נאירם(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2003
מסיבת פרידה - סשן של יום חול.
"
ת'אמת, זה היה סתם יום. לא חמישי שמתחבר אצלי לסופשבוע, לא יום שבתון, סתם יום. חזרתי בערב הביתה, משהו בער בי, הייתי במצב רוח קרבי. שטפתי ידיים והתיישבתי. הוא הגיש לי את הארוחה וידו נגעה בשלי בטעות כששלחתי יד למלחייה בה בשעה שהוא הניח את הלחם על השולחן. לא יודע למה, אבל דווקא המגע האקראי הזה הצית בי מחדש את הבעירה הפנימית הזו. אכלתי בהיסח הדעת וקמתי מהשולחן לחדר השינה. הוא לא אמר לי דבר. התלבטתי מה לקחת ולבסוף לקחתי את החבלים וחזרתי לפינת האוכל. השולחן כבר היה כמעט מפונה. נערי התכופף מעל השולחן כדי לאסוף את המפה ואני הצמדתי אותו לשולחן, ידי לוחצת על גבו, הוא הופתע אך נכנע ולא נאבק בי. "מסדר פתע, חייל" אמרתי לו. הורדתי את מכנסיו, חושף את ישבנו וצבטתי אותו. הישבן שלו האדים מיד. הפשטתי אותו ולחצתי על גבו, מסמן לו להצמד אל השולחן הקר וכפתתי אותו בעזרת החבלים. את רגליו קשרתי לרגלי השולחן ואת ידיו פרשתי וקשרתי לרגלי השולחן הנגדיות. הידקתי את כל גופו לשולחן באמצעות החבלים אך השארתי את גבו מהמותניים ומעלה ואת ישבנו חשופים. הלכתי אל המטבח ובחנתי את כלי המטבח כשמידי פעם אני בוחן את גופו שהיה צמוד לשולחן ללא תנועה. פתחתי מגרה ומצאתי שם אטבי כביסה (!). הוצאתי אותם. "בשביל מה יש אותם במטבח?" שאלתי אותו, מראה לו את האטבים. "כדי לסגור שקיות, אדוני: הוא ענה. "שימוש מוזר" אמרתי והצמדתי אטבים לאשכיו ולפנים ירכיו. הקשירה שלי לא הותירה לו הרבה מרחב תנועה, הבחנתי בשריריו נעים בכאב. שיחקתי בהם, מעלה את סף הכאב שלו, נשימותיו הפכו קצרות ומהירות, נשכתי את ישבנו, הוא פלט יבבת כאב קטנה שרק הלהיטה את יצריי. חזרתי למטבח, בוחן את מערך הכלים, לקחתי תרווד שטוח מפלסטיק והכאתי אותו על גבו וישבנו שסימני שיניי כעת נראו בו היטב. גבו וישבנו האדימו, אטבים סוררים שנפלו הוחזרו למקומם. כעת לקחתי גלגלת מתכת ממגרת הכלים. "למה זה משמש?" שאלתי. הוא הביט בכלי בכאב וענה "זו גלגלת לחיתוך, אדוני". "המממ..." המהמתי. העברתי אותה לאורך גופו, חורץ בו חריצים של כאב, ציירתי רשת של קוים על גבו. הבטתי בשרירים שלו נעים בהתאם לתנועת הגלגלת, כמו רעידת אדמה ששברי יבשה רודפים אותה, חורצים תלמים. העברתי פסים גם לאורך רגליו והוא הצטמרר. המשכתי במסדר הכלים. (אתם יכולים לנחש מה עשיתי עם המערוך...), כשסיימתי עם הכלים עברתי למקרר. מצאתי אננס טבעי שלם במקרר, העברתי על גופו את הפרי העוקצני, מותיר בו שריטות של ממש, חריצים אדומים ובוערים עיטרו כעת את כל גופו, את זרועותיו המשוכות קדימה, את מותניו, את רגליו... כשהבחנתי בסימן ראשון שהכאב הופך בלתי נסבל עבורו, במין התייפחות חרישית, הפסקתי, הסרתי ממנו את כל האטבים, נישקתי את עורפו, וליטפתי את גבו המוכר והאהוב עלי כל-כך, שידע שאני מעריך את האיפוק שהוא מפגין. המשכתי עם המקרר, עשיתי שימוש מגונה לפי סדר גודל עולה במלפפון, גזר וקישוא (כנראה שהאחרון כאב לו אז אני לא ממליץ) ובעוד כמה ירקות שלא הבינו למה זה מגיע להם. הוצאתי קוביות קרח מהמקפיא ופרקתי אותן