סיפור מדגדג לסופ"ש

סיפור מדגדג לסופ"ש

tal tickle • 22 ביולי 2005

את הסיפור הזה פרסמתי לראשונה בפורום הדיגדוגים של היידפארק, מקווה שתאהבו אותו...
סופ"ש מעולה לכולם!



היא כבר ידעה שהיא רוצה. רוצה מאד.
כבר עברו את כל השלבים שבדרך. הדליקו זה את זו במסרים במחשב. המסו זה את זו בשיחות הטלפוניות. ועכשיו, כשראתה אותו מביט בה מעבר לכוסות הקפה שעל השולחן, הרגישה את הלמות הלב המהירה, את נחשול הרגש שהציף אותה כשהבינה, בינה לבין עצמה, שגבול נחצה, שהיום הגיע, שהדרך באה אל סופה, שהחלום הופך למציאות.
ממש כמו בהתחלה, כשהמילים שלהם עברו מזה אל זו דרך מסך המחשב, דיברו על כל הדברים שבעולם, אבל היא ידעה לשם מה באו שניהם לבית הקפה הקטן. בכל פעם שהשיחה עברה לדיגדוג, חשה ברעד בברכיה וירכיה, ויכלה להרגיש את אצבעותיו מוצאות את המקומות שיסעירו את מוחה בסערת צחוק בלתי נשלט. איזו מילה. דיגדוג. דיגדוג...
היא לא ידעה ולא הרגישה, אבל גם הוא, הוותיק והמנוסה, יכל כבר להרגיש את כפות רגליה, את מתניה, ובטנה ובתי שחיה, נכנעים לקצות אצבעותיו.
והבטחון הלך וגבר.
היא לא יכלה לשאת זאת יותר. לא יכלה עוד לחכות. הוא האיש שייקח אותה לשם.
היא קמה על רגליה שנדמה היה לה שאינן נושאות אותה, שיתמוטטו תחתיה. הוא קם אחריה, חיבק אותה, וחש ברעד החזק, כמו ציפתה שידגדג אותה ויטריף אותה עכשיו, כאן, מול כל העולם. הוא הרגיש שההתרגשות שלה מאיימת לסחוף אותו, אבל הוא רק נשק לה רכות על פיה, וכשנפרדו השפתיים והלשונות מהנשיקה הארוכה והמרגיעה אמרה לו בכל צרוד מהתרגשות: "אני מוכנה".

