שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

ויה דלרוזה

אדם אחד​(שולט)
לפני 19 שנים • 20 בספט׳ 2005

ויה דלרוזה

אדם אחד​(שולט) • 20 בספט׳ 2005
אני מתבונן עכשיו בבני התינוק וחושב מה ירצה לעשות כשיגדל. אני יודע שזו מחשבה טיפשית הרי הכל יכול לקרות. קחו אותי לדוגמא, לפני עשר שנים הייתי רק ילד מגודל. השתחררתי מהצבא, חשבתי ללמוד ותכננתי לטייל. אבא שלי אמר לי
"יש כסף ללימודים ולתוכניות אחרות. אתה רוצה לנסוע, לך תעבוד!"
בינתיים הלכתי לים וישנתי בצהריים. בערב יום הולדתי, בדרכי החוצה לבלות עם חברים, צלצל הטלפון
"שלום, מדבר יורם רובין. האם זו משפחת ורד?"
"כן א.."
"ברצוני לשוחח עם מר יואב ורד"
"אני יואב" זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לי מר ולא הכרתי את הקול.
"שלום יואב, אני רואה החשבון הממונה על עיזבון דודך המנוח. דודך הפקיד אצלנו מעטפה והורה לנו להעבירה לרשותך, ביום הולדתך העשרים ואחד. האם תוכל להגיע לכאן בימים הקרובים?"

הדוד היחידי שידעתי שמת היה דוד אבנר, אבל זה היה כשהייתי בן אחד עשרה וגם לא היינו ממש קרובים. זכרתי במעומעם איש גדול עם פנים צוחקות שפעם לקח אותי לספארי וקנה לי גלידה חמוצה.
"אני חושב שאתה צריך לדבר עם אבא שלי, שנייה, אקרא לו."
אבי לקח את השפופרת והקשיב. אך כשניסיתי ללכת, אחז בידי ואמר "רגע, יואב. כן, כן, מחר בתשע בבוקר ויביא תעודת זהות." התבוננתי בפניו כשסגר. מבטו היה חתום.

"יואבי, אח שלי היה גדול ממני בשנים רבות ולא היינו ממש בקשר. כשנפטר הוריש לי סכום לא מבוטל, אפילו לא ידעתי שהוא כל כך עשיר. מחר, נלך לשם בבוקר ואל תחזור מאוחר."
כשיצאתי, חשבתי שירושה מדוד עשיר עשויה לפתור לי כמה בעיות ואולי אוכל לנסוע
לטיול ארוך מכפי שתכננתי.

כשנכנסנו למשרדו, ברך אותנו באדיבות אך ביקש מאבי לחכות בחדר הקבלה. להפתעתי, אבי לא התנגד, יצא וסגר את הדלת, נשארנו לבד. הוא פתח תיקיית נייר צהובה שהייתה מונחת על שולחנו, מתוכה הוציא מעטפה והושיטה לעברי.
"על פי הוראת צוואתו של דודך, עליך לקרוא את המכתב הזה לפני שנמשיך"
המעטפה הייתה סגורה בכתם שעווה אדום שעליו הוטבע רישום עדין של פרח משפחתנו.
סקרן, שברתי את החותם והוצאתי דף מקופל.

