קטע מקטע

..
וזה כל כך לא זה. זה המחשבה מאחורי זה.
המחשבה שממולו לא נמצאת אני. שפחה. כלבה. או חור.
אלא אישיות מחוקה באיזשהו מקום.
כאילו כל היחס שנמצא שם זה זלזול נטו. שום דבר מעבר.
אפילו את הניצול הזה שלי כבר אין. סתם אובייקט שאין לו ממש חשיבות.
ואני כל הזמן חושבת לעצמי...
איך לעזאזל אני אצליח להתרומם חזרה אחרי קטע כזה?
ואם הוא יילך שניה אחרי? ואני אגיע לתחתית כל כך עמוקה ולא אוכל לצאת ממנה?
ומצד שני יש את האמון.. שקיים ותמיד ממשיך להבנות צעד אחר צעד. אבל החשש תמיד שם.
הבעיה בקטע כזה שהכל הופך לכל כך תלותי בעיניי. כל כך מוריד. כל כך לא אני.. ואני מתה להיות שם. מורעבת לרגעים שכאלה.

ילך רגע אחרי ?
ואם כן .. זה חלק מהרגע ?
כלומר שאין רגע אחרי , שזה בעצם לא נגמר , זה נמשך
כי הוא הלך ?

שאני רואה שאת כתבת משהוא , אני יודע שהפעם , אצטרך לקרוא , ולחשוב
הרבה . ..

( בגלל זה יש את גולד'לה , שלא נחשוב , שיהיה לנו כיף , סוטול , מילא לא נבין , אז למה נחשוב
אולי נצחק .. אולי נחייך , אבל בטוח לא נחשוב , אצלך החיים קשים , מעט שורות , כמו סמטקס , חומר נפץ מרוכז , הוא סתם TATP )