עכשיו?" אני שואלת, כמהה למגעה, "התגעגעתי אלייך כל הלילה."
"תביאי את הטייפ" היא אומרת.
אני קמה באנחה, מביאה את הטייפ, נשכבת שוב לידה.
"תשכבי על הרצפה" היא מורה לי.
"מה?" אני שואלת.
"תשכבי על הרצפה".
אני מביטה בה.
"רוחי אל תתחילי משחקים" אני מבקשת ממנה.
"יעל, החזרת אותי אלייך, את רוצה אותי, תעשי את מה שאני אומרת לך" היא עונה לי.
"זה משפיל אותי" אני עונה.
"רדי לרצפה" היא אומרת שוב ומלווה את דבריה בסטירה.
אני מביטה בה בדממה. הברירה שלי כרגע היא להתנגד ולשלוח אותה לדרכה שלא על מנת לחזור, או לציית. שתינו מודעות לברירה הזו.
אני יורדת מהמיטה, נשכבת על הרצפה.
"לא מספיק שישנתי במכונית, עכשיו אני צריכה גם לשכב על הרצפה?" אני שואלת.
רוחי מתיישבת על קצה המיטה ומניחה את כפות רגליה על גבי. ההשפלה איומה לי. אני נאבקת ברצון לנער מעליי את רגליה.
אני מרגישה את תנועותיה בגבי. היא מציתה לה סיגריה ומפעילה את הטייפ.
"עכשיו תספרי לי מה הרגשת איתו" היא פוקדת ומניחה את הטייפ ליד פני.
"רוחי, בבקשה תפסיקי" אני מבקשת.
רגלה דוחקת את פני לכיוון הטייפ.
"תספרי לי" היא חוזרת על פקודתה.
"הרגשתי שהוא שייך לי, טוב? שאני יכולה לעשות בו מה שמתחשק לי" אני אומרת בכעס, הדמעות חונקות את גרוני.
"מה עשית לו?"
"ביד".
"מה אמרת לו?"
"שהוא הזונה שלי" אני עונה.
"איך הוא הזונה שלך אם את הזונה שלי?"
כף רגלה האחת מונחת על ראשי, השניה מפשקת את רגליי וחודרת אל ביניהן.
הגניחה שלי פורצת, אני רעבה אליה, כל כך רעבה עכשיו.
"את השרמוטה שלי" היא אומרת ומניעה בתוכי את כף רגלה, "אף אחד לא נוגע בך יותר, ואת לא נוגעת באף אחד. הבנת?"
"כן רוחי, אני רק שלך" אני נענית לה.
היא דוחקת לתוכי את אצבעות כף הרגל, שורטת אותי בציפורניה. הכאב טוב לי כל כך.
"אני הזונה שלך רוחי, רק שלך" האגן שלי נע בתנועות לא נשלטות עכשיו, "אני השרמוטה שלך".
"את הכלבה שלי" היא אומרת, דופקת אותי עם רגלה, "ואם עוד פעם תעשי דבר כזה אני יעניש אותך כמו כלבה. אני יוריד לך מכות רצח".
אני בקושי שומעת אותה עכשיו, מתרכזת בתחושות הגוף שניטרף ממגע רגלה בתוכי.
"עכשיו תגמרי כמו זונה" היא אומרת לי, "אבל כמו הזונה שלי".


הפחדים שלי מהשתייכות הפכו למסכת מגן שאני מניחה עליי. בועטת, נמלטת, כועסת... שוכבת מתחת לרגליה של זו שמתייחסת אליי כאל שפחתה. שייכת.
כל ניסיון להמלט מהצורך בה נכשל מול חדירותיה אליי. נבעלת.
המילים שלה עושות לי שייכות, השייכות עושה לי פחד, וצורך, זקוקה לה. "אני זקוקה? אני?"
חיים של בדידות חישלו אותי אל אי-הזדקקות, לימדו אותי לברוח ממני.
"חדרי אליי רוחי, תכריחי אותי, בבקשה הכריחי אותי להשתייך לך, אחרת אני אבודה".
רוצה לצעוק את הבכי שלי עכשיו, את הבדידות. כואב לי בנשמה, ואני מאושרת כפי שלא הייתי מעודי. שייכת לה.
"זה לא ילך לך בקלות רוחי, אני יודעת, וגם את, שאברח ממני, אבל לא ממך. אעמיד את עצמי במבחנים אין סופיים, אותי ואת סבלנותך. זייני לי את הנשמה רוחי, אני מתמסרת לך, הסתכלי עליי, אני מתמסרת".
כל כך הרבה אני משליכה עליה עכשיו. לרגע מרגישה את עלבונה. "קחי אותי זונה שלי, אני זונה במעמד נמוך משלך הגאה, החופשייה, הגוססת. אני זונת הפחדים שלי, ההכחשות, זונת הצרכים, הזונה שלך".
ואולי היא קוראת את מחשבותי עכשיו כשהיא שולפת את החגורה מהמכנסיים שמוטלים על הרצפה, ומצליפה בי.
"אני שונאת את החגורה, את לא יודעת? חגורת ההצלפות, חגורת ההשפלה. אמרת שלא תאנסי אותי רוחי, אנסי אותי עכשיו, אנסי את כל הזכרונות, אספי אותם אל השק שמולבש על ראשיי המגורשים, השליכי עליי זפת ונוצות. גרשי אותי ממני."
ההצלפות לוקחות אותי למקום אחר, לזמן אחר, אל הפחדים. לרגע אני שוב צעירה יותר, חשופה, חסרת הגנה. אבל זו רוחי, לא אמי.
"תגידי איך קוראים לי" היא דורשת כשאני מכסה את פני בידי.
הרעד לא משאיר לי מילים. "שמות? מה הם שמות כשאת בת שלוש ומוצלפת?"
"תגידי לי מי אני" היא דורשת שוב, ובכוח מסירה את ידי המכסות על הפנים, דורשת שאביט בה.
לאט אני חוזרת לראות אותה. מותשת אני מניחה על כתפה את ראשי. מחובקת עכשיו, ברוך שלא ציפיתי למצוא בה.

