מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
האופנוענים - ספור
לבקשתו של חבר,
ספור שכתבתי פעם... ושלא תהיינה ספקות לאיש, זה רק ספור!!! האופנוענים לילה בהיר ברקיע. כוכבים שופעים זוהר וירח עומד לו במלואו. גם לי עומד. הרצון לעשות משהו שונה. משוגע. חריג במיוחד. עומד לי הזין ולא לוקח אחריות לאונן. חושש. זרע לבטלה? שטויות... חושש סתם לפספס את העונג שבגמירה על איזו דמות מפונטזת. שלוש לפנות בוקר. העמסתי את זקפתי אל תוך המכנס הקצר ויצאתי לרחוב. שוטטות עוד לא הרגה איש והשתטות - זו הייתה מטרת יציאתי בלילה הזה. פסעתי לכיוון מרכז העיר. אחרוני הבליינים כבר היו במכוניותיהם, ממהרים הביתה לכמה שעות של תנומה. סיורי ג'יפים של חיילי משמר הגבול שוטטו אף הם ברחובות הדוממים. מידי פעם שלחו מבט חוקר להימצאותי בשטח הנטוש בשעה כזו, אך מראי לא הביא אותם לדרוש תעודה מזהה. 'תעודה מזהה??' שלחתי יד נחפזת אל בגדיי וחיפשתי כיסים. 'אוי, אם עוצרים אותי כעת...' "בוא הנה!" הפניתי את ראשי הצידה. חיפשתי את הקול המצווה, אשר הרעיד את דיממת השעה. "בוא הנה, אמרתי, נכון?" אופנוע שחור ואכזרי עמד לצד המדרכה. עליו היו רכובים שני גברים לבושים בשחור מכף רגל ועד קסדה. לא יכולתי להבחין אם גדולי ממדים הם, או שמא מעיל הרוח התנפח וגרם לאוויר להיראות כשרירים מהממים. 'רגע, מה עם הרגליים, שם אין מעיל רוח...' אמרתי לעצמי ודמיינתי את המבנה המסתתר מתחת לבגדיהם. התקרבתי תמוה לדרישת הקול לבוא אליו. "מה קרה?" שאלתי. "מה אתה עושה כאן?" "מטייל", התנצלתי. "בשעה כזאת?" התעקש בעל הקול המרעיד. "סליחה, מי אתם, אם אפשר לדעת?" "משטרה", השיב השוטר השני, בקול לא פחות סמכותי. "מצטער, לא ידעתי. אני מטייל. לא הצלחתי להירדם אז יצאתי לסיבוב". השוטר שישב מאחור לחש משהו לחברו באוזן. "תראה לי תעודה", דרש הרוכב. "אין לי. לא לקחתי איתי, אבל אני גר קרוב..." "אתה גר קרוב, אה... תחנת המשטרה קרובה יותר!" "אבל..." ניסיתי להסביר. "שתוק!!" צעק השוטר השני. חשתי איך הזיעה חולשת על גופי. זיעה של פחד. 'אני??? תחנת משטרה??? מה לי ולמעצר?' חשבתי לעצמי ובקושי הסתרתי את הדמעה, אשר ביקשה לנחם אותי. אחזתי בחולצה והפרדתי אותה מגופי. היא נדבקה אל זיעת הפחד והגבירה את הלחץ שתקף אותי. "חם לך פתאום? בחדר המעצר יותר חם!" "הרגיע" השוטר. הם צחקו בקול. אני התחלתי להתגרד בכול הגוף. "אבל למה שתעצרו..." "שתוק אמרתי!" שתקתי. בזעם שלא יכולתי להראות להם. השוטר הראשון דיבר בקשר עם מישהו. לא הצלחתי לקלוט את השיחה ובוודאי שלא את הקודים. השרשרת שעל צווארי הפריעה לי. חנקה אותי. הוצאתי אותה אל מעל לחולצה. השוטר השני ירד מהאופנוע. התקרב לעברי, אחז בשרשרת ושאל: "מה זה?" "שרשרת", עניתי. "אני רואה, אידיוט! מה מסמל התליון הזה?" "תליון... איזה תליון?" גמגמתי. "התליון בשרשרת שלך! אתה עושה את עצמך טיפש?" "לא, סליחה, אני עדיין המום מכוונתכם לעצור