סיפור בהמשכים - המשחק.

סיפור בהמשכים - המשחק.

Inside your head • 25 בינו׳ 2006

לפניכם קטע קצר שכתבתי, ומכיוון שהגעתי למבוי סתום מבלי יכולות לפתח אותו, החלטתי שאני אעלה אותו כמשחק - סיפור בהמשכים.
על מנת לא ליצור בלאגן, החלטתי לערוך חוקי משחק:
1. כותב/ת ההמשך מחוייב/ת לפחות לקטע של כ- 10 שורות (מלאות) ולכל היותר 30 שורות (מלאות).
2. בסוף כל קטע יש לציין שם של אדם שהייתם מעוניינים שהוא ימשיך את הסיפור.
(זאת על מנת לא ליצור בלאגן של המשכים שיפורסמו)
3. חובה על הסיפור לקבל תפנית בהקשר של BDSM.
4. בתור זו שהתחילה את המשחק, אני זו שאחליט מתי הוא יגיע לקיצו, והאדם האחרון שהוסיף המשך, הוא שיחליט מי יהיה האדם שיסיים אותו.

---

הסיפור:

מאז שאני מכירה אותה, היא תמיד שנאה ועדיין שונאת רעש של חריקת צמיגים, זה תמיד עורר אותה למצב של התכנסות עצמית, שתיקה ארוכה, התנתקות מוחלטת מהסביבה.
בין רגע היא הופכת לאדם אחר, קר, ציני, אכזרי, יורקת מילים בחוסר התחשבות משווע, פוגעת מבלי לבחול באף אדם..
היא בתוך זון לא מוסבר.

****
פעם היא סיפרה לי, שהדבר שמצליח להוציא אותה משם, מהזון הלא מוסבר, הוא חיבוק. אבל לא סתם חיבוק, חיבוק של אדם מסויים, חיבוק מועך, חיבוק לא מוותר.
היא סיפרה לי בדמעות שאותו אדם מחבק אינינו כבר.
כשניסיתי להבין היכן הוא, שילחה בי מבט קר, הרגשתי איך היא משלחת בי כל אגרסיה אפשרית, מבטה היה נוקב וקר, אך הייתה בו ריקנות לא מובנת.

****
בוקר, על המדרכה, ממתינה למונית שהזמינה לפני דקות ספורות, מעלעלת בספר חדש שרכשה לפני מספר ימים.
בעודה ממתינה היא מבחינה ברכב טרנזיט, וממנו מנופף אליה בחור. היא אימצה את מבטה על מנת לבחון אותו, האם היא מכירה אותו, אך לא הצליחה לזהות ומייד שקעה שוב בספר.

---

ממשיכת הסיפור תהיה:
domme

Tainted​(לא בעסק) • 25 בינו׳ 2006

הבחור עצר את הטרנזיט בצד, הפעיל אורות מצוקה וירד מהרכב.
והתקדם אליה בחיוך.
"מאיפה אני מכירה אותו?" חשבה לעצמה, פרצופו המחייך היה מוכר לה מאוד, אך היא לא הצליחה לזהות מאיפה..
"היי את 'מריסה' לא?" שאל
ליבה החסיר פעימה "מאיפה הוא יודע מה הכינוי שלי"" נחרדה.
"אני מכירה אותך?" שאלה
הוא חייך וענה "לא, אני רואה אותך כל פעם במועדון או במסיבות, ואף פעם לא ניגשתי אליך, ועכשיו החלטתי שאם אין אני לי מי לי. והנה אני פה."
"הבנתי." אמרה
"ספר מעניין את קוראת?" שאל
"כן, זה הספר הבדסמי הראשון הוא נקרא 'כן אדוני' ונכתב ע''י אדם מתוך הקהילה. תקנה אותו בהזדמנות" ענתה.
"אני יעשה זאת.. בא לך לשבת לקפה אולי?" שאל
"אפשרי... בוא אחרי" ענתה בחיוך.
היא הוליכה אותו חזרה לתוך הבית, הוא נשאר צעד אחר מאחוריה בכל עת. הם נכנסו לבית, מתרגשים מהספונטניות שברגע, וצעדו יחד לעבר החדר האפלולי שבקצה הבית.
הם נכנסו לחדר, עכשיו תור ליבו היה להחסיר פעימה, החדר היה מאובזר כליל: מיטת אפיריון עם טול שחור שמכסה אותה, וילונות כבדים אדומים על החלונות, על הקירות שוטים, אזיקים, ספנקרים, גאגים, קרופים, קיינים... ציוד כיד המלך.
פיו הפעור לא השאיר מקום לשאלות, העיניים שלו אמרו את הכל.
"אתה עוד לבוש" קבעה "מדוע אתה עוד לבוש"? אמרה תוך כדי הורדת השוט האהוב עליה מהמסמר שעליו היה תלוי.
"סליחה, אהאם מריסה" בקושי סיים לפלוט את המשפט, והוא היה עירום מולה, היא בחנה אותו הסתובבה מסביבו, עקביה נוקשים מול השקט, ליבו החל לפעום בקצב הליכתה.
"אתה מסתכל עלי כל כך הרבה זמן, כלב טיפש, ולא חשבת פעם אחת לגשת אלי ולאמר שלום, להציע מועמדותך?" אמרה "אנחנו הולכים לעשות סשן ראשון, סשן של בוקר, סשן הכרות קליל. מילת הבטחון שלך היא אדום ומילת הגבול שלך היא צהוב. למקרה ואיך מבין מהי מילת גבוה, זה בעצם מתי שאני מתקרבת לגבול הכאב שלך, ובשביל בעצם להוריד את הקצב או לקבל הפסקה - אתה משתמש במילה הזו. האם הכל ברור?" שאלה
"כן הגבירה מריסה" לחש.
היא החלה לשחק עם השוט על הישבן הקריר שלו, הד אנחותיו מילא את הבית בתשוקה מעורבבת בכאב.
הישבן שלו החל לשנות את צבעו החיוור לצבע ורדרד מתוק, שמתאים לסומק שפשט על לחייו.
היא ליטפה אותו, נתנה לו מעט לנוח בין סדרת הצלפות לשניה, משפילה אותו בכל רגע של מנוחה שהיא העניקה לו מהכאב- העניקה לו את החלק המשלים לסשן, את המנטלי....



אני מעבירה את שרביט הכתיבה לנריסה!