***

כל הדרך אל דירתה חשה את המחנק בגרון, את הגירוי הקל בין רגליה, את דקירות הציפייה בבתי השחי והמותניים – היא הרגישה שהיא חייבת להדק את זרועותיה אל גופה כדי להתגונן מהן, וידעה, שעל מיטתה לא תוכל עוד לעשות זאת.
למרות שכבר חשה לידו בטחון מוחלט, בכל זאת רעדו ידיה כששלחה את המפתחות אל המנעול ופתחה את הדלת. הוא נכנס אחריה בדממה, נושא עמו את התיק הקטן שלקח מהמכונית ("תיק ההפתעות", קרא לו כששאלה אותו בנסיעה הקצרה).
אפילו המרחק לחדר השינה שלה נראה לה עצום כשהלכה בו והוא אחריה. היא חשה איך נושרים מעלייה בדרך חולצה, חזייה, נעליים, גרביים, מכנסיים ותחתונים... מאחורי גבה שמעה קולות חרישיים וידעה שגם ממנו נושרים עכשיו הכיסויים, כיסויי העולם שבחוץ, בדרך אל השחרור המלא.
ועדיין לא ההינה להסתכל לאחור ולראותו, רק המשיכה ללכת, ומבלי משים הידקה חזק יותר את זרועותיה אל גופה, כמו להגן עליו מפני אלפי אצבעות בלתי נראות שבנפשה נדמה שכבר חדרו ודגדגו אותה.
היא נכנסה לחדר השינה, שתמיד הסב לה את השלווה שכל כך אהבה, וידעה שהיום שלווה לא תהייה בו, רק צחוק מרעיד קירות והנאה ותנועה ללא שליטה וללא כוון. היא הסתובבה והתיישבה על מיטתה, ורק אז הרימה את ראשה והתבוננה בו. הוא נראה חזק, שקט, ובעיניה היה פתאום הדבר היפה שראתה. והוא היה מגורה עד אימה.
היא עצמה את עיניה ונשכבה על גבה לכל אורכה, רועדת בציפייה דרוכה שכמעט גרמה לה לצרוח החוצה את הגוש שישב בגרונה, גוש שהתערבב בו כעת גם מעט פחד מהבאות. ועדיין היו ידיה צמודות לצידי גופה, ועקצוצי הדיגדוג המדומה גברו במותניים ובבתי השחי ובשדיים ובבטן, ששוחררו מעול הבד. מעולם לא דוגדגה בצורה כזו, פרוצה לרוח וחסרת הגנה, נתונה לחסדי אצבעות המדגדגות את כל גופה.
היא שמעה אותו מוציא משהו מהתיק, הרגישה את ידו אוחזת בקרסולה ומושכת אותו בעדינות לצד, את טבעת הוולקרו מתהדקת סביבו, את המשיכה של חוט המיתר שקשר את הטבעת אל רגל המיטה. חלפו שניות, וקרסולה השני התפשק אף הוא ונקשר את רגל המיטה בפינה השנייה. כשהיא מפושקת ופתוחה ללא יכולת להדק את רגליה זו לזו, ידעה שכבר עכשיו היא נתונה בעצם בידיו. הרגשת חוסר האונים, זו שכל כך ציפתה לה, השתלטה עליה כעת, ותוך מאמץ התגברה על האצבעות הבלתי נראות שבנפשה, הרימה את זרועותיה מעל לראשה וציפתה לטבעות שיהדקו את פרקי ידיה אל הרגליים העליונות של המיטה.
פתאום הרגישה זאת לראשונה. הפעם זה היה אמיתי. כפות רגליה כמו שיגרו ניצוץ חשמלי למוחה. היא פלטה צחוק קצר של הפתעה, גבה התקשת, ראשה נשלח לאחור כשפניה אל נקודה עלומה בתקרה. שבריר שנייה חלף, היא הורידה את הגנותיה, ואז תקפו שוב אצבעותיו את כפות רגליה, והפעם לא הירפו.
היא הופתעה. לזה לא ציפתה, היא עוד לא הייתה לגמרי מוכנה, ידיה עוד לא נקשרו! אצבעותיו רקדו בחלק הפנימי של כפות רגליה. ברק אחרי ברק היכו במוחה בקצב מסחרר בכל פעם שאצבע עברה על כף רגלה. הצחוק ביעבע מתוכה ומהר מאד הפך לשטף שזרם מתוכה כנהר ללא יכולת לסכור אותו. ועדיין נדמה ששטף הצחוק לא הספיק להתגבר על מכות הדיגדוג שטסו מכפות רגליה דרך כל גופה. חצי גופה העליון, שעדיין היה חופשי, ריקד על המזרן מצד אל צד, מרעיד את שדיה שפטמותיהם הזדקפו והתקשו פתאום. ישבנה קיפץ כשניסתה למשוך את רגליה הכבולות, לבעוט, להפסיק את הדיגדוג שעוצמתו פתאום איימה להשתלט עליה. ידיה חבטו במזרן שוב ושוב.
לא, זה יותר מדי, היא לא תוכל לעמוד בזה יותר! פעמים אחדות, במאמץ רב, ניסתה להתיישב ולהגיע עם ידיה אל טבעות הוולקרו שהחזיקו את קרסולי רגליה במקומם. אבל אחרי מספר שניות שוב השתלט עליה הדיגדוג הבלתי פוסק, וגופה הוטח לאחור אל המזרן תוך התקפת צחוק פראית, צחוק שהיה לו רצון משלו.