"שלום יואב

היום חגגת את יום הולדתך העשירי. התבוננתי בך כששמחת במתנותיך וראיתי ילד עליז ומלא חיים. אחי הקטן, אביך, ישב לידי ויכולתי לראות את הגאווה קורנת מפניו. כל אחד מאיתנו בנה לעצמו חיים. הוא נראה מאושר ואני שמחתי בשמחתו.
כשאביך היה בגילך, כעת. הצעתי לו שותפות אך הוא סרב וטען שיש לו תוכניות משלו.
שנה לאחר מכן התחתן עם אימך וזמן לא רב לאחר מכן, נולדת אתה. באותה עת הייתי שקוע בעסקי ולא הגעתי לאירוע. הוריך כעסו והחלפנו מילים קשות. היום אני מודה שטעיתי, משפחה צריכה לעמוד ביחד ומעל הכול.
שנים רבות עשיתי חיל בעסקי וצברתי הון רב אך בערוב ימי הבנתי שכסף אינו ערובה לאושר וליבי נמלא צער על שלא הקמתי לי דור המשך. כעת העברתי לחשבון הבנק של אביך סכום נכבד ואף לעתידך דאגתי. כשתתחתן ותוליד ילד, תקבל סכום זהה. אם תשתמש בו בתבונה יספיק לך לשארית חייך.
מכרתי את כל נכסי אך את ´רוזה´ חנות הפרחים הראשונה שפתחתי, השארתי לך. אם תעיז, תוכל כמוני, להצמיח ממנה עושר רב. רק עצה אחת אתן לך. אל תשכח את אלה שלא שפר עליהם מזלם כמוך ואז תראה ברכה בכל מעשיך. אני מאחל לך חיים מאושרים.

דודך אבנר"

קראתי פעמיים, קיפלתי והכנסתי בחזרה למעטפה השבורה.
הוא נישמע דוד. ידעתי שיש כסף במשפחתנו והיה נחמד לדעת שיש עוד, אבל לא ממש הבנתי את עניין החנות, מה לי ולחנות פרחים. אולי אוכל לחסוך לטיול..
"המצב לא עד כדי כך גרוע" ניחש את מחשבותיי.
"באם תפתח את החנות ותנהל אותה שישה חודשים אעביר לחשבונך סכום של
עשרים אלף דולר שדודך השאיר לשם כך."

התעוררתי.
"מתאים לי, מה כל כך מיוחד בחנות הזאת?"
לרגע שתק,
"רבות תמהתי על כך. לדודך בסוף ימיו היו נכסים רבים ואולם את עיקר הונו עשה מרשת קטנה של חנויות פרחים. עד היום איני מבין כיצד הצליח לעשות כן. גם הרשויות לא הבינו ובמשך שנים חקרו את עסקיו, אך לא מצאו דבר לחובתו. האיש פשוט ידע לעשות כסף."

הושיט לי מסמכים לחתימה וחתמתי. אחר קם, משך קלסר גדול מאחד המדפים, פתח והוציא מתוכו מעטפה תפוחה. שטר בעלות, שרטוט, ספר טלפונים, מפתחות, ופנקס קט
הוא אחז את הפנקס בידו ואמר:

"כאן רשומים הספקים ואנשי הקשר של דודך."
היו לי הרבה שאלות אך לפני שהספקתי.. החזיר את החפצים למעטפה, קם והושיט
אותה לעברי. הבנתי את הרמז וקמתי.
"אבי היה חבר ילדות של דודך וגם הוא היה בטוח שמשהו לא כשר בעסקיו. העובדה שבסוף ימיו תרם את רוב הונו למוסדות רווחה יכולה להצביע על רגשות חרטה. אולם כפי שכבר אמרתי אין בידי הוכחות. בכל מקרה, אני מאמין שאין סיבה מדוע לא תממש את רצונו האחרון. אם יהיו לך שאלות בהמשך, אל תהסס לפנות אלי ואנסה לעזור."


אבי קרא עיתון וקפץ לקראתי כשיצאתי. סיפרתי לו והוא מצמץ בעיניו כדרכו.
"עבודה מעולם לא הזיקה לאף אחד ועשרים אלף דולר הינם סכום הגון."
כן, חשבתי, למה לא, בסך הכל שישה חודשים ואחר כך אסע מסביב לעולם ואעשה חיים משוגעים.
למחרת קפצתי לראות את החנות. קיוסק, סוכנות נסיעות, בית מרקחת. בתים ישנים וחנויות סגורות שנראו כמו שיניים שחורות בפה של זקן. ראיתי אותם מתגודדים בשני בתי הקפה הקטנים ועל הספסלים בצידי הרחוב.
את החנות שלי מצאתי בין שלט נחושת של רופא אורולוג לשישיית פחי עירייה ירוקים.
´רוזה´ אמר שלט ורוד בחלון הראווה והסורגים היו חלודים. כשהסרתי את המנעול ומשכתי אלי את דלת הזכוכית, השמיעה קול חריקה צורמני שהבהיל שני חתולי רחוב, הם התבוננו בי במבטים נוזפים לפני שהסתלקו.
הרצפה הייתה מכוסה באבק. מראה מלוכלכת על הקיר, שורת מדפים רחבים, כסא ודלפק עץ השלימו את התפאורה, לחנות נטושה בסגנון המערב הפרוע. מאחור בכוך קטן ראיתי כיור וערמה של דליי פלסטיק גדולים ושחורים.