**

"תני לי לשכב איתך" אני מבקשת ממנה.
"אסור יעל, את תידבקי" היא עונה לי.
"אני מריחה את הכוס שלך" אני לוחשת לה ונשכבת מעליה, מתחככת בגופי בגופה, "את רוצה אותי".
"לא יעל, הדבקתי מספיק אנשים בחיים שלי, אני לא ידביק אותך" היא אומרת נחרצות.
"יש הרבה דרכים לגמור" אני עוד רגע מתחננת, "אני לא חייבת לרדת לך, אני לא חייבת להידבק".
מתענגת על הניסיון שלה להגן עליי. מתענגת על כניעתה לעונג שאני מעניקה לה. הידיים שלי מגששות להכיר את גופה. נוגעות, חודרות, מזיינות אותה.
רוצה לחשוב עליה כעל הזונה שלי אבל הרוך מציף אותי כשהיא גונחת את האורגזמות.
"אני אוהבת אותך רוחי" אני חושבת בדממה.
"יעל, אני אוהבת אותך, נשמה שלי" היא צועקת ואוחזת בי בחוזקה אל הגמירה.

**

יום של שגרות זוגיות שמעולם לא מימשתי. אנחנו מתקלחות יחד. לא מקלחת של מיניות, אלא כזו שנותנת למים לזרום אל החיבוק, אל הסיבון ההדדי.
אחר כך במטבח היא מושיבה אותי על כסא כשהיא מכינה את החריימה. ריחות של חריפות מציפים את המטבח. אני עוצמת את עיניי, ריחות המטבח של סבתי.
היא מתיישבת על הכסא השני, מציתה לה סיגריה, משפשפת את רגליה שכואבות משעה וחצי של הכנות ובישול.
אני זולגת אל הרצפה. מניחה את שפתיי על כפות רגליה, מנשקת ברוך, מעסה את הכף הכואבת. לא רוצה לקום כשהיא נאנחת מעונג. מעסה ומשעינה על ברכיה עם ראשי, כאילו היה זה מקומי מאז ומעולם.
שייכת.


אני עומדת ומביטה בך רוחי, את ישנה, שלווה כל כך, שבעה. ישנה במיטתי הלילה, ומעכשיו ועד שתמותי. "איפה את מוצאת את השלווה מרחק חודשים מעטים כל כך ממותך?"
ביקשת שאביא שמחה לחייך. מחר אארוז את שתינו בצידנית וניסע ליערות הכרמל. בדרך חזרה נעבור ברחוב ארלוזרוב, ואת תצביעי על ביתה של אמך. "תני לי כוח רוחי, כניסתך לחיי פתחה הכל, כואב לי."
כמה סיגריות צריך לעשן כדי לחטוף סרטן? נדמה לי שעישנתי את כל המכסה היום. אם אסע באמצע הלילה ברחובות החשוכים, אמצא אולי ילד אחד שאיבד את הדרך, שברח מהבית. ילד שאוהב.
אני יוצאת מהבית. נכנסת למכונית, לא מתניעה.
מוציאה אולר קהה מתא הכפפות, מעבירה אותו על הזרוע. הלוך חזור. מחייכת. מכירה את התחושה. רוצה לשקוע בה, ואסור. הגוף שלי שייך לך עכשיו. מחזירה את האולר לתא הכפפות. מביטה בצער בעור שלא דימם ולא נפצע, רק האדים לרגע. על שתתעוררי הכל יעלם. "עשי שגם אני."
ג'ורג' מייקל מתנגן ברקע בשיר אבלות. פתאום כשאני חיה, אני מרגישה את הצללים שהסתתרו בין קירות התיעוב העצמי. לכל דבר יש מחיר.
השכונה שלי שקטה עכשיו, רק מכוניות חברות השמירה עוברות מידי פעם, יושביהן בודקים שהכל כשורה. "במכונית שלי יושבת ילדה שנפרצה."
אני חוזרת לדירה, מתפשטת ונכנסת למיטה. מתוך שינה את נצמדת אליי. מחבקת אותך, מניחה את ראשך על כתפי, "שני יקירה, אני אשמור עלייך גם בשנתי. תראי שבבוקר הכל יהיה בסדר."