כשעצר, נדמה היה לה שזה נמשך נצח. או שאולי היו אלה רק מספר דקות? כשהפסיק לפתע, הרגישה את החום הנעים שהחל בדגדגן בלא שקיבל אף שמץ מגע, וידעה שמצאה את דרכה. היא שכבה תשושה, מתנשמת ומתנשפת כדי להחזיר חמצן שאבד בצחוק הרצוף שטילטל אותה, ולא יכלה להתנגד כשמתח את ידיה מעל ראשה והידק אליהן את טבעות הוולקרו. עכשיו הייתה דוממת, פשוטת איברים, חשופה, ללא יכולת להגן אפילו על מקום רגיש אחד. הוא כרע על ברכיו בין רגליה והתבונן. הוא איים להתפוצץ ממה שאך זה ראה... אבל ידע שהערב עוד ארוך, והסבלנות תשתלם. הוא הבחין בטיפה ראשונה שזלגה מנרתיקה, והפכה לשביל דקיק של רטיבות.
הוא נעץ את עיניו בעיניה, כמו חושב מה הלאה למרות שידע, מצמית אותה במבטו שצד את העיניים הרוצות, הפוחדות, המתחננות – למה? שימשיך או שיפסיק?
הוא לא התעכב לשאול. הוא התיישב כרוכב מיומן על אגן הירכיים שלה, ואצבעותיו החלו ללטף את פרקי ידיה, ממש מתחת לטבעות שהחזיקו אותם. בעדינות של נוצה החליקו אצבעותיו על בשרה, בחלק הפנימי של אמותיה, מגרות ומתגרות. נשימותיה הלכו והפכו כבדות – היא ידעה מה עומד להגיע..
כשהגיעו אצבעותיו לקפלי המרפקים החניקה צחוק קל, ניסתה לשווא לקפל את זרועותיה המתוחות, ונשימותיה הואצו בבת אחת כשהמשיכו אצבעותיו להחליק על הקיבורות, לכוון בתי השחי המזמינים. שדיה עלו וירדו, מקפצים עם כל נשימה. לאט לאט התקרב, וכשהגיע אל בתי השחי הפתוחים והמזמינים – התגבר הקצב בבת אחת.
שוב היכה הדיגדוג העוצמתי את מוחה, מטריף את החושים, משתלט על הגוף. נדמה שהצחוק שלה עלה בטון ובעוצמה. היא ניסתה למשוך את זרועותיה למטה, לסגור על אצבעותיו, לפחות להגביל את תנועתן! אך לשווא. כל שיכלה היה להטיל את ראשה מצד לצד, ולצחוק, ולצחוק, ולצחוק... ירכיה נעו גם הם מאחורי גבו מצד לצד עד כמה שאיפשרו כבלי הרגליים, אבל הם מנעו ממנה לסגור אותם, כך שלא יכלה לתת את שמץ המגע שיקל על הגירוי שהלך והתפשט ביניהן. אצבעות ידיה כמו ניסו לתפוס את האוויר.
הפעם לא הירפה. אצבעותיו שיחקו בבתי השחי חסרי הישע, מרעידות כל עצב בתחושה שהתפוצצה בתוך ראשה, תחושה שכבר הפכה מוכרת, אך שלא ניתן לעולם להתרגל אליה. הקצב בקושי איפשר לה לשאוף אוויר בין פרץ צחוק אחד למשנהו.
"אי אפשר לברוח" חלפה שוב המחשבה בתת הכרתה. הוא יוכל לדגדג אותה לנצח אם רק ירצה, והיא לא תוכך לעשות דבר, רק לקבל את זה ולעמוד בזה. המחשבה הזו רק הגבירה את עוצמת הדיגדוג, היא החלה לחוש את הצריבה בסרעפת מהצחוק המתמשך, ועדיין לא הפסיק... הוא התכוון לקחת אותה עד הסוף, עד קצה הגבול, היא ידעה את זה – אבל לא ידעה שתהייה עד כדי כך רגישה... כל שיכלה לחוש כעת היה דיגדוג, דיגדוג, דיגדוג... הוא ירד מאגן הירכיים שלה אל צידה, אבל לא הפסיק את תנועת האצבעות, המענגות ומענות בעת ובעונה אחת.
בתוך היסטריית הצחוק חשה פתאום בלשונו עוברת על פטמה אחת... ואז על השנייה... ותוך כדי הצחוק הבלתי פוסק שאיים לקרוע את לסתותיה, נאנקה ושלחה את ראשה לאחור, מותחת את גופה עד כמה שיכלה. לשונו המשיכה לעבור בין שדייה, תחתיהם, לצידם, על פטמותיה, ולמטה אל בטנה... גופה היה כבר רגיש ומגורה אחרי הדיגדוג המתמשך, וכל מעבר לשון צימרר אותה והוסיף עוד נדבך לתחושת הדיגדוג החריפה שכבר שלטה בה, משלב אנחה רמה אל תוך שטף הצחוק.
פעם אחת קלטה את עצמה ממלמלת "ללאאאאא.... דיייייי..." אל תוך הצחוק הבלתי פוסק... אבל רוב הזמן, לא יכלה כלל לדבר. כל האוויר שבריאותיה נוצל לצחוק.
