nerissa(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
21 באוג׳ 2005
סשן ראשון
היא ביקשה את עזרתי. כמו רבות אחרות.. רק כאן זה היה שונה.
משהו בהתלהבות שלה הדליק אותי. היא בדרכה לסשן האמיתי הראשון שלה. עד כה הכל היה וירטואלי והנה היא עומדת לחוות זאת על בשרה. לשמוע את החום הבוקע מקולה, את הריגוש, את צחוק האושר המסתיר בקושי את החששות הנלווים.. הרגעתי עד כמה שאני יכולה. הסברתי איך ומה להכין לפני, ניסיתי לתת טיפים מנסיוני איך להתמודד עם הכאב בפעם הראשונה.. וככל שאני מסבירה לה אני שוקעת בזכרונות. שלי. של הפעם הראשונה. הריגוש של לפני, התחושה שכאילו החזה עומד להתפוצץ.. החששות מפני התגובות שלי, החששות שמא לא אוהב את הכאב.. נזכרת איך נלחמתי בו לראשונה. בכאב. איך הדבר הזר הזה שתמיד הוגדר כמשהו לא טוב נספג לתוכי. איך הגוף הגיב לו. איך הנשמה הגיבה לו. איך התביישתי מהתגובות של הגוף שלי. בערך כמו תגובה מינית בלתי רצונית של הגוף בזמן אונס, להבדיל אלף אלפי הבדלות. זה היה כל כך חדש לי אז.. לא ממש ידעתי איך "לאכול את זה". הרי ההגיון הבריא שליווה אותי עד אותו רגע אמר שכאב זה "לא". כאב לא אמורים לאהוב. כאב זה משהו רע שצריך להתרחק ממנו, לא להתחבר אליו. מה, לכל הרוחות, קורה לי? למה הגוף מגיב בצורה הפוכה להגיון? כמה נלחמתי בו. הראש נלחם בו. המוסכמות נלחמו בו. המוסר המרובע שגדלתי עליו נלחם בו. אני? האישה הרציונאלית נסחפת ל"שם"? למקומות הביזאריים האלה? הרי אני אמורה לשנוא את זה. להרתע. אני הרי עברתי אונס בתולים קשה ואלים. מה פתאום הגוף מגיב כך? אסור לו. אסור לי. אני כאן רק בשביל קצת סקס כוחני וכוח מנטאלי. מה כל הכאב הזה נחת עלי? היה קשה להפסיק להילחם. להבין שזו מלחמה אבודה מראש. היה קשה לשחרר. לוותר על כל חומות ההגנה הטבעיות ההם. היה קשה להפנים שאני אוהבת את זה כי ככה. בלי סיבות. כי אני אוהבת מגע חזק וקשה. תמיד אהבתי. הגוף תמיד הגיב אליו. הזכרונות שטפו לאחור בזמן. לזמן שלפני האונס. לזמן שהגוף והמגע שלו היה חדש לי. לזמן שלצבוט לעצמי פטמות בכוח היה משכר. מסחרר. לזמן שכנערה צעירה נהניתי לכבה נר באצבעות חשופות, נר שלאורו קראתי לאחר כיבוי האורות בימים שהייתי תולעת ספרים. נר שכבתי לאט. נהנית מהצריבה של החלב על כריות האצבעות. מהעקצוץ הנעים של הכאב שהרחיב לי את הנחיריים מבלי לדעת למה. למה אז זה היה נכון ועכשיו לא? שטף של זכרונות העניקה לי האישה הזו שעומדת לחוות את הדילמות והמלחמות האלה בפעם הראשונה. אני שומעת את החשש שמא לא תאהב את זה. אני שומעת את הריגוש העצום רק מהמחשבה על מה שהיא עומדת לעבור. ואני יודעת מה שהיא לא יודעת. עדיין. שהיא תאהב את זה. אין לי מושג למה – אבל אני יודעת שהיא תאהב את זה. מכירה את ריח ההתמכרות עוד בטרם מגע ראשון.. ומקנאה בה. מקנאה בה עד עמקי נשמתי. מתגעגעת לריגוש הראשוני ההוא, עם כל חבילת החששות והתהיות.. מתגעגעת לספייס הראשון. לנחיתה הראשונה. לדמעות הראשונות. לתחושת הניצחון הראשונה ההיא. יודעת שזה לא יחזור לעולם. אני במקום אחר עכשיו. מנוסה ויודע ומכיר. ובכל זאת, חלק מהפרפרים שלה עפו ונחתו לי באמצע הבטן. ואני מרוגשת ביחד איתה.. חווה יחד איתה. יושבת איפה שהוא בשוליים של החוויה שלה ולוגמת את המעט שהרוח מביאה אלי. גונבת לה קצת. בהצלחה, חמדתי. תהני מכל שניה. השניות האלה יקרות לאין ערוך. תהני מהן. הן שלך. הן תהיינה המסד של זכרונות מתוקים וגעגועים עתידיים. מחייכת כאן איתך ובשבילך. |
|
|
kaly
|
לפני 18 שנים •
21 באוג׳ 2005
את מעלה בי זכרונות...כל כך הרבה זכרונות....
ואני מקנאה לך קצת... אני שולטת כבר כ-4 שנים ורק לפני חצי שנה התחברתי לצד הנשלט שבי,הסשן הראשון שעברתי היה נראה לי כמו נצח! שנאתי את הכאב,פחדתי ממחזיק השוט,צרחתי עמוק בלב. היה נראה לי כמו עונש,ולא הבנתי מה עשיתי רע... עד שפגשתי את המאסטר שלי,BODYGUARD,איש מקסים! סשן ראשון רעדתי כמו עלה נידף...לא יכולתי לנתק עצמי מזכרונות הסשן הראשון שעברתי. היום אני לא מוצאת עצמי אוהבת את הכאב עצמו אלא את המגע של המאסטר שלי,הידיעה שאני מענגת אותו כשאני כפותה ומוצלפת עושה לי טוב. |
|
|
אודאון(שולט)
|
לפני 18 שנים •
22 באוג׳ 2005
אהבתי את הכתיבה
ואת הכותבת.
אבל מה אני מבין. 
|
|
|
| אאוס{{}} |
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
ואני תוהה
האם יום אחד זה יהיה ככה גם עבורי... שאני אזכר בסשן הראשון ממרחק כזה, ואוכל אפילו לייעץ לאלה שאינן מנוסות.
אני באתי בשביל הכאב, ועדיין לא הבנתי עם עצמי ועם הגוף שלי איך להתמודד איתו. בינתיים מנסים 
שמחה בשבילך על הזיכרונות, על הפרפרים. שמחה גם בשבילה, באמת שאין כמו הסשן הראשון עם האדון הנכון. אצלי הזיכרונות עדיין טריים
|
|
|
Tulsa(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
הפעם הראשונה
כן את צודקת.אני מרגישה כאילו כתבת את זה בשבילי.החברים הונילים שלי לא מבינים אותי אבל יחד עם זאת קלטו שיש אצלי משהו שונה בעיניים.....איזו ניצוץ או סוד ביני לעצמי.אבל ככה זה בכל תחום מרגש בחיים לא?תמיד בסופו של דבר אנחנו שם כדי להרגיש כמו בפעם הראשונה.
|
|
|