**
"רוחי קומי יה עצלנית, כבר עשר בבוקר" אני מנסה להעיר אותך בפעם המאה.
"יאללה שלך, שבת" את עונה ומתהפכת לצד השני.
"זו ההזדמנות האחרונה שלך, אני לא מתעקשת על כלום. את לא קמה, גם אני נכנסת בחזרה למיטה" אני מאיימת.
"אני קמה" את רוטנת.
"את לא חייבת" אני מחייכת וקופצת אל מרכז המיטה, "עכשיו נסי להקים אותי".
אני אוהבת את הצחוק שלך כשאת מחבקת אותי אלייך. עכשיו זו את שמנסה לקום ואני שמרתקת אותך בחזרה למיטה. היד שלי נוגעת בפנייך, את לוהטת.
"רוחי יש לך חום" אני מודיעה לך.
"נו אז?" את שואלת.
"את לא יוצאת ככה לשום מקום" אני עונה.
"נשמה, אם אין לי חום זה סימן שאני מתה" את עונה לי, "כל הזמן יש לי חום".
"אנחנו לא נוסעות כשיש לך חום" אני מתעקשת.
"יעל" את צוחקת, "זה לא שפעת ממי, תעזבי, תביאי אקמול וניסע".
ההתעקשות שלי חסרת ערך מול ההחלטיות שלך. חצי שעה אחרי הצידנית מונחת על המושב האחורי, ושתינו במכונית.
"שימי מוזיקה" את אומרת לי, פותחת את החלונות, ומסיטה את הגג.
אני מדליקה את הרדיו שמכוון על גלגלצ. "זה מוזיקה?" את שואלת בזלזול, ומתחילה לחפש תחנה חלופית. רשת גימל מציעה לך את ישי לוי שמסלסל את 'רעיה', ואחריו שתינו צורחות תוך כדי נסיעה על כביש תל אביב חיפה את 'הפרח בגני'.
את ארוחת הבוקר שלנו אנחנו קונות ממוכר בייגלה לצד הכביש, ומקנחות בשוקו קר.
בכניסה לחיפה את מבקשת שאעצור איתך לביקור משפחתי. אני שמחה על ההצעה, ונדהמת כשאת מובילה אותנו לאורך טורי המצבות בבית העלמין.
"תכיר אבא, זותי האשה שלי" את אומרת למצבת אביך.
"פסיכית" אני צוחקת.
"הוא היה מת אם הוא היה רואה אותי איתך" את מחייכת.
"הוא לא היה שמח בשמחתך?" אני שואלת.
"עוד כמה זמן אני ישאל אותו אישית" את עונה.
"אני מתכוונת להחזיק אותך איתי עוד הרבה זמן" אני אומרת.
"יאללה בואי לפיקניק" את מושכת אותי בזרועי, מתעכבת רק כדי להניח אבן קטנה על המצבה. וכעבור עוד עשרים דקות של נסיעה אנחנו נכנסות ליערות הכרמל.