ידו האחת כבר עזבה בינתיים את בית השחי הימני שלה ועשתה דרכה אל מתנה הימני, תופסת, דוחפת אצבע שובבה לפה ולשם, גורמת לה פרץ צחוק רם עוד יותר. אגן הירכיים שלה, שהיה עכשיו חופשי, חדל מתנועותיו, היא כיווצה את גופה שמאלה עד כמה שהכבלים איפשרו, רק לשמור על המותן המסכנה... ידו השנייה המשיכה בינתיים לשחק בבית השחי השמאלי, והדיגדוג הלא סימטרי הטריף עליה את דעתה – היא לא יכלה להיכנס לקצב המשולב, לא ידעה מה יבוא בתנועה הבאה... הצחוק שלה כבר הצטרד במקצת, הלסת כאבה, הריאות שוועו לחמצן, ובין רגליה התפשט עוד ועוד החום המתוק – מי היה מאמין? כמו דמיונותיה הפרועים ביותר... והצחוק המשיך לזרום מתוכה בכוח משלו שלא יכלה להתנגד לו ולהפסיקו.
הוא שב לכרוע בין רגליה, שם לב היטב לכתם שנוצר על הסדין. שתי ידיו התרכזו כעת במתניה ובבטנה. הוא נהנה לראות אותה מרכינה את ראשה, מנסה להתרומם... ושוב לשווא... מדי פעם הייתה נשברת מנסיונותיה לקום, ושוב הייתה נשכבת, ראשה מיטלטל מעצמו והיא צוחקת, כך נדמה, חזק עוד יותר, כאשר בחלק מהזמן כלל לא בוקע קול מגרונה, רק אוויר שוטף וריאות דוחפות...
מראה שדיה העולים ויורדים בכל פרץ צחוק איים להכריע אותו, ריקוד הירכיים והאגן בנסיונותיה להרחיק את מתניה מידיו הזריזות – הוא חשב, שלא יוכל לעמוד בזה ורק לצפות לעוד זמן רב. הוא היה מנוסה כבר, עבר את זה בעבר, ועדיין זה השתלט עליו בכל פעם מחדש. היא הייתה כל כך יפה, נימפה סקסית הרוקדת וצוחקת תחת אצבעותיו...
מדי פעם עזבה ידו האחת מותן דוויה או בטן מגורה, ודגדגה אחת מירכיה, ממש בנקודת החיבור של האגן... או קפל פנימי של ברך... או שוב תקפה בית שחי שהיה נדמה לה שכבר שסיים את תפקידו... ההפתעה בכל פעם הייתה מושלמת, והיא גמלה לו בפרצי צחוק מחודשים ובתנועות מחול מופלאות של הראש והאגן.
לפתע, בתוך סערת הטורנדו של הדיגדוג, שוב התקשת גבה, נמתח צווארה, ואנחה שדמתה לצרחה השתלבה בתוך הצחוק, כשפצצה מסוג שונה התפרצה למוחה והתפוצצה בגולגולתה. ידיו המשיכו לדגדג, נעות ממקום למקום, ממותן לירך, משד לצלע, הצחוק המשיך להתפרץ בנחשול בלתי נפסק. אבל לשונו דגדגה בין רגליה, את השפתיים והדגדגן שזעק למגע. פעם פעמיים ושלוש עברה לשונו...
ואז הרים את ראשו. היא הייתה כמעט מיואשת... הוא לא התכוון להמשיך?
לא היה לה הרבה זמן לחשוב, הדיגדוג נמשך וטילטל אותה שוב, כשתחושת התסכול רק מוסיפה לחוסר הישע.
והנה שוב... אחת שתיים ושלוש... והפעם נשאר יותר... היא הרגישה את התחושות עולות, מכפילות זו את זו, אנחה הגבירה צחוק, צחוק הגביר אנחה, זה היה יותר מדי... ואז, באחת, הפסיק את הדיגדוג וידיו עברו ללטף את שדיה, בטנה, צידיה, ירכיה - ולשונו ושפתיו המשיכו לנוע.
בתחילה נמשך הצחוק עם האנחות, כשגופה המגורה המשיך לשלוח דקירות של דיגדוג אל מוחה אפילו ממגעו העדין עכשיו. לאט לאט נרגע הצחוק, והיא נשארה רק עם הידיים העדינות, והלשון, הפה האוהב והמלטף, שקירב אותה עוד ועוד אל הפיצוץ הגדול...הנה מגיע...
ואז פתאום, ללא שום אזהרה, הפסיק פיו את עבודתו – ואצבעותיו שוב תקפו את בתי השחי שלה.
היא נתפסה לגמרי בלתי מוגנת, פקחה רחב את עיניה הנדהמות. מבט של תסכול, של תחנונים, של פחד, של צחוק ובכי, השתלט על פניה. הצחוק שפרץ עכשיו היה חזק יותר, קשה יותר, צועק יותר, צחוק של אישה מגורה ורגישה עד קצות שערותיה. דמעות החלו להווצר בעיניה. לא יכול להיות! האם זה עוד צעד אל הגבול? או אולי מעבר לו?
"דיייי... בבקשה.... " הצליחה עוד לומר, לפני שהדיגדוג שוב התפוצץ, גורם לצחוק להשתלט עליה שוב ביתר שאת, משתיק כל אפשרות לדבר, למחות, לבקש...

