מיתוסית(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
15 בדצמ׳ 2005
גורמים פסיכולוגיים בתופעת הכאב
נלקח ומצוטט מהספר: "על תופעת הכאב" מאת רפאל קרסו.
נלקחו החלקים הרלבנטים לענייננו. לדעתי שווה להפוך את זה לדביק... XXX לעיתים יש לכאב משמעות של עונש. ילד שמתנהג לא יפה מקבל מכות. ולכן בני אדם מפרשים לעיתים כאב כעונש: כואב לי, מה עשיתי שכואב לי, במה חטאתי?... לעיתים במשפחות מסויימות, זוכים ילדים לתשומת לב רק כשהם סובלים וכואבים, כאשר הם חולים. לחליפין, יש משפחות שבהן הילד אינו זוכה בחום ובאהבה והקשר היחידי הוא דרך מכות ועונשים. הילד לומד שכאב ומכות הם יחס ולעיתים עדיף מצב כזה כל חוסר התייחסות כלל. יש מצבים אחרים שבהם ילדים נענשים גופנית, וההורים המיוסרים ברגשות אשם מנסים לפצות את הילד אחרי המכות בנשיקות ובחיבוקים. במצבים כאלה, לומד הילד לזהות את הכאב עם ההנאה. ילד כזה עלול לפתח בעתיד הפרעת אישיות סאדו-מאזוכיסטית... לכאב גם משמעות של אגרסיביות. הן דיכוי האלימות והן אגרסיביות של אדם כלפי עצמו יכולים להתבטא בכך שכוא לו. כדאי לזכור שגם חוויות מיניות עלולות להיות קשורות לעיתים בכאב, או בחוויית הכאב. בכל מערכת של יחסי מין קיים אלמנט של כאב. אם האלמנט הזה הופך למרכיב העיקרי, מתהווה סטייה מינית, אבל רגשות מיניים וחוויות מיניות קשורים לרוב בכאב מסוים, המתורגם במוח כחוויה מענגת. משמעות הכאב, אם כן, חשובה מאוד וכל חולה שכואב לו מבטא בכאב את עולמו הפנימי, בהתאם לפירוש שהוא מעניק לכאב. ... אם האדם רגוע ושקט ובטוח כי שום דבר לא יקרה לו, הרבה יותר קל לו לסבול את הכאב מבחינה נפשית מאשר אם הוא עייף או מתוח, או אם ישנם גורמים נוספים המגרים או מעצבנים אותו... כמו כן, אחד הגורמים החשובים ביותר, אם לא החשוב מביניהם הוא מבנה האישיות: חולים מועדים לכאב שמרבים להזכר בכאבים מהעבר ומגיבים לכאב בעוצמה רבה יותר..., חולים שזכו בילדותם לחום ולחיבה רק כשחלו או נפצעו והם כמעט "אוהבים את הכאב"..., חולים בעלי אישיות היסטרית או היפוכונדרית שיצרו את הכאב כמנגנון הגנה מפני חרדה... ואנשים על סף פסיכוזה שמכאיבים לעצמם כדי לבדוק את שפיות דעתם ועצם קיומם... ...גורם נוסף בנוסף לעוצמת הכאב , הוא משך הכאב, אם הוא כאב קצר או ממושך ומודעות האדם למשך הכאב... ...סף כאב הוא הגבול הפיזיולוגי וסיבולת הוא הגבול הפסיכולוגי או היכולת הפסיכולוגית של האדם לסבול את הכאב מהרגע שהרגיש אותו, ועד שאינו יכול לשאתו עוד. ישנה תופעה הקרויה סאדו-מאזוכיזם. זוהי תופעה של התנהגות מינית בה בני אדם נהנים הנאה מינית וחווין חוויה מינית רק על ידי סיגוף והשפלה שהם בחלקם נפשיים ובחלקם גופניים. מערכת היחסים המזוכיסטית או מערכת היחסים הסדיסטית, כשהסדיסט הוא המכאיב והמזוכיסט הוא הכואב, מבוססת לאו דווקא