קריאה ראשונה למאזוכיסטים!!!

קריאה ראשונה למאזוכיסטים!!!

מיתוסית​(שולטת) • 14 בספט׳ 2005

יופי, שמחה שבאתם..


יש לי שאלה עבור כל המאזוכיסטים מביניכם:

ככל הידוע לכם, מאזוכיסטים נהנים מכאב, אולם כמובן לא מכל כאב, תלוי בהקשר. למשל כמאזוכיסטית, אני אהנה מהצלפה מהאדון אבל לא מחפירה בשן מרופא השיניים שלי...

מהן הסיבות שאתם נהנים מכאב? האם מדובר במשהו פיזי גרידא, או שמא אתם רואים את הכאב כסוג של נתינה כלפי הדומים שלכם? סוג של השפלה?
האם אתם אוהבים "לתת" את הכאב כאקט של התמסרות, או שעל מנת להינות ממנו אתם חייבים להיות במצב של חוסר אונים ואז "מכריחים" אתכם לקבל אותו?

האם אתם אוהבים כל סוג של כאב, רק שאתם נהנים ממנו עד רמת כאב מסויימת (כלומר נהנים עד שזה יותר מידי) או שמא ישנו סוג כאב מסוים שאתם אוהבים וכאב אחר לא (חד, עמום, מתפשט, ממוקד וכו..)?
למשל לאהוב כאב הנובע הדום ממגע כמו סטירה, בעיטה, נשיכה, צביטה וכו' ואילו יש כאלה שאוהבים מגע יותר "קשה" כמו למשל הצלפות וכאבים הבאים ממגע חפצים.

האם ישנם הבדלים בין החפצים או האיברים השונים המקבלים את הכאב?
למשל מישהו שמתחבר לכאב שבא רק בישבן אבל לא באיבר המין או בפטמות וכו...
או למשל לאהוב לקבל כאב משוט זנבות אבל לא מקיין לדוגמה...

אשמח לשמוע את הגיגכם בעניין.
בנוסף, יהיה נחמד לשמוע את השולטים/ סאדיסטיים: האם אתם אוהבים להכאיב לשם הכאב, או רק/בעיקר כי הנשלט אוהב? אם הנשלט לא אוהב כאב, אבל מוכן לספוג בשבילכם, האם זה יוריד או יעלה מהעניין?

nerissa​(אחרת) • 14 בספט׳ 2005

למה.. למה להסתפק באיזו שאלה או שתיים אם אפשר מאה בבת אחת???

הנה עונה את המאזוכיזם שלי:

אני מתחברת לכאב בשני הקשרים. הראשון הוא הקשר מיני. כאב בקונוטציה מינית מגביר את ההנאה המינית ומעמיק אותה עבורי. הקשר השני הוא.. אתגר אישי. דחיקת גבולות סיבולת וסף כאב אישיים. זו מעין התמודדות עצמית כשמי שאיתי משמש בעצם ככלי להעמיק את החקר העצמי הזה.
אני לא נהנית מהכאבה עצמית. זה איכסה. זה נמצא בקטגוריות הכאבים הכואבים והחלולים (הווה אומר כאבים בריאותיים, כאבים כתוצאה מתאונה כלשהי, צירי לידה ושות'..)
אני צריכה שותף למשחקי כאב. כמו כל המכורים הזקוקים לחברים-להתמכרות

המקום בו נכנס המושג "לתת" כאב לסדיסט, הוא בנקודה בה הכאב עובר את סף הריגוש הישיר האישי.. ברגע שאני חוצה את הסף "הנמוך" (הסף בו ישנו כאב סביר מענג מינית) ודוחפת את גבול הכאב והסבולת - זהו שלב הנתינה. עד אותו זמן אני מרגישה שאני יותר "לוקחת" מאשר נותנת. אולי בגלל העונג המיני המתקשר לזה. ברגע שאני עוברת את הסף הנמוך הזה ודוחקת עצמי הלאה לאזור ה..דמדומים הזה המגיע עד סף הסבולת שלי והלאה (קצת) - הטווח הזה הוא נתינה. אני נותנת את הכאב "המיותר" הזה הלאה למי שנהנה ואוהב לקבל אותו ממני.

אני לא אוהבת כל סוג של כאב. בהחלט יש סוגים שונים של כאב. סוג הכאב מאביזרי הצלפה דקים אינו דומה לסוג הכאב מאביזרי הצלפה בעלי שטח פנים רחב.

אביזרים דקים/צרים: קיין, שוט רכיבה, שוט בקר וכו'
אביזרים רחבים או בעלי שטח מגע רחב עם העור: שוט זנבות, חגורה, ספנקינג וכו'

קשה לי עם כאב של הדקים של החבורה. נו.. אני מאלה שאוהבת את העב.. סליחה. הרחבים

הנשיכות האלה של הקיין הופכות את הכאב שלי לכאב-נתינה נטו. לא מצליחה להינות מזה ישירות.
מתה על שוט זנבות, חגורה ושאר החבר'ה הטובים

למדתי גם שלומדים להתרגל ולאהוב סוגים של כאב שבעבר נרתעתי מהם.
כאב של צריבה לדוגמה. בעבר לא אהבתי את צריבת חלב הנר. היום.. אהממממ.. מממ.. בואי נגיד ש.. יאמי.

אי לא סובלת את כאב הברכיים של הזחילה. עבורי זה כאב בקטגוריית כאב בריאותי. זה מנתק אותי מהנעשה משום שאני מרוכזת בכאב "צדדי" לא קשור וסתם מעכיר ומקלקל עבורי את הסשן.
אוהבת את הצד המנטאלי של מעשה הזחילה, הכאב הנלווה אליו הורס עבורי הכל והוא חתיכת turn off בשבילי.