***

היא לא ידעה כמה זמן החזיק אותה על קצה הצוק, מונע מבעדה לעוף, מנצל את הגירוי המטריף לדיגדוגים חזקים יותר, יעילים יותר, מצחיקים יותר... היא חיה בעולם אחר כעת, עולם שכולו תחושות, עולם של דיגדוג רצוף ותשוקה אדירה ששאבו ממנה את כל כוחותיה; מספר פעמים חשבה שהנה הנה זה מגיע, והוא, במיומנות שנרכשה בנסיון רב, ידע מתי לסגת – ושוב לדגדג, ולדגדג, וליהנות מתנועותיה, מקולותיה... זיעה כיסתה את כל גופה, דמעות גדולות של צחוק זלגו מעיניה העצומות על פניה. נוצות ומכחולים שנשלפו מ"תיק ההפתעות" בהפסקות הקצרות שאיפשרו לה לשאוף חמצן שחסר לה, שיחקו בין רגליה, והיא איימה לקפוץ מעורה בכל מעבר שלהם על השפתיים שנפשקו, הדגדגן שצמח וגדל; אבל את הנזק עשו האצבעות שלו, שהמשיכו לדלג ממקום רגיש אחד למשנהו, מצוואר ועד כף רגל, יודעות היכן לדגדג עכשיו כדי להוציא ממנה את המאבק הפראי ביותר, את הצחוק הפרוע ביותר.
ושוב נרגעו הידיים, ליטפו והרגיעו, ופיו נחת שוב בין רגליה, מעל לכתם שהתרחב על הסדין.
היא חשה שלא תוכל יותר לעמוד בזה, בעומס היתר שהציף את מערכת העצבים שלה. "אני לא יכולה יותר..." מלמלה בגרון צרוד, לא בפעם הראשונה.
לשונו לקחה אותה רחוק יותר הפעם, והיא הרגישה שהיא מטפסת, ומטפסת. היא חשבה שוב על התסכול שלבטח יגיע, הדיגדוג שיבוא בעוד היא משתוקקת כבר שיפרק המטען שהצטבר. עצם המחשבה החניקה בה צחוק קצר בין אנחה ואנחה.
היא הרגישה שהיא מתקרבת ומתקרבת... רק שלא יפסיק עכשיו – היא לבטח תבכה!
עוד כמה שניות – והגיע המעבר... וסוף סוף יכלה לעוף מקצה הצוק, כשכל גופה משתחרר בבת אחת בספאזם מתמשך... היא לא יכלה לשמוע את עצמה צועקת.