על עינוי גופני בלבד, אלא גם על עינוי נפשי, וכבר הזכרנו, שאי אפשר להפריד בכאב בין גורמים נפשיים לבין גורמים גופניים. ההתנהגות הנפשית היא התנהגות של השפלה ועלבון, הקשורה במערכת היחסים. ההתנהגות הגופנית היא התנהגות של גרימת כאב עד גירויים שהגדרנו כגירויים נוצוספטיביים, כלומר גירויים נושאי סכנה... אצל אדם רגיל (ואינני רוצה לעשות שימוש במושגים נורמלי או לא-נורמלי כי לא נועדנו לקבוע מי נורמלי ומי לא-נורמלי), שאינו סאדו-מאזוכיסט, גירוי כאב יכול להפסיק פעילות מינית. במערכת יחסי מין בין בני אדם רגילים קיימים גורמים של כאב, אר באותה סיטואציה עשויים להתפרש כהנאה. אך ברגע שהכאב עובר סף מסויים, הוא כבר מפריע לתפקוד המיני. אצל סאדו0מאזוכיסטים גירוי מירבי הקשור בחבלות ובפציעות והגורם כאב, שאצל כל אדם אחר יתפרש כגירוי מאיים- דווקא כאב זה גורם הנאה ומאפשר להם להגיע לאורגזמה, לסיום הסיפוק הנפשי והגופני במערכת יחסי המין... ...האם מדובר בצורת הענשה עצמית של אותו אדם? בטקסים מסויימים בהודו, אדם עובר עינויים גופניים בהרגשה של אקסטזה והתרוממות נפש (גם בתרבות האינדיאנית, כמו גם תרבויות נוספות, שרובן לא מערביות). כוח סבל וסגפנות הם ערך חשוב ביותר. בתרבותינו כאב ומוגבלות מעוררים אהדה ותמיכה חברתית. דבר כזה מסביר כיצד אינדיאנים רבים מוכנים לסבול כאבים..." |
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
כחולית
אני לא משליכה חוויות ילדות כואבות או אם מישהו התרגל לקבל "תשומת לב" במכות למשיכה לבידיסמ אני פוסלת את זה כל מי שעבר התעללות בילדותו לא צריך לחפש פיצוי בהפוך או חוויה מתקנת בבידסמ והיתייחסתי, כן רק לחלק ממה שהבאת בהשלכה משלי. |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
משהו שהבאתי לפני חודש בערך במקום אחר
ספייס והכאבה- פגיעה עצמית מזווית אחרת
תחושת הריחוף בסשן "ספייס" מוכרת לנו וכולנו יודעים שזה נובע מעוצמות הכאב הגורמות למוח לשחרר אנדורפינים, משככי הכאב הטיבעים של הגוף. למה? ישנה תגובה מותנית במוח , קדומה מאוד של אינסטינקט ה"הגן או ברח"שנובע מהאמיגדלה, האיזור הכי "נידח במוח" והכי קדמון המוח הראשוני. כשאבות אבותינו הותקפו עוד ביערות( ואצל קופיאדם כיום גם) יש את הנטיה להגן על עצמך, ז''א לתקוף בחזרה ואו המוח משחרר אדרנלין שמחזיק אותך במצב דרוך וערני מעבר לרגיל,מצד שני ה"ברח" משמעו מעיין כניעה, אם התוקף גובר עלייך המוח הופך את עצמו ומשחרר אנדורפינים להרגיע את הכאב ו"לברוח" או פשוט מיסתלקים כי המוח לא משחרר את האדרנלין. הכאבה או פגיעה עצמית הן גם "סימפטום מוכר" בסאדו ושלא, אלו המכאיבים לעצמם פיזית מסיבות נפשיות ריגשיות , (אילו לדידי אין להם מקום בבידיאסאמ, כי זאת צורה של "הענשה עצמית" - ראו מה שהבאתי על ניפגעות תקיפה מינית בבידיסמ,) ו"פגיעה