אני לא אוהבת לעשות פיקניקים במקומות הומי אדם. מכוונת את המכונית עמוק יותר למעבה היער או איך שקוראים אצלנו לחורשות קק"ל. שלושה קילומטרים פנימה ועמדות המנגלים מתמעטות.
"בואי" אני אומרת לה כשאני מחנה. לוקחת לידיי את הצידנית, ומתחילה לטפס ברגל במעלה ההר המיוער.
"לאן את רצה?" נשימתה שורקת כשהיא נאחזת בחולצתי, ואז בכתפי, "חכי נשמה, הסיגריות הרגו אותי".
אני צוחקת, גם היא. גוררת אותה בעקבותיי עד שאנחנו מגיעות לסלע גבוה מספיק כדי לשמש שולחן.
"שבי" אני פוקדת עליה, ופורשת שמיכה על האדמה. היא ממהרת להיזרק עליה, מושכת אותי בעקבותיה. בתוך דקות אנחנו שכובות על השמיכה, זרועי מונחת מתחת לראשה, ושתינו מביטות בשמים הכחולים ובצמרות שמעלינו.
שקט לי, אבל אני דרוכה. הבאתי אותנו לכאן עם סיבה. גם היא שקטה עכשיו. עדיין חמה אבל רגועה.
"רוחי" אני אומרת לה.
"מה נשמה?" היא שואלת.
"אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב".
"דברי יעלי" היא עונה לי. אני לוקחת לי כמה שניות של הכנה, ונושמת עמוק.
"רוחי בבקשה תרשי לי לעזור לך. אני יכולה להביא אלייך את הרופאים הכי טובים, לממן כל תרופה".
היא מלטפת את פני בעדינות.
"נשמה שלי, יש לי גם סרטן וגם איידס. אם אני יטפל באיידס אני ימות מהסרטן, ואם אני יטפל בסרטן זה יחליש לי עוד יותר את מערכת החיסון. אין מה לעשות עכשיו, תאמיני לי".
"את מסכימה לבדוק את זה?"
"בשביל מה? בשביל לחיות עוד חודש, עוד שנה?"
"בשבילי" אני אומרת, והדמעות חונקות את גרוני.
היא מתרוממת, נשכבת מעליי מביטה אל עיניי.
"יעל, נשמה שלי, כתוב לי שאני ימות, עשיתי הרבה שטויות בחיים שלי, ובסוף צריך לשלם על זה. אני יודעת שאת אוהבת אותי נשמה, גם אני אוהבת אותך, אבל מה שכתוב יקרה".
"תפסיקי עם השטויות הללו" אני קוטעת אותה, "מה זה מה שכתוב? את רוצה לחיות? תילחמי על החיים שלך. אני שווה לך מספיק כדי שתרצי לחיות?"
רוחי צוחקת.
"את הכי שווה ממי, והכי כשאת פותחת רגליים, אבל מה, ראית הרבה סרטים בחיים שלך. החיים זה לא סרט נשמה, מי שיש לו איידס מת מזה".
אני מחייכת, אוהבת את ההתייחסות שלה אליי כאל הזנזונת שלה.
"אני אגרום לך להילחם על חייך" אני חושבת.
"רוחי חשבתי על משהו" אני אומרת, "את יודעת שיש לי כסף וקשרים. סיפרתי לך שהיה לי משרד פרסום".
"נו אז?" היא שואלת.
"עבדתי גם עם עיריית תל אביב, ויש לי גם שם הרבה קשרים. אני יכולה להביא את עומרי אלינו".
אני רואה חיוך חולף על פניה, ואז היא מתכנסת במחשבותיה. אני ממתינה.
"איך את יכולה?" היא שואלת לבסוף.
"טלפון אחד ממני וזה קורה" אני עונה לה.
היא נשכבת שוב על גבה. דקות ארוכות היא שותקת.
"הילד שלך יכול לחיות איתנו" אני אומרת בשקט, "תראי אותו גדל, הוא יהיה מאושר, נספק לו את כל מה שהוא יצטרך".
"יש לו איידס יעל" היא אומרת ביאוש, "הוא ימות".