מהמתקן על השיש. הרטבתי אחת וכשהיא נמסה מעט הלכתי אליו והעברתי את הקוביה על גופו החשוף. הוא הצטמרר, הנחתי כמה קוביות לאורך גופו ונתתי להם לצנן את גופו שבער ובנתיים המשכתי לחקור את תכולת המקרר. כנראה שהוא התחיל לרעוד אך אני לא ראיתי כיוון שהייתי בגבי אליו ובפעם הראשונה בכל הסשן הגסטרונומי הזה הוא פנה אלי בלסת רועדת: "קר לעבדך, אדוני". הבטתי בו וכל גופו רעד. תהיתי כמה זמן לקח לו להלחם בכניעותו ולהכנע לחולשתו? סילקתי מיד את מה שנותר מהקוביות ונגבתי את גבו, התרתי את החבלים ממנו וחיבקתי אותו. אנקת כאב חמקה ממנו כשנגעתי בגבו שהיה קר וכואב "שששש...." לחשתי לו "היית חייל טוב, עברת את המסדר". הוא חייך ושיניו נקשו. שלחתי אותו לעשות מקלחת חמה ולהתייבש ובזמן הזה הכנתי לשנינו שתיה חמה (אני קפה, הוא תה). המטבח היה מבולגן, אבל השארתי את הטיפול בו לנערי. כשסיים להתקלח ישבתי על הספה והוא לרגלי, הוא התנצל על חולשתו ואני ליטפתי את פניו ואמרתי לו שאני לא רואה בכך חולשה, אמרתי לו שאני גאה בו על היכולת להשאיר אותנו בגבול השפיות ושהייתי כועס אם לא היה עושה זאת. שלחתי אותו להביא את השתיה וישבנו לשתות יחד, מבלי לדבר. עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שמזה הוא הצטנן. החלמה מהירה, נערי החולה. " ---------------------------------------------------------------------------------------------------- קראתי שוב ושוב. לא הדבר הכי טוב שכתבתי, גם לא האחרון, אבל אולי הגדול מבין האחרונים. הגיע הזמן לשים לזה סוף. לוקחת נשימה עמוקה, נושפת אותה באיטיות דרך הפה, להרגיע את קצב הלב המשתולל. מצרפת לינק שאולי יסביר ואולי יבלבל, אבל זה מה שאני יכולה לתת עכשיו. http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=872 לוחצת "שלח". |
|
|
מיקה(מתחלפת){Master Or}
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2003
גליתיאה/נאירם/פיגמליון
אני גאה בך, ובכל מקרה תדעי שתמיד אוהב, גם אותך וגם את כתיבתך, הכתיבה באה ממקום מסיום, מתוכך, זה לא משנה אם את גבר או אשה, תהיי מה שתרצי, רק תאהבי זאת, ברגע שלא תאהבי זאת אל תעשי זאת.
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
מסיבת פרדה עצובה ביותר! מכל הבחינות!
דומע אני על לכתם של נאירם ונערו. נאירם היה לי חבר ותומך, שהיה איתי בכאב, בעצב, בימים הקשים שלי וגם בימי הכיף והעינוגים. תמיד כיניתי אותו: אדון מזן אחר! אדון שלא בחל להביע את רגשותיו כלפי עבדו/נערו. איש שידע לקרוא אותי מבין השורות והטיב להביע זאת בתגובותיו. נאירם הלך לו. לקח איתו דמות שלמדתי להוקיר ולהעריך. נאירם נפרד מנערו בסשן כואב, שמעולם לא העיז לתאר בפנינו. אולי בתת מודע, מבקש נאירם מנערו להסתלק. להימחק. ואולי יש ברצונו של נאירם להימחק ביחד עם נערו, אך מלבי, מזכרונותיי, מנפשי מימיי ומלילותיי, נאירם לא יימחק! תודה לך, נאירם, על שהיית. תודה לך, חבר! מזיל דמעה וכואב את האין של נאירם!!! תגובה שלי לפיגמליון/גליתיאה/נאירם/יובל, ניתן לראות בשרשור שנאירם צרף... |
|
|
Lolita(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
לא נכון....