עצמית,"לגיטימית" ברוח העולם, פירסינג, הכי מקובל, קעוקעים ברנד וחיתוך. שלא להיתייחס לבידיסמ ולמובא לעייל זאת נקודת המבט, האחרת הפקירים ההודים, המלקים ומכאיבים לעצמם ( דרך אגב חלקם קרואים סאאדו עם שורוק) גחלים מסמרים, מחטים וברזלים מחודדים בפנים ובשאר חלקי הגוף גם הם מאסוכיסטים? כן, מכיוון אחר,מסיבות שונות לחלוטין. הם מאמינים בהיתעלות הנשמה מעבר לגוף,שואפים כמו לרצות את האלים השונים להם הם מוקדשים. כמו בטיקסי ההבהטי בפסטיבלים המכונים "טיאסאם" שם "אנשים מן השורה" מקדישים ומכינים את עצמם הם צמים עורכים מדיטציות ארוכות ,הכנה נפשית לכאבים עזים בפסטיבל למען אל זה או אחר חהוכיח א ניצחון הנפש על הגוף להיות מעים קדושים ליום אחד לא למען עצמם , למען האלי והפקירים והסאדו אכן נחשבים קדושים בגלל העינויים שהם לוקחים על עצמם וברור שהאנדורפינים משחקים פה תפקיד רציני למטרה אחרת לגמרי מתפקידם הראשוני או אצלנו. ואם אחזור קצת לאחור כאן,וכן אקשר את שהבאתי, לBDSM אם כי לא ניראה על פניו תחשבו על איך זה אצלנו ששפחה או עבד מקדישים ומקדשים את עצמן/ם לאדונן או מלכתן, גם בכאבים שלנו שאנחנו זקוקים להם צריכים ומקבלים בנוסף לשאר. |
|
|
פעם פרח(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
laila כתב/ה: כחולית
אני לא משליכה חוויות ילדות כואבות או אם מישהו התרגל לקבל "תשומת לב" במכות למשיכה לבידיסמ אני פוסלת את זה כל מי שעבר התעללות בילדותו לא צריך לחפש פיצוי בהפוך או חוויה מתקנת בבידסמ והיתייחסתי, כן רק לחלק ממה שהבאת בהשלכה משלי. אני חושבת שהטווח המדובר של אנשים שפונים לבדס"מ בגלל חוויות קודמות אינו כולל רק אנשים אשר עברו התעללות בילדותם. לפעמים מדובר בחוויות חד פעמיות, אבל מאוד משמעותיות, שנחקקו בזכרונו של אדם. לא מדובר בהתעללות בהכרח, או משהו שגורם לתפקוד לקוי (ברמות שונות). לפעמים האדם שחווה את החוויה נמשך לשחזר אותה, ככל שעוברות השנים, הוא מפתח פנטזיה לגביה (במיוחד אם זה קרה בגילאים צעירים יחסית). וגם אצל אנשים שעברו טיפול לאחר התעללות, לרוב ההתמודדות לא מסתיימת עם הטיפול אלא נמשכת כל החיים. לפעמים ישנן צלקות נפשיות שלא נרפאות או שקשה לרפאן, הן לא מפריעות לתפקוד ולחיי היומיום, אבל הן שם. בסופו של דבר הרי כולנו מגיעים עם חבילה על הכתפיים. ואז בדסמ יכול להוות דרך התמודדות יחסית בריאה, אם כי לא היחידה. זו בעצם בחירה. ממה שקראתי עד היום, אני חושבת שלרוב האנשים בבדס"מ יש חוויה (או חוויות) מוקדמת כזו או אחרת שהביאה אותם לעיסוק הזה. אולי הקשר לא ישיר, והוא מתפתח לאורך שנים, אבל הוא שם. וכמובן שלא ביצעתי מחקר מקיף. |
|
|
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
זוהי השערה שלי שאין לי מושג אם נחקרה כבר מבחינה מדעית, ובכל זאת אסתכן ואביאה לכאן.