"לא מתים מאיידס כל כך מהר" אני עונה לה, "ביררתי בוועד למלחמה באיידס. היום אפשר לחיות עם המחלה גם עשרים שנה, ולכי תדעי איזה תרופות יפתחו בעוד כמה שנים. אולי אפילו יצליחו לנצח את המחלה".
הדמעות זולגות על לחייה.
"תגידי לי שאת מרשה לי לעשות את זה" אני מבקשת ממנה.
"למה נשמה? למה את רוצה להביא אותו? את יכולה לקחת לך כל ילד שאת רוצה" היא שואלת.
"רוחי, אני לא יכולה ללדת. יש לי פגם שיגרום להריון בסיכון גבוה לי ולעובר. אם עומרי יחיה איתנו אני מאמינה שתמצאי כוח להילחם על חייך, ואני אזכה בילד".
"והוא יראה את אמא שלו מתה." היא אומרת.
"בסופו של דבר תמותי" אני עונה לה, אבל תדעי שעומרי בידיים טובות, שהוא חי נאהב, שאשמור עליו לשארית חייו וחיי. זה עדיף על משפחה אומנת. והוא זקוק לך רוחי, אני לא יודעת כמה זמן תחיי, אבל כל יום איתו יספק לו זכרונות מאמו. אני אצלם אתכם יחד, יהיו לו תמונות שלו כתינוק בזרועות אמו. הוא יידע שאמא שלו אהבה אותו עד למותה".
רוחי בוכה, קוברת את ראשה בבית שחיי. אני מחבקת אותה אליי, אוהבת את האישה הזו שחדרה כך לחיי פתאום. זקוקה לה כל כך.
"תרשי לי" אני מבקשת ממנה שוב, "תני לי לעשות אותך מאושרת. אותך ואותי."
"ואת לא תגרשי אותו אחרי שאני ימות?" היא שואלת חנוקה מדמעות.
"לעולם לא" אני אומרת לה. "אני מוכנה לעבור הליך של אימוץ כשאת עוד בחיים. אי אפשר לאמץ ילד ואז לזרוק אותו לרחוב" אני מחייכת אליה.
החיבוק שלה חוסם לי את האוויר. מחבקת ובוכה.
"נשמה שלי" היא אומרת, "את תביאי לי את הילד שלי? באמת תעשי את זה?"
"כן אהובתי" אני עונה לה בשקט. מנשקת את ראשה, מאמצת אותה אליי, "כן אהובתי".
"אני יחבק את הילד שלי?"
"לא תורידי ממנו את הידיים" אני מבטיחה לה.
"יעל את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה? את לא מג'ננת אותי סתם?"
"אני נשבעת לך שאני יכולה" אני עונה לה, "רק תרשי לי. אבל יש לי תנאי".
"איזה תנאי?" היא שואלת בגוף שמתקשח פתאום.
"את תבואי איתי לבדיקות אצל טובי המומחים. ואת תקחי כל תרופה שהם יורו לך לקחת".
רוחי שותקת, אני ממשיכה ללחוץ.
"זה התנאי היחיד שלי רוחי. את תחיי אצלי כמו מלכה, הילד שלך יהיה הילד שלי, אבל, רק בתנאי שתעשי הכל כדי להאריך את חייך. אני לא מוכנה לשבת רגל על רגל ולראות אותך גוססת, ולא נלחמת. עשינו עסק?"
"את האמא של השרמוטות" היא מחייכת פתאום, "כל זה בשביל לסחוט ממני?".
"אני אעשה הכל כדי לשמור עלייך מפגרת אחת" אני עונה לה. "עכשיו תגידי לי אם את מבטיחה."
"אני מבטיחה לך" היא מחייכת בעיניים דומעות, "אם תביאי את עומרי אני יעשה מה שהרופאים המזדיינים שלך יגידו לי לעשות. שמחה?"
הצחוק שלי משוחרר פתאום, מאושר.
"הכי שמחה בעולם אהובתי, עכשיו בואי נאכיל אותך". אומרת וקמה לסדר את המזון שהבאנו על הסלע הגדול.