אבי נתן לי סכום כסף להוצאות "תחזיר כשתתעשר" אמר בצחוק. פתחתי עסק כחוק
והדפסתי חשבוניות. הזמנתי קו טלפון, קניתי קופה רושמת וקומקום חשמלי. במשך שלושה ימים קרצפתי, סיידתי וצבעתי. החלפתי מנעול לדלת ושימנתי את הצירים.
בסוף השבוע הרגשתי כאילו שבתי לטירונות ולעבודות הר"סר אבל ´רוזה´ הייתה מוכנה.

ביום ראשון ניגשתי לאברהם, סיטונאי הפרחים, שאת כתובתו מצאתי בפנקסו של דודי.
הסברתי שאני עומד לפתוח חנות והוא שאל לכתובתה.
"אהה החנות הישנה של אבנר, פעם עשתה הרבה כסף, בעצמי ניסיתי לקנות אותה אבל אמרו שלא למכירה. איך הצלחת אתה?" שאל ותקע בי מבט מזלזל.
כשהסברתי לו, טפח על כתפי ואמר:

"הדוד שלך היה אדם טוב ולקוח מצוין. תמיד שילם בזמן, מילה אחת רעה לא תמצא מי שיגיד לך." הוא נראה כמי שמבין בתחום ושאלתי בעצתו.
"לפתיחה תקנה ורדים, הם זולים וכולם אוהבים אותם. אתה צריך הרבה לפתיחה והם חזקים, עם אספירין יחזיקו לפחות ארבעה ימים. תמכור ותראה כמה זרים הולכים ואז תדע להמשך."
קניתי פרחים, ניירות אריזה וסרטים להכנת כמאה זרים והוא עזר לי להעמיס אותם על הטנדר. "אם ת´רוצה עוד, אביא לך בהובלה. בשביל האחיין של אבנר אעשה מחיר טוב. אבל קודם תדע כמה ת´צריך."

כשחזרתי לחנות שמתי אותם בדליים לפי הצבע: אדומים, לבנים, ורודים, כתומים וצהובים. כשסיימתי,הייתי שיכור מהריח וכמעט לא נשאר לי מקום לשבת. השעה הייתה עשר בבוקר והרחוב נראה שומם. ישבתי בפתח והסתכלתי החוצה. זקנה עברה מושכת אחריה פודל סרבן. שתי נשים צעירות התעכבו לרגע ואז התרחקו מצחקקות, אחת מהן אמרה משהו ברוסית, חשבתי שיש לה תחת חמוד.

אוף, עכשיו יכולתי להיות בים ולראות חתיכות. הזמן עבר והרחוב המשיך לשתוק.
באחד עשרה חמישים ושלוש נכנס הלקוח הראשון, גבר נמוך בסוף שנות החמישים.
"כמה עולה זר?"
"יש בחמישים זר בינוני ובמאה גדול"
שלף שטר גדול ושילם מראש. ארבע פעמים נדקרתי לפני שגמרתי לקשור את הסרט האחרון. כשיצא, חשבתי שאולי כדאי שאכין שנים, שלושה זרים אבל אז נכנס הגבר השני וקנה בחמישים. בשתיים כל הגוף כאב לי ובארבע הייתי מותש. בשבע בערב לא נשאר זר לרפואה והאצבעות שלי דיממו. בקופה היו שבעת´לפים חמש מאות וחמישים שקלים, ספרתי פעמיים.

