איימי_(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
6 בפבר׳ 2006
לעשות "שולם" עם המראה החיצוני
קשה. נורא. בייחוד לנשים. וזה לא קשור בכלל להאם את מכוערת או יפה, רזה או שמנה, או סתם בינונית בהכל. קשה כי זה הגוף שלנו, והיינו רוצות שהוא ייצג במשהו את החלקים הטובים בפנימיות שלנו. לפעמים אני מסתכלת במראה ומרגישה כמו זרה. לרוב אני משתדלת לצמצם את השימוש במראה לצרכים פרקטיים בלבד. ואני חושבת שהגעתי לשלב בחיי בו אני צריכה לעשות "שולם" עם הגוף שלי (כולל פנים, כמובן). וזה לא אומר שלא משקיעים במראה, זה לא אומר שלא משתדלים לשפר את החלקים הטעונים טיפוח. זה אומר שאלמד לאהוב את הגוף שלי, כי הוא חלק ממני. זה אומר שלא אתבייש בו לפני אנשים. זה אומר להעז להיות בדיוק מי שאני- פנימית וחיצונית.
הרהורים על הנושא? גם אתם/ן עברתם מין שלב כזה, של "לעשות שולם" עם הגוף, או שאולי אף פעם לא הייתה לכם/ן בעיה איתו? |
|
|
שנף(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
6 בפבר׳ 2006
שולם שולם לעולם
מריבה תמידית.
אבל לאט לאט אני לומדת לאהוב אותו. הלואי והיה לי שכל לראות את מי שאני ואיך שאני באמת נראית לפני עשר שנים כשהייתי באמת מדהימה. אולי גם היום אני לא רואה. אבל רוב הזמן אני לא שונאת אותי. זה הרבה, לא ? 
בהצלחה איימי. אני בטוחה שאת יפה. |
|
|
ים_yam(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
6 בפבר׳ 2006
זה היה תהליך ארוך, אבל היה שווה כל רגע!
היום אני נהנית ואפילו מתפרנסת מלאהוב, לקבל ולחשוף את הגוף שלי לראווה. והכי נחמד הוא שכשאני מעלה כמה קילוגרמים אז כל הציירים/ציירות מתמוגגים ומתחננים שלא אוריד אותם בחזרה (כרגע זה בפשרה - הורדתי רק חצי ממה שהעלתי  )
והכי חשוב - זה לא קשה לאהוב את מה שיש - רק צריך לקחת החלטה ולעמוד בה, כמו גם ההחלטה להיות מאושרת גם משאר התחומים בחיים... אם מתמידים עם ההחלטה בסוף היא הופכת לדרך חיים ולהלך מחשבה שהוא כבר חלק מאיתנו. |
|
|
עינב(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
8 בפבר׳ 2006
מה שאומר יישמע יותר כ "Easier said than done ", אבל הוא עובד.
אפשר לשנות כמובן את המראה החיצוני, אם זה באמצעות דיאטה, טיפולים, ניתוחים ועוד דברים לא נעימים במיוחד. ואפשר לשנות את האופן שבו מסתכלים על עצמנו, קרי, המחשבה. הכל עניין של סוויץ' בראש. את הסוויץ' הזה, אגב, אפשר לעשות בכל תחום ונושא בחיינו. לדוגמא, איימי, את יכולה להחליט שממחר, את אוהבת את הגוף שלך. בהתחלה זה יהיה פשוט להגיד את זה לעצמך. והנה תרגיל - עברי ליד המראה מדי יום, לא רק לצרכים פרקטיים, הביטי בה במבט בטוח, וחייכי. כן, כן, פשוט חייכי לעצמך. בשלב הבא אמרי כשאת מולה "אני אוהבת את עצמי". זה נשמע אולי מצחיק, אבל חשוב לזכור שחלק ניכר, אם לא הכל, נמצא בראש שלנו. והכל תלוי גם מה את משדרת לעולם. אנשים סביבך תמיד ידעו לזהות האם את אוהבת את עצמך או לא. שדרי בטחון, שדרי אהבה עצמית, וחיוך גדול, ותראי איך שהדברים משתנים. זו עבודה עצמית לא פשוטה, אבל היא שווה. |
|
|
dahanc(שולט)
|
לפני 18 שנים •
19 בפבר׳ 2006
אין לך במה...להילחם
אתמול....ראיתיך ב"מקסים"
והאמיני לי....אין לך שום סיבה "להשלים" עם עצמך...את ניראת יופי !!! 1 |
|
|
מאי
|
לפני 18 שנים •
19 בפבר׳ 2006
בשבילי זה סוג של מלחמה תמידית.
