lain
|
לפני 18 שנים •
27 בפבר׳ 2006
על עכברים ועל אנשים
יש רגעים.
בהם אני מביטה על עצמי במראה ואומרת "וואלה ליין, את חרא של בת אדם" אנשים באים והולכים מחייך ובכל פעם מחדש את שולחת אותם לדרכם עם חיוך האומר "ואל תשכח/י לכתוב אה"... אנשים שהיו יכולים לעשות אותי מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא יודעת למה דווקא מפניהם אני הכי נרתעת. תנו לי נבלות ואתמודד עימם כעורכת דין משופשפת תנו לי טיפוסים נאלחים ואשלח בם מילים חדות כתער תנו לי מכות ואכניס בראבראבו חזרה אבל אלו האוהבים, הרכים, המתוקים – אלו הכי מסוכנים לי. השנאה היא כלי משחק בידי המיומנות הציניות היא חומה בצורה המעניקה לי הגנה וצחוק במקביל אבל האהבה... לא יודעת כיצד לאחוז בה כיצד לנהוג בה אוחזת אותה בידיים מיובלות כאיכר מסוקס האוחז עכבר לבן קטיפתי הוא לא מרגיש בנוח בתוך כפות ידי הרועדות, מרגיש כי אני פוחדת ,לא מתמודדת עם האושר הנפל בחלקי לאחוז בו ,ולו לזמן מוגבל כל כך. ואז כתמיד נשברת , מורידה אותו אל הקרקע ומשחררת אותו לדרכו, כמו אומרת "לך לך עכבר ענוג, לך לידיים שידעו לאחוז בך". בחיי פגשתי לא מעט עכברים קטיפתיים, חלקם הצלחתי להחזיק לתקופה מסוימת, חלק אחר נאחזו בי יותר משיכולתי לשאת, אבל את כולם ככולם – שחררתי לחופשי לבסוף. ועד היום כשאני פוסעת בסמטאות חיי אני מביטה סביבי, תרה במבטי אחר העכבר האחד שיוכל לי, שאוכל לו שאחזיקהו ואצמידהו לקרבי מבלי לפחד ממנו, או יותר נכון מבלי לפחד ממה שאני בשבילו. בעצם מבלי לפחד כלל. כל העולם כולו גשר צר מאוד ואני פוחדת. |
|
|
| ariadne |
לפני 18 שנים •
28 בפבר׳ 2006
מה שכתבת מאוד הזכיר לי את הקטע הזה משיר של פול סיימון:
When something goes wrong I'm the first to admit it I'm the first to admit it And the last one to know When something goes right Well it's likely to lose me, mm It's apt to confuse me It's such an unusual sight Oh, I can't, I can't get used to something so right Something so right ובלי קשר, תודה שניסחת כל כך יפה את תחושת הפחד המשתק בתוך אותן חומות בצורות (בשבילי, לפחות). אני מאחלת לך לפגוש את אותו פחד, לדרוס אותו ולקבל את כל הטוב שמגיע לך. |
|
|