כמה שניות לקלוט מה קורה פה .. כמה דקות לחבר את הנקודות .. לא מכירה אותך , שום קשר לא היה בין שתינו מעולם אז למה מרגישה מרומה ? כמה שניות בונה לעצמי את הסיטואציה בראש .. כמה דקות מנסה להיכנס לנעלייך .. יודעת מה? כבר לא מרגישה מרומה , מי אני שאשפוט ? רוצה לומר , תישארי . |
|
|
שיקי(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
נאירם לא הלך - נאירם עדיין כאן - איתנו.
נאירם - זוהי דמות וירטואלית, דמות שיודעת להביע את רגשותיה בעזרת המילה הכתובה, כפי שרק מעטים מסוגלים לעשות. נאמר עליו - "אדון מזן אחר" - ואכן צדק יש בכך - בהחלט זן אחר אם כי לא אדון - אישה... הדרך בה בחרה שונה, מיוחדת וברורות לי התהיות ואולי "תחושת הרמיה" האופפת חלק מהאנשים שהכירו אותו/ה מקרוב - אך עם זאת, האדם שהיה - נותר כשהיה - ואין זה משנה אם מדובר בגבר או אישה - אם היתה היא חבר בעבר, תמשיך ותהא היא חברה בעתיד - אם רק יינתן תינתן לה הזכות, אותה הרוויחה בזיעה וביושר בכתיבתה ובעת ששמשה לכם כחברה. גם הדרך בה בחרה לחשוף את עצמה, דרך מתגוננת - מתוחכמת משהו, מראה כי היא עברה ייסורים רבים וחשה שעשתה משהו "לא נכון". לי נראה, שבסה"כ היא התחילה זאת כשעשוע, כתיבה בניק של גבר - כפי שכמעט כל אחד שנכנס למרחב הוירטואלי ניסה - אין בכך כל רע - אך העניינים זרמו ומבלי שהרגישה, מצאה עצמה לפתע בפנים, מוכרת, וחשה כי "ההצגה חייבת להמשך.." אינני חושב שיש בכך רע, הרווחנו עוד מישהו שמסוגל להביע את רגשותיו בעזרת המילה הכתובה, עוד אדם המסוגל להתחבר לרגשותיו ולהבין את משמעות השליטה, והרי נדירים הם המסוגלים לעשות זאת, חבל שנאבד אחת נדירה. אינני יודע מה ארע מעבר - "פרשת הטלפון" - זה כבר עניין שבינה לבינו - אני בטוח שלאחר ההלם הראשוני, לכשיישובו ההדורים, יעבור מעט זמן, העניינים ירגעו, הזעם יישכח ואותם שני אנשים ישובו ויהיו חברים, בדיוק כפי שהיו בעבר. והרי חברות אמת חוצה מינים, חוצה גזעים, מדינות ומרחקים עצומים. נאירם אל נא תלכי, כעת, כולם יודעים, אין שום בעיה, תוכלי לכתוב כל מחשבה, רגש ודמיון העוברים לך בראשך . יצא לי לקרא מספר דברים שכתבת בעבר, נדהמתי מיכולתך להביע את הרגשות שלך - יכולת מיוחדת שהינה משאב נדיר במחוזותינו - משאב יקר. אינני מכיר אותך כלל ועיקר, אך חש אני שתחסרי לפורום ולא רק לו - גם לאלו הכועסים עלייך כרגע.. ולהם מה שנותר לי לומר - תספרו עד 10 יעבור לכם הזעם הראשוני ותבינו שלא קרה משהו נוראי המצדיק ניתוק קשר עם מי שהיה חבר קרוב. זו לפחות דעתו הצנועה של מישהו אובייקטיבי שאינו מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות, יש לזה משקל כלשהו - הלא כן? |
|
|
מלאך מתוק(נשלט){sharonsha1}
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
נאירם אל תחשוש סליחה תחששי ....
הרי את בסה"כ היצגת דמות וירטואלית שלא חיבת שום דין לאף אחד ובנינו כל המצב שנגרם הוא די משעשע ...