**

בערב אנחנו חוזרות אל הדירה. לא מדברות שוב על עומרי, על הטיפול. יום של כייף משותף. בדרך חזרה אנחנו עוצרות בספא קיסר, מקבלות מסג' אבנים לוהטות, ואחריו ארוחת דגים על החוף מול חורבות ארמון הורדוס. יום של כייף שבסופו אנחנו נופלות תשושות למיטה.

**

יום ראשון תשע בבוקר. רוחי עוד ישנה, אני מתקשרת אל מנהלת מחלקת הרווחה בעיריית תל אביב.
"שלום את לבנה הירשקוביץ" אני מבקשת.
"הלו?" אני שומעת את קולה המוכר.
"היי לבנה, זו יעל, מה שלומך?"
"יעלי, מה שלומך?" היא נענית בחיבה, "לאן נעלמת לנו? מאז המסיבה שלך לא שמעתי ממך".
"את יודעת איך זה" אני צוחקת, "ניקיתי קצת את הראש, ברחתי מהמדינה המטורפת שלנו".
"אוי הלוואי עליי" היא עונה באנחה, "אם היית רואה מה הולך על השולחן שלי".
"ואני כאן כדי להקל עלייך" אני צוחקת שוב.
אני מחבבת את לבנה מאז שעבדנו יחד על פרויקט נערי גן החשמל לפני שנה וחצי. אז התבקש משרדי להכין סרטון הסברה לתורמים פוטנציאליים שיסייעו בשיקום הנוער.
"איך להקל?" היא מתעניינת, "יש לך כרטיס טיסה בעבורי? כי אם כן, אני ישר נוסעת לשדה התעופה, אפילו לא עוצרת כדי לארוז".
"חכי עם האריזות, רגע" אני עוצרת את השטף מחייכת, "חשבתי לארגן בשביל המחלקה שלך ערב התרמה בביתי".
"את עובדת עליי" היא קובעת, "מה קרה פתאום?".
"אני עושה לך טובה בתמורה לטובה" אני עונה לה.
"ידעתי שאין דבר כזה מתנות חינם" היא מחייכת בצדו השני של הקו, "שוט בייבי, מה את צריכה?".
"יש לכם מטופלת בשם רוחי לוי, זונה ונרקומנית לשעבר, וחולת איידס וסרטן בהווה. היא ילדה לפני שנה, לבנה קוראים עומרי, גם הוא חולה איידס. אני רוצה שהילד יועבר לחזקתי".
"לא ביקשת כלום" היא צוחקת, "רק שאעבור על החוק".
"אני מתחייבת לגייס לכם מיליון דולר" אני אומרת לה. "אשתמש בכל הקשרים שלי לשם כך. ואם צריך, אוסיף מכיסי".
"אוקיי" היא אומרת, "מה האינטרס שלך בילד הזה?".
"אמא שלו היא בת הזוג שלי" אני עונה לה.
"די יעל, רוחי? אני מכירה אותה, דווקא היא? את יודעת איך היא השתוללה לנו פה? היינו צריכים להזעיק משטרה".
"דווקא היא" אני עונה לה.
"אני לא יודעת מה להגיד לך" היא אומרת, זה ממש מסובך.
"אני רוצה שתחשבי על זה עשרים וארבע שעות" אני עונה לה. "אני מוכנה להיות תחת מעקב של העובדות הסוציאליות שלך, מוכנה לעמוד לביקורת מתי וכמה שתרצי. אבל אני רוצה את הילד הזה אצלי, ועוד השבוע".
"תני לי את המספר שלך" היא עונה לי, "אחזור אלייך, אני רוצה להתייעץ עם המחלקה המשפטית".
אני נותנת לה את המספר בביתי.
"זה ילד אחד לבנה, שחולה באיידס" אני אומרת לה, "את יודעת שהוא יקבל אצלי את הטיפול הטוב ביותר, טיפול שעולה אלף מונים על זה שהוא מקבל היום אצל משפחתו האומנת".
"יעל, החוק מאוד ברור פה" היא עונה לי.
"אני יודעת, אבל אתם ממש צריכים מיליון דולר" אני עונה לה. "וכשצריך אפשר להעלים עין, נכון?".
"יקירתי את מעמידה אותי בדילמה קשה" היא עונה לי, "אחזור אלייך עד מחר עם תשובות."
"תודה לבנה, אני מעריכה את זה." אני עונה.
שתינו סוגרות את הטלפון. אני נושאת את עיניי ורואה את רוחי עומדת בפתח החדר, מאזינה לשיחה שסיימתי. היא חיוורת, ומחייכת חיוך מתוח ודומם. אני קמה, ניגשת אליה, ומחבקת בשתיקה.
עכשיו נמתין.