זחלתי לבית הורי, התמוטטתי וישנתי עד הבוקר. כשהתעוררתי הכנתי ארוחת בוקר גדולה ועשיתי מקלחת ארוכה. בחנות, הספקתי להכין שלושים זרים לפני שהראשון הגיע. למחרת, פרסמתי מודעה ´דרושה עובדת´ וקיבלתי את הראשונה שהגיעה. יומיים לאחר מכן שכרתי עוד אחת, שתבוא בבוקר להכין את הזרים. בכל בוקר קיבלתי משלוח של פרחים טריים שהפיצו ריחות ניחוח עזים ובכל ערב ספרתי קופה מלאת שטרות.

הורי הופתעו, יורם רובין הרים גבה וכל הפקידות בבנק חייכו אלי בפה מלא שיניים.
החלטתי לפתוח חנות נוספת, התלבטתי ולבסוף בחרתי באחת גדולה ומשופצת בפינת רחוב מרכזי. בבוקר הפתיחה הגיע השלט החדש, עוד ´רוזה´ עמדה ריחנית ומצוחצחת וחיכתה ללקוחות.

ביקשתי מהמוכרות להכין זרים ועזבתי לסידורים, ידעתי שרק בצהריים תתחיל החגיגה. כשחזרתי היה רבע לארבע. מוכרת אחת פיהקה על הדלפק והשנייה ישבה ומרחה לק אדום על ציפורניה. בתחתית הקופה מצאתי מאתיים שקלים וכמה אגורות. אולי משהו קרה, לא שמעתי חדשות, אבל הרחוב נראה שוקק ורק ´רוזה´ עמדה מבוישת ושקטה.
התקשרתי לחנות השנייה, צלצול, צלצול, בחמישי ענתה "רוזה שלום."
שמעתי את הקופה מצלצלת פעמיים.
"הכל בסדר?"
"לא יודעת מה קרה היום, אין רגע מנוחה מהבוקר ועוד מעט לא נשארו פרחים"

לא ידעתי מה לחשוב, העמסתי דליים גדושי פרחים ונסעתי. כשחניתי והתחלתי לפרוק, יצא גבר צעיר מאחד הבתים, הציץ לצדדים, הוריד מבטו לכביש והשתרך לכיווני. כמעט ונתקל בי, חמק ונכנס לחנות. לפני שיצא, הגיע גבר נוסף וחיכה בחוץ. הכנסתי את הפרחים ויצאתי. ישבתי בבית הקפה הסמוך וצפיתי על פתח החנות. כשנפתחה הדלת יצא אחד ונכנס אחר. תוך שעה מניתי כשלושים. צעירים וזקנים, חובשי כיפה, לובשי חליפות ופועלים שחורים. שונים בתכלית השינוי ובכל זאת נראו כאילו הגיעו מאותו פס הייצור.
בשבע בערב השטרות גלשו מהקופה. המוכרות נראו מרוטות ואני פתרתי את התעלומה.

בבוקר למחרת התעוררתי והלכתי לחפש זונות. בחודש לאחר מכן פתחתי חמש חנויות חדשות, כולן עבדו כמו הראשונה. כל שבוע פתחתי אחת נוספת ובסוף השנה הייתה לי ´רוזה´ בכל עיר בארץ. השקעתי את כספי בתבונה והוא צמח. זכרתי את עצת דודי ותרמתי סכומים גבוהים לנזקקים. לאחר מספר שנים התחתנתי ונולד לנו ילד. את הסכום שהגיע לחשבוני תרמתי בשמו לבית מחסה לנערות במצוקה.

אני מתבונן בו עכשיו וחושב מה ירצה לעשות כשיגדל. אני יודע שזו מחשבה טיפשית הרי הכל יכול לקרות. קחו אותי לדוגמא.
Eve
Eve
לפני 19 שנים • 20 בספט׳ 2005
Eve • 20 בספט׳ 2005
איזה סיפור מקסים ...

תודה
Artemis^
לפני 19 שנים • 20 בספט׳ 2005

אהבתי את הרעיון

Artemis^ • 20 בספט׳ 2005
אבל יש כאן המון לפתח.
נראה כאילו חלק מהסיפור סיפרת לעצמך בראש ושכחת לספר לנו הקוראים.