(וכנראה שצודקים שאומרים שנשים יותר חכמות וערמומיות) אני לא חושב שמישהו ממש ניפגע מכל העניין זה לא שגרמת למישהו להתאהב בך ולהפגש איתו ואז שיגלה שאת אישה .. את בסה"כ ההית עוד אחד בין השורות וגרמת להרבה עניין ואקשן לאתר (אמנם לא עוד אחד כי את באמת משהו מיוחד ולא נוותר עלייך בקלות) וכמובן שאת הולכת להמשיך פה עוד.... פעם בתור גבר פעם בתור אשה זה לא העניין זה הכתיבה המיוחדת שלך והמחשבה המופרעת של אישה בצל של גבר (דבר מופרע בשל עצמו מעניין מסקרן וגם מגרה) אוהבים אותך רוצים אותך ילה השוט מחקה והעבדים על ארבע ...... 
חברה אל תהיו כבדים אני מרגיש עכשיו באמצע אופרת סבון המתח רק עולה.... |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
שיקי ומלאך...
אני לא חושב שבמה שכתבתי, הבעתי כעס... כאשר כתבתי: נאירם הלך... לא. לא אוכל להתייחס לכותב נאירם כנאירם, לאחר שאני יודע שאין נאירם. אין נאירם אדון. אין נאירם גבר. אני אקרא את הספורים שלו/ה אבל זה לא יהיה מבחינתי... שמעו, בסך הכול נאירם כתב, כביכול, מפגשים אמיתיים!!! לכן הוא זכה אצלי לתואר אדון מזן אחר. שלא תבינו לא יכון, אני לא כועס על הכותבת וגם היא יודעת זאת, כי אנחנו ממשיכים להתכתב במייל כמו שהתכתבתי עם נאירם!!! ואתם חושבים שזה קל??? נאירם ואני שיתפנן האחד את השני בכל מיני דברים וגם אינטימיים יותר... אז המחשבה כעת, שאותם הדברים לא התרחשו... לא. אני לא מרגיש מרומה. בהתחלה כן, הרגשתי פגוע, אך מהר מאוד הפעלתי את ההגיון. אין לי בעיה כלל שנאירם ימשיך לכתוב, אך הדמות של נאירם שלפני הגילוי, שונה מנאירם של אחרי... |
|
|
|
מלאך מתוק(נשלט){sharonsha1}
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
טוב ניו אולי יש משהו בדברים......
וגם אדון זקוק לחיבוק אז קבל אותו ובגדול
ורק הזמן ישכיח את כל העניין ניו אולי גם אתה אשה?????????? אילולה ראיתי ההיתי כבר חושב שאתן שתי מלכות
|
|
|
|
שיקי(נשלט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
אכן הגיוני...
מה שאתה חש, והרי אינני יכול להכנס לנעליך ולחוש במקומך.
סביר להניח שמה שגילית לו/לה לא תוכל לקחת בחזרה, ואת הנעשה אין להשיב, אך אם בעבר בטחת בו, קל וחומר כעת, כאשר יצאה החוצה ונחשפה האמת. נכון, זה שונה, התחושה שלך כעת שונה, והרי הנך יודע שהיא אישה, אך זכור - שהיא גם חברה, חברה טובה שרכשת כאן. אולי כעת נושאי השיחה ישתנו, לדעתי אף עשויים להתרחב, והרי ברור שהיא מבינה היטב על מה נסוב עולמך, הרי היא הוכיחה זאת הלכה למעשה ואף אחד לא קלט, לא הבין. מן הסתם תוכל היא להביא את נקודת מבטה כאישה גם על הצד השני, תאמין לי, לצד הנשי יש המוןןן לתרום גם בדיונים בין גברים. |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
שיקי,
אני ממשיך להתכתב איתה במייל. סומך עליה. והיא יודעת זאת. אני מדבר על הספורים של נאירם... עליהם אני אומר, שלא אוכל לקרוא אותם ולנסות לראות את נאירם. אני אקרא אותם, את החדשים, מתוך ידיעה ברורה שאשה כתבה אותם. אדע שזה רק ספור ולא מפגש אמיתי בין שני גברים, כפי שתואר בכתיבתו הקודמת של נאירם. לזה אני מתכוון. מלאך מתוק... הרגת אותי: ניובוי, אולי גם אתה אישה...
|
|
|