אותי. זה סמל של אחווה ושלום", עניתי בביטחון מלא. "הופה, מה אני רואה כאן...", אמר השוטר הרוכב וקם מן האופנוע. "מה אמרת שזה מסמל?" "אחווה ושלום", חזרתי על תשובתי במבוכה. "אחווה ושלום... אחווה... יפה", אמר והושיט את ידו אל הסמל. "מה זה", שאל חברו. הוא קרא לו הצידה. הרחק משמיעתי. הם הסתודדו ארוכות ורק את זוג עיניו התמוהות של השוטר השני הצלחתי לראות. הוא פשט ידו קדימה וחברו השיב לו בהנחתת כף. השוטר אחז שוב במכשיר הקשר. גם את דבריו אלה לא שמעתי והחששות מן המעצר שבו לתקוף. 'הוא בוודאי מזרז את הניידת שתבוא לעצור אותי', חשבתי. 'על האופנוע הם לא יכולים לקחת אותי. אין מקום, אין קסדה...' בעודי מהרהר הם התקרבו שוב. השוטר השני היה מחויך עד טיפשות. "אחווה", מלמל הראשון מידי כמה שניות. "אני יכול ללכת?" ניסיתי את מזלי. "מה זה??? ללכת??? אתה לא זז לשומקום!" "אבל, מה עשיתי? בסך הכול אין לי תעודה מזהה". "זה לא מספיק?" התעקש המחויך. אופנוע נוסף החריד ברעשיו את האזור. הקפיא את קיומי. הוא חרק בסמוך לאופנוע של השניים. הם ניגשו אליו ולחצו את ידו מתוך מחויבות גברית. הוא מסר לשוטר קסדה רזרבית. החליפו כמה מילים ביניהם והשוטר השני טיפס והתיישב מאחור. "להתראות", הוא קרא לעברי ושוב בחיוכו המטופש. בטרם הספקתי להשיב, דהר האופנוע אל החשיכה, שלפתע הכבידה על תחושותיי. השוטר שנשאר עלה על האופנוע שלו. לרגע שמחתי. 'יופי, הוא נוסע' לחשתי לעצמי חרישית, שלא ישמע. הוא התניע את האופנוע. 'כן... תיסע כבר', זירזתי אותו בשתיקה. הוא הניח את הקסדה על ראשו וכיסה את פניו במגן העיניים. נשמתי לרווחה. אחזתי בבטני שלא חדלה לרעוד מפחד. "אני אחכה עוד הרבה זמן?" שאל בשאגה. "ממממההה? אתה מדבר אלי?" "אתה רואה כאן עוד מישהו?" הבטתי סביבי כמיתמם. ניסיתי למשוך זמן. חשבתי איך להסית אותו מכוונתו לקחת אותי לתחנת המשטרה. "בבקשה, לא עשיתי כלום, תן לי ללכת..." הוא הניח את הקסדה הרזרבית על ראשי. הנחית את המגן על פניי ודרש שאעלה על האופנוע. רגליי הרועדות הכשילו אותי. ניסיתי שוב. אחרי שהתיישבתי הוא פתח בנסיעה מטורפת. לא ידעתי היכן להניח את ידיי. חיפשתי מעקה, מסעד, משהו לאחוז בו, ולבסוף אחזתי במותניו. הוא לא הגיב, רק אחז בידי וכיוון אותה אל המעקה האחורי של האופנוע. את השנייה העברתי בעצמי. את תחנת המשטרה עברנו. מזמן. הבטתי לאחור על מנת להיות בטוח שעברנו אותה. "עברנו את התחנה, לא שמת לב", אמרתי. מלותיי נבלמו בדפנות הקסדה. נבלעו ברוח, אשר שרקה והצליפה על ירכיי החשופות לצמרמורת. זעקתי אותן שוב. הקשתי על כתפו בעדינות. "אני לא שומע, הרעש של האופנוע", אמר לי. 'אז למה אני שמעתי את אשר אמר לי?' הפחד התלבש על גופי. מחשבות איומות התרוצצו במוחי. 'מחבל? רוצח? איש כת השטן? מדוע לא ביקשתי לראות תעודת שוטר?' מחשבות אלה ועוד, חשודות ומפחידות קרעו את יכולתי לנשום. לפתע תכננתי איך לקפוץ מעל האופנוע, אך חששתי, שאם אכן שוטר הוא, יאשימו אותי בניסיון בריחה. החלטתי להתמסר ליד הגורל. 