"יעל" אומרת לי רוחי בשקט, "חשבתי על זה נשמה, ובלי לפגוע בך, אני חושבת שאת נסחפת איתי".
"למה את אומרת את זה?" אני שואלת.
"חשבת פעם בחיים להביא ילד?"
"ברור, אחרת לא הייתי יודעת על הבעיה שלי" אני עונה.
"ולמה לא אימצת?" היא שואלת.
"חשבתי שלאמץ אוכל תמיד, ושבינתיים כדי שאברר מי אני ומה אני רוצה".
"ואת כבר יודעת?" היא שואלת.
"אני יודעת לפחות חלקית מה אני רוצה אהובה שלי, ואני רוצה לגדל את עומרי" אני אומרת.
"למה דווקא את עומרי?" היא מקשה, "למה לך ילד עם איידס? זה ילד שבסוף ימות לך מול העיניים."
אני שותקת רגע, מיליון תשובות אפשריות חולפות בראשי.
"רוחי, אני יכולה למכור לך כל תשובה, תאמיני לי שאני אשת מכירות מעולה" אני אומרת ומחבקת אותה קרוב, "האמת היא שלא הייתי לוקחת שום ילד אחר עכשיו. ואנחנו יחד רק כמה ימים, ואני מאוהבת בך, אבל זו לא סיבה מספיק טובה כדי להרוס לי את החיים עם ילד חולה כל כך".
"אז למה?" היא שואלת שוב.
"את זוכרת את התשובה שנתתי לך כששאלת אותי למה לקחתי אותך?" אני מזכירה לה, "אמרתי לך שאני רוצה להציב מולי מראה של אדם מכוער ממני". רוחי מחייכת ומהנהנת.
"זוכרת, אל תזכירי לי עוד פעם, למה ישר תצטרכי לקנות עוד צלחות".
אני צוחקת.
"גיליתי רוחי בזכותך שאני מסוגלת להתמודד עם הכיעור האישי שלי, עם השדים, גיליתי כמה השדים שלי פגעו באנשים שסביבי. רוחי, אני רוצה לכפר על החיים שלי, לא מול אלה בהם פגעתי, אלא לכפר מולי. שאני אוכל לסלוח לי. אני רוצה לאהוב אותי פעם בחיים, ולאהוב את הילד שיכול להיות לי".
"ואם לא תאהבי אותו?" היא שואלת, ואני שומעת את החשש בקולה.
"איך אפשר שלא?" אני עונה לה, "יש בו את כל התום שבעולם, והוא בא ממך, מהמקום הכי לא תמים. זה מעניק לעולם שלנו תקוה, את לא חושבת?".
"למה את אומרת ככה? אני בעצמי כמו ילדה" היא עונה וצוחקת.
"אני יודעת אהובתי" אני עונה והתרגשות פתאומית חונקת את גרוני, "אני רואה גם את הילדה שעוד נותרה בך".
אנחנו מתחבקות בשקט.
"רוחי, לכי תכיני לנו ארוחת בוקר" אני מבקשת ממנה, "אני צריכה לעשות כמה טלפונים לאנשים שאני מכירה. נתחיל לארגן את ערב ההתרמה שלי, כך שיהיה להם הרבה יותר קשה מחר להגיד לנו לא".
"יה תחמנית" היא צוחקת ויוצאת מהחדר אל המטבח.
אני צוחקת, שומעת אותה מתעסקת במטבח, מזיזה כלים. יש בי שלווה ממוקדת, לראשונה אני מרגישה בבית אצלי.
מחייגת אל הנייד מי שהיה הלקוח הגדול ביותר של משרדי, הקבלן אלפסי, בונה עשרות שכונות יוקרה ברחבי הארץ.
"אלפסי נשמה מה שלומך?" אני שואלת כשהוא עונה לי.
"יעל... יו אני לא מאמין, כמה זמן לא דיברנו. לטובת מי לזקוף את הכבוד?"
אני מחייכת לעצמי. אלפסי מעולם לא האמין בשיחות על מזב האוויר. תמיד שאל שאלות ישירות ונתן הוראות ביצוע ברורות.
"אלפסי, אני מארגנת ערב אצלי בבית, ערב התרמה לטובת מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב, ואני רוצה שתבוא עם פנקס צ'קים" אני אומרת לו.
"מה קרה? את מנסה לחזור לעניינים? זה בשביל ללקק להם?" הוא שואל. אני צוחקת.
"אין סיכוי שאחזור" אני עונה לו, "הפעם זה כי צריך לעשות את זה, לא משום סיבה אחרת".
"יעני לא יוצא לך מזה כלום?" הוא מקשה.
"לא שום דבר עסקי" אני עונה לו, "מהעסקים פרשתי".
"ומה לא עסקי?" הוא מתעקש.
"הילד שלי עומד לבוא משם" אני עונה לו, "אני מארגנת את הערב הזה בביתי, במטרה לגייס מיליון דולר".
"הרבה כסף יעל" הוא עונה ונשמע ספקן.
"כן, ויש לך הרבה חברים עם הרבה כסף" אני עונה, "אני רוצה לשמוע ממך התחייבות שאתה מביא אותם".
"את יודעת כמה אני תורם?" הוא עונה לי.
"אז תתרום עוד קצת" אני עונה, מכירה את טווח עסקיו. "אלפסי, בשבילך מאה אלף דולר זה טיפה בים, שנינו יודעים את זה, אז אל תתבכיין לי".
הוא צוחק.
"הרבה טיפות עושות ים שלם יעל".
"אני יודעת, אבל אתה יודע, מזמן לא עשית משהו באמת באמת טוב, ושנינו יודעים כמה אתה רוצה לעשות".
הצחוק מתגלגל מעברו השני של הקו
"את מנצלת את הידידות בינינו" הוא אומר וממשיך לצחוק.
"ברור שכן" אני צוחקת מצדי.
"יעל נשמה אני יכול לארגן לך ילד בשלושים אלף דולר, לא חייבים להוציא מיליון"
"אני רוצה ילד ספציפי" אני עונה לו.
"ילד ששווה מיליון דולר?" הוא צוחק.
"הוא שווה הכל" אני אומרת.
"אז אני אבוא אבל רק בתנאי אחד" הוא עונה לי.
"דבר, מה התנאי?"
"שאת לא נעלמת שוב" הוא עונה לי. "שאת לוקחת על עצמך לא להיות משרד הפרסום שלי, אבל להיות היועצת האסטרטגית שלי. את תעמדי מעל כולם ותנתבי את הפרסום בשבילי".
"אני מוכנה להגיע פעם בחודש לפגישה כזו" אני עונה לו.
"אין בעיה, אז אני עושה טלפונים" הוא נענה, "תני לי תאריך".
"ה - 15 בספטמבר" אני אומרת.
"סגור יעלי, תכיני הרבה אוכל ומשקאות" הוא צוחק, "למה חלקם משחררים כסף רק כשהם מסטולים".
שנינו צוחקים וסוגרים את הטלפון. אני ניגשת למטבח, מתיישבת ליד השולחן.
"אישה תביאי אוכל" אני צוחקת אל רוחי.
הצלחת מונחת לפני, עמוסה סלטים ושקשוקה.
"תאכלי שיהיה לך כוח" היא צוחקת ומתיישבת על ברכיי.
החיבוק שלנו בוטח האחת בשניה, ומאושר.


