| אדם אחד(שולט) |
לפני 18 שנים •
29 באוג׳ 2005
אביב מת
אביב מת.
"ציור גס של חבצלות מים על נייר ממוחזר" –אני שומע את אביו אומר על מה בשם השדים הוא מדבר. למה אני כל כך כועס עליו? הפסד שלו שלא הכיר את בנו. אני מתבונן בהם-בכולם. חבריו עומדים קרוב מאד לשפת הבור. אני כמעט בטוח שהסיגריות שהם מעשנים הן מהסוג הנכון. קצת משפחה –הוא לא טרח לשמור על קשר וכמובן נשים, המון נשים. מעניין על מה הן חושבות עכשיו? אני חושב וסוקר אותן במבט חטוף. שכחתי שהיו לו כל כך הרבה. "זיונים זה לא הכול אבל אם כבר,אז עדיף שיהיו איכותיים" –אמר כהרגלו תוך כדי חיוך ממזרי. אני חושב שהוא הפך כזה בגלל שרוב חייו גר עם חתולים. אין לי ספק שהיה בו משהו חתולי. במבט מרוחק עם רמז התפנקות הביט בהן והן נלכדו. כן, הוא היה צייד, אבל בסוף זה היה חייב להיגמר. לפתע אני מבחין בה מגיעה. תמיד אמרה שתבוא לוודא. היא מתקרבת ללא בושה, לבושת שחורים כהרגלה. עיניה ירוקות ומבריקות, אפשר להבחין שבכתה. היא ניגשת עד אליו, מתעלמת מהנוכחים. הוא שוכב שם למטה,מכוסה בתכריכים המפוספסים, נראה צנום - תשעים קילו של קליפת בשר איכותי – "כן, זה הוא" ממלמלת. אני שולח מבט חודר באשה הזאת שנראית קצת כמו חתול בעצמה.מדוע נכרכה סביב עקבו שנים כה רבות. אני שותק אבל רוצה לנחם אותה. אולי עכשיו תקבלי חזרה את נשמתך אני מקווה עבורה. אין טעם שאפנה אליה היא כבר לא תכיר אותי. ממשיך להתבונן בקהל, איך הוא הכיר את כולן, האומנם הכיר? נסחף למעלה רואה את כולם מתגמדים ונמוגים. היא מחכה לי ואני צריך לזוז. אביב מת לפני יותר מעשור אני מהרהר בו לעיתים, אפילו קצת מתגעגע אבל אז אני מביט בה - אותה אחת שעבורה מסר את חייו ולא מתחרט לרגע. |
|
|
נשמה וכפרה המהממות(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
29 באוג׳ 2005
קרעת לי
את הלב. גמרתי עליך חבילה טישו. סיפור משגע תנשמה.
|
|
|