'יהיה מה שיהיה', ניחמתי את עצמי והתמכרתי לפחד. התרחקנו ממרכז העיר. בחנתי את האזור בו אנו נמצאים. החושך והשממה לא נראו לי מציאותיים. ריח אבק עלה באפי. שביל עפר. עצים שנצטיירו לי כמפלצות. הפחד זעק מתוכי. פתאום סירבתי להתמכר לגורל. באצבע רועדת הקשתי שוב על כתפו. הוא עצר את האופנוע בחריקה וענן אבק טשטש את ראייתי. הוא הסיר את הקסדה מעל ראשי. עדיין לא ראיתי כלום בגלל האבק, אך חשתי היטב את כפו הענקית על פרצופי. "אתה מפריע לי באמצע נסיעה?" לא יכולתי לענות. כאב הסטירה עדיין חלחל אל הלסת, עד שבדקתי, לוודא שהיא לא נשברה. "תוריד את היד!" ציווה והנחית את הקסדה שוב על ראשי. הוא המשיך בנסיעה. אל תוך החושך ועמוק אל תוך חששותיי. אפילה מאיימת שררה במקום בו הוא בחר להחנות את האופנוע השחור. הוא אחז בחולצתי ומשך אותי מעל האופנוע. מעצמת התנופה נזרקתי על השביל. "קום!" עמדתי על רגליי. כושל ופוחד. הוא הציץ אל שעונו. מלמל משפט סתום ופתח את ארגז האופנוע. רעשים מוזרים התגנבו אל אוזניי. מגע של ברזל בברזל. מתכת. ניסיתי לדמיין מה מקור הרעש. 'סכינים? גרזן? מה זה...' חרחור אופנוע נוסף הגיח מעבר לפחדיי וקטע את מחשבותיי על רעש הברזל, אך החדיר בתוכי רצון לנסות ולברוח מהמקום. החושך לא סייע בידי. לא ראיתי מה קורה מטר לפניי. המחשבה על השוטר המחויך עד טיפשות, הטילה בי ספק אם אזכה לסיים את הלילה הזה בחיים. הוא נעצר. פתח את ארגז האופנוע ושלף משם כמה חפצים. מאוחר יותר הבנתי שגם פנס תאורה היה בין החפצים. "אמרתי לך שנתראה", אמר בלגלוג. בחרתי שלא להשיב. חשבתי, אולי ישחררו אותי אם אתנהג בהיגיון ואשמע להם. השוטר שסטר לי, שוטר א' לצורך העניין, התקרב אלי. אחז בזרועי בפראות גסה וגרר אותי אל האופנוע שלו. "אתה יודע מה שוטרים עושים לחשוד, נכון?" "חיפוש...?" עניתי בשאלה. "נכון. תסתובב אל האופנוע, מהר!" הסתובבתי והנחתי ידיי על המושב. "לא כאן, דביל, לך מקדימה, לכיוון ההגה". ניגשתי לשם ברעד נוראי. המחשבה, שהנה הם מתכוננים לדרוס אותי למוות, הכתה בחוזקה במוחי. התחלתי לתכנן את קפיצתי הצידה ברגע שאשמע את ההתנעה. 'גם תוכנית זו לא תצא אל הפועל', הרהרתי וניסיתי לקחת פיקוד על גורלי. הוא קבע את ידיי באזיקים לידיות. שוטר ב' הדליק את הפנס. הפחד שלי נגלה לעיניהם והם צחקו מדושנים בהנאה. "תפשיט אותו", אמר שוטר א'. הוא ניגש והתחיל לפתוח כפתור ראשון בחולצתי. "מה אתה עושה, זוז!", דרש מחברו וניגש אלי. הוא אחז בשתי ידיו בחלקים העליונים של חולצתי ובמשיכה אדירה תלש את הכפתורים ממקומם. אחז במכנסיי והורידם עד לירכיי. בעזרת נעלו הוא הצמיד אותם לרצפת העפר. הוא החל את החיפוש בבית השחי שלי. משם עבר לגרוני. החדיר שתי אצבעות בין הגרוגרת. חשתי את העילפון מתקרב. התחננתי שיפסיק. הוא צחק כשיכור מחוסר האונים שלי, אך שחרר את נשימתי. ידו אחזה בשרשרת שלי. "אחווה, אה..." אמר ותלש אותה מצווארי. חשתי זרימה קרירה על עורפי. 