יום אחד אני מרגישה שמנה ורפויה ויום אחר כוסית היסטרית. זה תלוי כמה שטויות אכלתי באותו שבוע ואם הלכתי להתאמן.... וכמובן במצב רוח. בגדול אני יודעת שאני לא שמנה, אבל עדיין, זה לא מה שהיה פעם ותמיד מתסכל לגלות עוד איזה פגם קטן שלא היה שם קודם. נכון שצריך לאהוב את עצמך כמו שאתה, אבל מי שיגיד שזה לא מבאס - משקר. 
|
|
|
godisafemale(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
19 בפבר׳ 2006
תגובה למאי בענין זה
את במלחמה תמידית עם הגוף שלך?! - כי כנראה לא היית קרבית בצבא וזה מתסכל אותך.
2. את הרי פצצה וכנראה שהבעיה שלך לא בגוף. אולי את צריכה ליטול כדורים. כי אם מתלוננת אז מה נשאר. מה אני אגיד למשל? שיש לי גוף מטר ושייבה, תחתון 36 וחזייה מולטי..זה נשמע לך סידור נאות על 159 ס"מ? - זה כל הסיבות להשתאות ולצחוק...כאילו מה.. עמדתי בתור לציצים כמה פעמים ושכחתי מהשאר. כנראה שההוא שם בקופה שחילק ציצים לא נשארו לו פרופורציונלים ואמר לי תשמעי: נשארו לי במלאי רק שלושה זוגוות שדיים ענקיים וזה לא מתאים לגובה שלך.. עניתי לו: אתה יודע מה.. תביא את כולם! וככה זה נראה! מתקן תצוגה לשדייים. מרוצה עכשיו?! - ייפיי. הרגליים של הכלוב את! יא מפגרת.. |
|
|
|
מאי
|
לפני 18 שנים •
19 בפבר׳ 2006
גודיס את הכי מצחיקה בעולם ואני מתה עליך!!!
|
|
|
|
godisafemale(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
19 בפבר׳ 2006
גם אני לא כך סובלת במחיצתך
אם להודות על האמת..,
אבל אני לא רואה את עצמי מתאהבת בבחורה בלונדינית פצצה וסקסית, זאת בעיה שלך שהתאהבת בי! בכלל, נראה לי שיש לך סימפטיה מיוחדת לאנשים נמוכים עם תסביך נפוליאון. זה רעיון לשרשור לכתוב על האנשים הכי מצחיקים בכלוב. |
|
|
Tainted(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
20 בפבר׳ 2006
אין ספק שמלחמה של מראה זה מלחמה עתיקת יומין...
באופן אישי את כל תקופת ההתבגרות שלי עד גיל 21 עשיתי במלחמה של אני שמנה אני מכוערת, והייתי 50 קילו וכוסית על.... עכשיו אני ממש לא 50 קילו ולא דוגמנית, אבל אני יודעת בדיוק מה יש לי ומה אין לי, ואני יודעת מה ערכי, וגם אם יש משהו שאני לא אוהבת, אני לא נכנסת לדיכאונות ובלאגנים, אלא פותרת את הנושא. עכשיו למשל נימאס לי להיות שמנה, אז נרשמתי לסטודיו סי ואני מתאמנת, ולא כי אני שונאת את עצמי אלא כי מיציתי את המראה המלא ואני רוצה לחזור להיות יותר רזה (לא 50 קילו זה בטוח)... זה תקופות בחיים אני מניחה, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שהדברים שאנחנו לא אוהבים זה בעצם חלק ממי שאנחנו ומה שעושה אותנו מיוחדים. אם כולנו היינו ניראים אותו הדבר, רזות עם ציצי ענק (נשים) וגבוהים וחטובים (לגברים) זה היה מאוד משעמם ושבלוני. הגומות שיש לי מעל התחת מול הגומות של לחברה שלי על הלחיים, העיניים בצורת שקד שלי מול העיניי עגל של פרודו שהוא מקבל מכות בטוסיק...
אנחנו מיוחדים, על מגרעותנו ויתרונותנו. אני למדתי לחבק את עצמי ולאהוב את עצמי בכל מצב. (נא להוציא את ימי המחזור והטירוף של PMS החוצה מהמשוואה הזו) דומי |
|
|