כמו שבתחומים אחרים אנשים נבדלים אלו מאלו בטווח התגובות הפיזיולוגיות, לדוגמא: רגישות לקור או לחום, רגישות ללחץ וכדומה, כך גם סף הרגישות לכאב שגורם לשחרור אנדורפינים שונה בין אנשים שונים. אנשים עם רגישות לכאב ישחררו מהר יותר אנדורפינים ולכן התנסות מינית אגרסיבית או בעלת מאפיין קינקי שהם יחשפו אליה במהלך חייהם יגרה אותם, כי הוא יביא אותם למצב הפוסט אורגזמתי גם לפני שחוו עדיין אורגזמה. כמובן שזה לא בהכרח תלוי בחוויה מינית משותפת - אפשר גם במצב של סיפוק עצמי ואוננות לגלות את המשיכה הבדס"מית על סמך הכוח המופעל ע"י אותו אדם על אברי מינו ונדרש בכדי לקבל ריגוש. אני לא הייתי מקשרת זאת דווקא לחוויות ילדות הקשורות להכאה ולפיצוי. הדור שלי כבר שייך לדור שבו פחות השתמשו בענישה פיזית ויותר בענישה ע"י מניעת טלויזיה/ חברים / ריתוק לחדר. הדורות שבאים אחרנו נוטים עוד פחות להענש עקב טאבואים חברתיים שהולכים ונעשים חזקים יותר, ובכל זאת אני בספק אם יווצר מצב שבו לא יצטרפו למעגל הבדס"מ צעירים. הייתי מפרידה בין הכאבה עצמית ברמה של חיתוך עצמי או הכאה עד זוב דם להנאה בדס"מית. כמו שטענתי, גילוי הצורך בכאב יכול להופיע גם באקט של אוננות, אך גם באקט זה האדם לא מסוגל להכאיב לעצמו במידה שגופו יאפשר לו הכאבה ע"י מישהו אחר. במקרה שמישהו אחר מכאיב לך מופעל מנגנון שמזהה מצב שממנו אינך יכול לברוח ובעקבות זאת משחרר את האנדורפינים. במקרה ואתה מכאיב לעצמך, אצל אנשים שאינם סובלים מהפרעת אישיות גבולית או מקנאות דתית מופרזת, מופעל מנגנון השרדות שימנע ממך לעשות כן. |
|
|
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ}
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
יש משהו מאד פשטני בניסיון ל"הסביר" בדסמ
לדעתי, הפסיכולוגיה נמצאת מול הבדסמ באותו מקום שבו היא היתה מול ההומסקסואליים והלסביות לפני חמישים שנה.
אז היו המון "סיבות" מדוע אדם מעדיף את בני מינו, וגם היו המון דרכים וטיפולים כדי "לתקן" את החולים. כיום, פסיכולוג או פסיכיאטר שינסה ל"רפא" אדם מהעדפה מינית שכזו יצטרך לסכן את הרישיון שלו/ה. כך גם לגבי בדסמ כיום. ההסכמה מאז ה-DSM-IV היא כי מדובר בנטיה, וכל עוד אין הפרעה בתפקוד של האדם בחברה, סאדיזם ומאזוכיזם מיניים הנערכים בהסכמה אינם פתולוגיה. קל מאד לנסות להסביר את הנטיה כהטבעה בילדות, כיצירת אסוציאציה בין אהבה הורית לבין מכות - אך הסבר זה מתפוגג מול העובדה שכבר כמה עשרות שנים אין עונש גופני ברוב ארצות המערב. הסבר זה גם איננו יכול לכסות העדפות כגון קשירה. בעיני ניסיון להסביר בדסמ איננו שונה מניסיון להסביר מדוע אדם מעדיף בלונדיניות/ים, או מדוע מטפסי הרים בחרו בתחביב או עיסוק שכזה. |
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
22 בדצמ׳ 2005
אתה מתכוון שאין חינוך בצורת התעללות,כי כמעט כל הורה כן מכה את ילדיו בצורה או בתדירות או בעוצמה זו או אחרת..
לפי מה ששמתי לב, כמעט כל מי שבבדסמ נמשך לכאב, להשפלה, לנתינה ולחוסר אונים. כל זה מתחבר יחד וניתן כן אולי להשליך את זה על יחסי הורה- ילד. איזה נשלט לא מרגיש לפעמים כמו ילד קטן אל מול השולט? |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
23 בדצמ׳ 2005
ילדים שהתרגלו לקבל תשומת לב במרכאות מההורים בצורת מכות ואולי אפילו קיבלו אחכ פיצוי על אותן מכות אולי ייקשרו מכות עם תשומת לב ויחס
זה לא אומר שהם יגדלו להיות בקהילה שלנו זה לא אומר שעיסוקם בבידיסמ יהיה בריא מה זה בריא כבר הגדרנו לא אחת |
|
|