'דם...?' ניסיתי לזהות, אך ידיו, אשר המשיכו בחיפוש נטלו ממני את יכולת המחשבה. הן שוטטו על חזי. על פטמותיי. שם הן נעצרו באחיזה מטורפת והכאב הביא אותי לזעוק. שוטר ב' התקרב, סטר על פניי ודרש ממני לשתוק. הוא תחב את קצה מכנסיי לתוך פי ושוטר א' המשיך בניסיונו לעקור את פטמותיי. משם ירדו ידיו אל מותניי. המגע היה רך יותר. במקצת. עד שאחז הוא באשכיי ומעך אותם בכפו הגסה. ביד שנייה הצליף על ישבני. לפתע חשתי את נשימתו הכבדה קרוב לאוזני. "השרשרת הזאת... התליון הזה... אתה לא צריך כבר את הקולר הזה, מעכשיו אתה שלי!" 'הוא קלט. הוא זיהה את סמל הבדס"מ', אמרתי לעצמי ופניתי אליו: "אז אתם לא תהרגו אותי?" צחוקו המתגלגל הלחיץ אותי, אך מצד שני הביא מזור לפחדים שזרמו בגופי. הוא נטל את האלה והעבירה על כתפיי. המגע צמרר אותי. גבי התעוות אל התחושה. ישבני התכווץ וירכיי רטנו ברעד. "אייייייי", זעקתי נישאה על כנף של משב רוח. "ששששש, תירגע", לחש לי, והחדיר עוד קצת את קצה האלה אל פי טבעתי. דממתי. דממתי ודיממתי. פרצתי בבכי. התחננתי על ישבני, אך ככל שביקשתי שיפסיק, האלה נכנסה עמוק יותר. "תתכופף, זה יכאב פחות", אמר והצמיד את מצחי על האופנוע. שוטר ב' הניח את רגלו בסמוך לפניי. לאט לאט קרב את נעלו אל פי. "תלקק לו את הנעל!" "מה... איייי", זעקתי שוב כאשר האלה בעלה בפראות את החור שלי. "לקק לו את הנעל". ליקקתי. העברתי את לשוני לאורכה ולרוחבה, מתחתיה ומעליה, 'רק שיוציא כבר את האלה מתוכי'. הוא הוציא. לבי החל לפעום שוב. ופסק בשנית. הוא החדיר חזק יותר, אך הפעם החדירה הייתה שונה. הזין שלו פלש לתוכי. הוא אחז במותניי והשתולל בחור שלי עד אימה. שוטר ב' התיישב על האופנוע. הרחש של רוכסנו הנפתח גרם לי להפנות את פניי הצידה. צלצול הסטירה השיב אותי לתנוחה הקודמת והזין שלו הצליף על לחיי ועל פי. "תפתח את הפה, כלב", אמר ואחז בקצותיו של פי לפתיחה רחבה. נחנקתי. נחנקתי אך מצצתי את כל אורכו. זין שלא נגמר. בכל פעם שביקשתי לנשום, הוא צבט בעוצמה את פטמותיי. ראשי נאחז בשתי ידיו ובתנועה חדה החדיר את כולו ונשאר בתנוחה הזו. שוטר א' יצא מתוכי. הוא אחז באלה והלביש עליה תוספת עשויה חוטי עור. הוא סימן על ישבני פסי קורדרוי. צבעי דם ניגרו ממנו. הרעד אחז בי ובירכיי מעדו. התקפלתי על מקומי. ההצלפות פסקו. שוטר ב' שלף את הזין מפי. נשמתי מעט אוויר והתחננתי למעט מנוחה. אחד מהם הסיר את האזיקים מידיי. השני אחז בזרועותיי והצמיד את גופי אל גופו, אשר נשען על האופנוע. זה היה שוטר ב'. הרגשתי על פי מידות הזין שחדר שוב אל ישבני. שוטר א' כופף את ראשי אל הזין שלו, ששיפד לי את הגרון. שניהם יצאו יחד מתוכי. כמו שתזמנו הם את סיפוקם, דרשו ממני לכרוע על בירכיי. ירדתי לדרישתם ושפיכותיהם הפגיזו את פניי. את פניי ואת פי לסירוגין. לפתע הנוזל שזרם אל גרוני היה שונה. דליל יותר. טעמו היה