***

כשנרגעו מעט הרעידות, האנחות הפכו לנשימות כבדות, פקחה את עיניה לראשונה מזה זמן רב. גופה היה בשיא רגישותו, שולח דקירות עדינות, מענגות ומדגדגות מכל מקום. אחרי דיגדוג ארוך כל כך ואורגזמה אדירה כל כך, השתוקקה להוריד את זרועותיה, לסגור את בתי השחי הפתוחים ופלג הגוף העליון החשוף, להדק את רגליה זו אל זו ולאסוף אותן אליה כדי להגן על כפות הרגליים.
היא הרימה את ראשה וראתה אותו שוב – כורע בין קרסוליה הפשוקים ונועץ בה את המבט שלמדה כבר להכיר. היא הביטה בו בעיניים קרועות לרווחה. היא ידעה מה יקרה אם ידגדג אותה עכשיו, כשגופה כל כך רגיש.
"לא.... בבקשה.... לא עכשיו, חכה, בבקשה..."
הוא המשיך להביט בה, והיא ראתה את ידיו שנשלחות ומלטפות את פנים ירכיה, יורדות כלפי מטה. ניסתה לסגור אותם עד כמה שניתן ללא הרבה הצלחה, אבל הוא כבר החליק למטה, אל ברכיה ושוקיה.
מעיין הצחוק שוב רתח, ביעבע, חילחל החוצה במרכז בטנה אל ריאותיה ופיה, ועם כל תנועה של אצבעותיו לכוון כפות רגליה הלך והתחזק, התפרץ והרחיב את הסדקים בשליטתה העצמית שאך זה שבה אליה.
"לא... לא עכשיו... אני לא יכולה... אתה תהרוג אותי..."
אצבעותיו הגיעו אל כפות רגליה.

***

כמה פעמים הביא אותה אל השיא? כמה זמן החזיק אותה על הקצה בין פעם לפעם, מדגדג אותה עד אובדן חושיה, עד שהתיר אותה, ניגב את דמעות הצחוק ואת הזיעה ששטפו את פניה, וחיבק אותה, מתנשמת ומתנשפת ורועדת כולה, אל גופו שעדיין לא השביע את רעבונו? לא ידעה, איבדה את הספירה.
עברו מספר דקות עד שחייכה אל מבטו השואל, נשקה לו, אמרה "אני בסדר..." ושוב נשקה לו, נשיקה חמה ורכה, כזו שכבר הכיר בבית הקפה בתחילת הערב – אבל עם טעם נוסף, טעם של שמחה וסיפוק.
עוד מספר דקות עברו. נשימותיה כבר נרגעו. היא הביטה בו. "עוד לא סיימתי את המסע", אמרה. בעדינות דחפה אותו אל המיטה כשגבו אל המזרן, מהדקת אל ידיו ורגליו את הטבעות המיותמות.

מיתוסית​(שולטת) • 23 ביולי 2005

שכחת להגיד שהוא שחרר אותה...
קודם, יקירי, סיפור נפלא ושונה ומיוחד ממה שקוראים פה בד"כ- יש כאן שליטה מסוג אחר ולא מקובל, מוזר לחשוב לפתע על דגדוגים כאסטרימיים...

אני חושבת שיש משהו מופלא באדם הפתוח כל כך עד כדי כך שהוא מעניק כך את הצחוק המתגלגל שלו- אנשים רגילים להיות חופשיים רק כשמדובר במין וכשהם שולטים במצב ולא במצבים אחרים.
אנשים רגילים לצחוק בקול קטן ולפעמים עם פה סגור, לבכות בתוכם, רגילים לגמור בקול שקט ולהחניק אפצ'י אדיר.

זו מעלה אדירה לאדם לדעת לבטא עצמו ואת גופו על ידי סממנים חיצוניים שכביכול מסגירים אותו ומחלישים אותו.

תיארת חוויה שממש גרמה לי לרצות להתנסות בכזאת חוויה, משהו מעבר לרגיל, שונה...
שפה נפלאה, רק להבא הקפד על חלוקה לפסקאות, זה קצת מעייף..


נ.ב- גם אני פעם חשבתי שהמילה"דגדוג" היא מילה מצחיקה

קסם

Artdeco • 23 ביולי 2005

מדליק.
יפה.
מרגש.
וואו