יש ימים ורגעים

יש ימים ורגעים

אאוס{{}} • 26 באוג׳ 2005

שאני כל כך צריכה מישהי מהתחום שאוכל לדבר איתה.
מישהי שיודעת מה עובר עליי, מישהי שתבין אותי.
מישהי שאוכל לשפוך בפניה את כל חוסר הביטחון שלי, את כל הפחדים, את כל החששות שלי.
מישהי שבאמת תוכל לחבק ולנחם ולומר לי מה דעתה, ולדעתה יהיה תוקף כי היא מבינה מה זה להיות סאבית, והיא מבינה מה זה קשר בין סאבית לאדון, והיא יודעת שעם כל הניסיונות שלי, עדיין כל כך קשה לי לפעמים לא לחשוב שאין בי שום דבר שגבר יכול לרצות חוץ מסקס ונגזרותיו.
ברגעים האלה מגיעות דמעות ככה אל סף העין, אבל אף פעם לא חוצות אותו.
הן תמיד ניתלות ככה ואני לא יודעת על מה אני רוצה לבכות, על זה שאני לא מסוגלת לראות שיש בי יותר מזה ושזה לא כל מה שהוא רואה בי, או על זה שאני לא מצליחה לומר לו שאני צריכה שיבהיר לי כל הזמן שזה לא כל מה שהוא רואה בי, שוב ושוב ושוב ושוב – עד שיום אחד אני אשתכנע ואאמין לו.
אני לא יודעת אם אני מרגישה שהוא לא מכיל אותי כי הוא באמת לא עושה את זה, או בגלל שאני לא מצליחה להבהיר לו שזה מה שאני צריכה.
אני לא יודעת אם אני מפחדת ממנו או מעצמי.
אני לא יודעת מה אני יותר – מפחדת מהתגובה שלו, או מפחדת לספר לו מה אני צריכה, כמה אני צריכה.
ובא לי לבכות כי אני מרגישה שאני דורשת יותר מדי, שאני לא שווה את המאמץ שצריך להשקיע בי, כי אני מאמינה באיזשהו מקום שאף אחד לא יחשוב שאני שווה את המאמץ הזה.
ואני מפחדת לומר לו מה וכמה אני צריכה, ואני מפחדת לתת כמה שאני צריכה – כי זה כל כך הרבה ואני מפחדת שהוא ירגיש מאוים מזה.
כמו שתמיד פחדתי שגברים ירגישו מאוימים מזה.

עוד שעה או שעתיים או שלוש או לילה, זה יעבור לי.
אני אעבור על כמה smsים שהוא שלח לי שמראים כמה אני חשובה לו, ואומר לעצמי שאני מגוחכת בפקפוקיי.
אני אסתכל בראי ואדע מה אני שווה, אדע שהוא בר מזל שאני רוצה לתת לו את עצמי –
אבל עכשיו אני לא מרגישה ככה, וקשה לי להאמין שזה יעבור, למרות ניסיון העבר.

אז נכון שזה לא קשור לבדס"מ בכלל, ונכון שאני ביני לבין עצמי ולפעמים לא יודעת איך לא להתייאש מגודל חוסר הביטחון שרוב האנשים לא רואים עליי בכלל –
אבל בזמנים כאלה אני כל כך רוצה חברה סאבית, שאני אוכל לשפוך בפניה את כל זה והיא תלטף לי את השער ותחבק אותי ותגיד לי שאכפת לה –
כי אני לא יודעת מה עוד אפשר לומר...

ואני בטח ארצה נואשות למחוק את זה מחר, או מחרתיים, או בעוד שעה –
והרעיון שהאדון שלי יראה את זה הופך את קרביי –
אבל לפעמים כל כך חסרה לי חברה סאבית...