אחר. שניהם היו בתוך פי. בקושי יכולתי להכיל אותם והם הציפו את גופי בשתן שלהם. שוטר א' התרחק. שוטר ב' עדיין ניער את הזין שלו על פניי. "זוז", אמר שוטר א' לחברו. שאפתי אל תוכי אוויר ולא הצלחתי להוציאו, כאשר המים נשפכו על גופי. "הרי אתה לא יכול לשבת על האופנוע שלי, כשאתה נוטף שתן, נכון?" הנהנתי בראשי להסכמה. "אז, של מי אתה מהיום?" "שלך". "של מי?" "שלך", חזרתי על תשובתי. פניי הועפו לצד ימיני. גם הסטירה לא גרמה לי להבין, איפה לא הייתי בסדר. "של מי אתה?" "שלך, רק שלך", אמרתי מתחנן. "אני אתן לך, רמז, אידיוט! אתה העבד שלי, אז מה אני בשבילך?" "אדון". "של מי אתה?" "שלך, אדוני". הוא אחז בזרועי ומשך אותי למעלה. הצמיד אותי לאופנוע וניגש אל שוטר ב'. קטעי הברות הגיעו אל אוזניי. התנעת האופנוע אימתה לי שהוא ביקש ממנו לעזוב את המקום. "תתלבש, עבד". "כן, אדוני" אמרתי ורכנתי בתוך החשיכה לחפש את חולצתי ומכנסיי. ייחלתי רק להגיע הביתה. להיכנס למקלחת ולשטוף את הזוועה שהציפה אותי. "תזדרז! אין לי את כל הלילה בשבילך!" מצאתי את החולצה והתכנסתי בתוכה. כיסיתי את חרפתי במכנסיים שנרטבו וטיפסתי בשארית כוחותיי על האופנוע. "איפה אתה גר?" פחדתי לומר לו מהי כתובתי המדויקת. חשבתי למסור לו שם של רחוב סמוך, אך חשתי שרגליי הכושלות לא יצליחו לשאת אותי הביתה. אמרתי לו את שם הרחוב ועיניי נעצמו במורא. ליד הבית הוא הורה לי לרדת וגם הוא ירד. "אני עולה אליך, רוצה לדבר אתך". "אני בסדר, אין צורך..." "לא שאלתי אם אתה בסדר, אמרתי שאני עולה!" פתחתי את הדלת. נכנסתי והדלקתי את האור. חיכיתי שייכנס אך הוא נעצר בפתח. "אתה נכנס?" שאלתי. "רד על ארבע!" על ארבע זחלתי אחריו לסלון על פי דרישתו. הוא התיישב על הכורסה, הרים את סנטרי אל מול עיניו ואמר: "אתה זוכר של מי אתה?" מילאתי את ריאותיי באוויר. לפתע חשתי בטוח יותר. מוגן יותר. 'ביתי – מבצרי', נזכרתי באמרה הישנה. הבטתי בלסתותיו, שנעו בקצב קשוח. שפתיי רעדו. "אני חייב לשתות מעט מים, אפשר?" "תביא גם לי". באפיסת כוחות זחלתי אל המטבח. הוא בא בעקבותיי. מזגתי את המים לשתי כוסות וחזרנו לסלון. הגשתי לו את אחת הכוסות. מהשנייה לגמתי בצמא. ושוב שלחתי אליו מבט. אל עיניו, אשר הקרינו עוצמה. הגבריות שלו שלטה באווירה. הקשיחות הממוקדת. השרירים. התעוזה. הנחתי את הכוס על הרצפה. בהיתי בתקרה ועצמתי את עיניי. ריכזתי את מחשבותיי. סגננתי את תשובתי, אשר עלתה ממעמקי נשמתי: "אני שלך, אדוני, תודה לך, שליטי", אמרתי ורכנתי אל נעליו בנשיקה מיוחמת. הוא אחז בכתפיי. ליטף אותן ובבת אחת נשא אותי אליו. הוא קם על רגליו ונצמד אל ישבני. אחז בחזי וליטף ברוך את פטמותיי. סובב אותי בתנופה מסחררת ושפתיו ינקו את שפתיי. לשונו התחפרה בתוך פי. זרועותיו עטפו את מותניי ומשכו אותי אל המיטה. הוא גהר אל תוכי. אסף אותי מן הטראומה ושיפד אותי לתשוקותיו. אני רק התמסרתי. כנוע ומשועבד לרצונותיו. |
|
|
|
|
|