"בואי" אני אומרת לרוחי ומושכת אותה בעקבותיי, כשאני מסיימת לאכול, "נארגן חדר לעומרי".
החדר שאני מייעדת לו הוא אותו החדר בו ישנה רוחי, בלילותיה הראשונים בביתי.
"רוחי, מה אנחנו אמורות להכניס לחדר של תינוק?" אני שואלת.
"מיטה, שידה להחלפה, ארון בגדים, פינת צעצועים" היא עונה לי.
"אוקיי, אז אם אני אזמין מוביל נוכל לשלוח את המיטה שבחדר לבית השנטי" אני אומרת לה.
"את לא רוצה שנמכור אותה?" היא שואלת.
"חבל על הזמן ועל ההתעסקות בה" אני עונה, "אני רוצה שניסע לשילב לקנות לעומרי את מה שצריך. ואם אנחנו כבר מדברות על קניות, צריך לקנות גם לך עוד בגדים".
"אל תעליבי, למה מה, את לא אוהבת אותי ערומה?" היא צוחקת, "אני יסדר מקום בארון לבגדים שלו". היא פותחת את ארון הבגדים שניצב בחדר. אני מביאה דפי זהב, מתקשרת לבית השנטי, מוודאת שהם ישמחו לקבל מיטה, ומארגנת מוביל.
שעתיים אחרי המיטה מפורקת ומפונה, והארון ריק למחצה לאחר שתרמנו מתכולתו לבית השנטי.
"בואי אישה" אני מחייכת אליה, "נרביץ מקלחת ונצא לקניות".
צוחקות אנחנו נכנסות למקלחת. היא גדולה מספיק כדי להכיל את שתינו בנדיבות, ובתוך דקות אנחנו מסבנות זו את זו, ומשפריצות מים האחת על השניה.
"תסתובבי" אומרת לי רוחי, "אני יסבן לך ת'גב".
הידיים שלה מסבנות גם חלקים אליהם יכולתי להגיע בעצמי. כשהיא חודרת אל בין רגליי עם הסבון, אני גונחת.
"הכוס שלך חם שרמוטה? מזמן לא קיבלת?" היא מתגרה בי במילותיה.
"יותר מדי זמן" אני נענית.
"אז תפתחי. את יודעת שאם תפתחי תקבלי" היא ממשיכה.
אני מפשקת את רגליי.
"לא ממי, את הכוס את פותחת בשבילך, בשבילי את תפתחי ת'תחת" היא אומרת לי, ומיד מחדירה אל פי הטבעת אצבע. בידה השניה היא אוחזת בשערי ומצמידה את גופי אל קיר המקלחת. אני מרגישה את שדיה נצמדים אל גבי, ואת שפתיה מנשקות את כתפי.
"ממי את משגעת אותי" אני גונחת, "תדפקי אותי רוחי".
"תתחנני ממי" היא צוחקת, "את לא מבקשת מספיק יפה, אבל תכף אני ילמד אותך להתחנן".
אצבעה יוצאת מתוכי והיא מתחילה לחבוט בידה על ישבני.
"תגידי תודה, שרמוטה" היא פוקדת עליי.
"תודה?" אני מופתעת.
"תגידי תודה על כל מכה בתחת, שרמוטה" היא דורשת שוב.
חבטה.
"תודה" אני אומרת מבוישת.
"עם מי את מדברת?" היא מקשה.
"איתך, מה זאת אומרת עם מי?"
"מה אני בשבילך?"
"האהובה שלי?" אני לא מבינה את כוונתה.
"מה אני עוד?" היא מתעקשת.
"רוחי אני לא מבינה" אני עונה לה.
"מה את בשבילי?" היא תוקפת את העניין מזווית אחרת.
"המאהבת שלך" אני עונה.
"ומה את בשבילי במיטה? איך אני קוראת לך?"
"השרמוטה שלך?"
"סחתיין סוף סוף הבינה השרמוטה" היא אומרת, וחבטה נוספת מזעזעת את ישבני.
"ולמי את שייכת שרמוטה?" היא ממשיכה לשאול לאחר שגופי נע במטורף בעקבות ידה שמטיילת עליי.
"בסקס אני שייכת לך" אני עונה, מודעת היטב לייחום שמתפשט בי למשמע שאלותיה.
"ומה זה אומר עלייך, שמה את?"
"שייכת לך?" אני שואלת.
"לא ממי, זה אומר שאת השפחה שלי" היא עונה.
"מה שפחה?" אני צוחקת.
היא מחדירה במהירות שתי אצבעות אל ישבני, חודרת לעומקו, מכאיבה ומסעירה. אצבעות ידה השניה אוחזות בפטמתי, מסובבות אותה, צובטות.
"אח רוחי, זה כואב לי" אני נאנחת.
"את אוהבת שכואב לך, נכון שרמוטה שלי?" היא עונה ומסובבת עוד יותר את הפטמה.
הגוף שלי נע כמטורף מול אצבעותיה.
"כן רוחי, אני אוהבת" אני גונחת, "תמשיכי, בבקשה תמשיכי".
"אני ימשיך אחרי שתעני מה אני בשבילך" היא עונה לי.
"את הכל רוחי, רק תמשיכי" אני מתחננת.
"את השפחה שלי?" ה

creamy • 27 ביולי 2005

אני בשוק גמור מהסיפור.
לא יכולה לעשן כאן מול המחשב אז יוצאת לעשן שלוש שאכטות וחוזרת במרוצה.
לא מסוגלת להפסיק לקרוא. בוכה ובוהה והמילים שלך חורצות בי זכרונות שחלקם שלי.
תודה לך, קלייר. על הריגוש והאהבה, על העצב והשמחה,
על התקווה של אהבה גדולה שמגיעה אחרי כל הפצעים ומרפאת את הלב.
(רצה אל הבלוג כדי לקרוא את ההמשך... )

}}}}{{{{

creamy

קלייר​(נשלטת) • 1 באוג׳ 2005

תודה לך קרימי,

חייכת אותי פה כל כך. רק אושר בא לי לחלק היום לכולם, ואני מעמידה אותך ממש בין הראשונות ברשימת החלוקה