וזהו - ממני

מממ ...

הנמרונת • 14 בספט׳ 2005

כרגיל אני עם נריסה

ואוסיף ש ...
לאחר התנסות בכאב בעולם הבדס"מ
הרבה יותר קל לי ללכת לרופא שיניים לגניקולוג
ולכל הרופאים המפחידים והלא הכי נעימים
פשוט למדתי שאפשר להנות מכל סוגיי הכאב בעולם
כל עוד אני עוצמת את עיניי ... נושמת עמוק ...
ומדמיינת את הדום שלי לצידי ... אוחז בידי .
אני פשוט אוגרת כוחות נפשיים ממנו .

וכן יוצא לי להנות מכל זה

nerissa​(אחרת) • 14 בספט׳ 2005

אני לא יודעת אם ההגדרה המדוייקת היא "להינות", נמי.
מאזוכיסטים יודעים להתמודד אחרת עם כאב.

גם אני כיום בניגוד לעבר מתמודדת אחרת עם כאב. אני יודעת שלא להלחם בו אלא להיפך. אני מסתכלת לו בעיניים ומפזרת אותו. מהפנטת אותו

למדתי לוותר כמעט לגמרי על כדורים נגד כאבים.
אבל אני לא ממש יודעת אם זה קשור רק להיותי מאזוכיסטית. יש כאן משהו רוחני. לדעתי.
אנשים היודעים מדיטציה ויודעים להתרכז פנימה.. להסתכל פנימה, יודעים להתמודד טוב יותר עם כאב.
כי ברגע שמפסיקים לפחד ממנו אלא מתמודדים איתו - יש גם את היכולת למתן אותו או אפילו למסמס אותו לגמרי.

אני לא נהנית מכאבי שיניים או ראש. אני לא נהנית מטיפולי שיניים.. אבל אני יודעת הרבה יותר טוב כיום להתמודד עם כאבים מהסוג הזה.

מיתוסית​(שולטת) • 14 בספט׳ 2005

למה הכוונה בלהתמודד?
חשבתי שכשנכנסים לספייס, בעצם מנסים להתנתק מהכאב ומהמציאות ולא להתמודד איתו...
איך זה הולך אצלך, נריסה?
האם את מרוכזת בכאב ועל ידי כך "מעופפת" או מעופפת כתוצאה מניסיון לדמיין שאת במקום אחר והכאב הופך לפתע עמום?

nerissa​(אחרת) • 14 בספט׳ 2005

פעם הייתי נכנסת לספייס מכאב. זה סוג של בריחה. אין ספק.
אני לא "בורחת" יותר לספייס.
הרי כשאת נכנסת לספייס התחושות מתעמעמות. את כבר לא מרגישה את עוצמת הכאב. הוא הופך למגע שונה. אין ספק שהספייס ממכר או יותר נכון, האדרופינים..
את מתמכרת לתחושת הריחוף.. הכאב הוא רק "אביזר" להגיע לשם. לדעתי מי שמשתמשת בכאב רק כדי להגיע לספייס היא לא באמת מאזוכיסטית.. ולו בגלל העובדה שהיא מתנתקת ממקור המאזוכיזם והוא העונג בכאב עצמו ולא תופעות הלואי המגיעות ממנו.
במהלך השנים מצאתי עצמי נלחמת כדי לא להיכנס לספייס.. להרגיש עוד.. להיות מחוברת לכאב ולתחושות האחרות הנלוות..
כשאת בספייס הכל מנומנם לך.

את צריכה גם להבחין בין שני סוגים של ספייס. יש ספייס שהוא התנתקות (דומה לרייפ-ספייס rape space. התנתקות כשמשהו לא טוב נעשה בגופך.) ויש ספייס הפוך. ספייס שהוא התחברות פנימה ורחיפה רוחנית/פיזית/נפשית. זה הספייס "הטוב". בספייס הזה את מתחברת ולא מתנתקת.

אני אישית מאמינה שמי שמתנתקת מהכאב באופן שיטתי אסור לה להיות שם בכלל. זה לא טוב לה. היא לא מאזוכיסטית אלא אישה "הנושאת" כאב כי זה מה שמצופה ממנה וכדי לרצות את מי שאיתה. זה נורא בעיני שלא לחוות את הצד המענג של הכאב אלא רק לסבול אותו בשביל מישהו אחר.

אם לא טוב לך עם כאב - אל תקבלי אותו. לא להסכים רק כדי לברוח ממנו אחרי כמה דקות ולהתנתק ממה שקורה. אין משמעות לזה.
דום/דומית שלא אכפת להם ועדיין ממשיכים להוביל סאבים במסלול של כאב שהם לא מתחברים אליו בכלל - בא לי לחנוק אותם. ויש הרבה כאלה.

כבר העלתי את הנושא בעבר. מצופה כאן מכל סאבית שתהייה גם מאזוכיסטית. נספגה כאן תפיסה שזה או הכל או כלום. אם את לא יודעת או מסכימה לקבל כאב - את לא באמת סאבית.. וזה בולשיט!

אני קוראת את מה שאני כותבת ואני מחייכת.. אין לך מושג כמה השנים והניסיון משנים אותך.. כמה הם שינו אותי..

כיום - אני נכנסת לספייס טוב, לסאב ספייס - לא מכאב אלא מעונג פיזי מיני. כשאני עם כאב - אני איתו לגמרי. עד הסוף. והסוף הוא לא ספייס.. הסוף הוא כשזה שאיתי מחליט שדי לו והוא ממשיך הלאה.