מונדיאל, סרט מלחמה.

מונדיאל, סרט מלחמה.

G-O-L-D​(שולט) • 8 ביוני 2006

אני חושב שאחד מרגעי האושר של חיי היה בגיל 10, בגן המלך דוד שברמת גן, אל מול שני עצי בראש, כר דשא אחד וציון, השוער של נבחרת בית הספר היסודי "זומר".
כן, היה שם גול, ולא סתם גול, גול שלי. אני, הילד עם הבלונד שצרחת ה-"יש" שבקעה מגרונו באותו הרגע, זכורה לי עד היום כי עבורי, אז, זה לא היה רק "גול", זו היתה אסמכתא לקיום.
אני כותב על זה עכשיו, כי כשרלי, סגנית עורך איזה אתר, התקשרה אלי ושאלה אותי אם אני אוהב כדורגל והשבתי ב: "לא ממש", היא נאנחה ואמרה: "חבל, כי רציתי שתכתוב על המונדיאל".
אני צחקתי. "אין שום קשר בין כדורגל, לבין מונדיאל", אמרתי.
"מה פירוש?" נשמע קולה מחויך.
"פירוש שהמונדיאל הוא הרבה מעבר לכדורגל. הוא בכלל מכונת זמן המאגדת אותי עם כלל מכרי, באופן המזכיר חברותא של ימי ילדות ומחזיר אותי ואת כל שאר הגברים שכמותי לאותו הרגע בו הילד שבהם נעץ בעיטה בכדור והבקיע", השבתי בהחלטיות אבל היא צחקה כמי שאומרת: ילד. וזה בדיוק מה שזה. זה בדיוק מה שמחבר מילוני בני אדם מכל העולם. החופש שבנעורים שאנו כל כך כמהים לו אך עם הזמן מתרחקים ממנו יותר ויותר. חופש הפורץ בנו אל מול מה שנקרא "המונדיאל" ושכינוי האמיתי בפי יודעי קסמו הוא "מכונת הזמן".
אבל השנה, השנה המונדיאל הזה מהווה עבורי משהו שהוא לא רק הרבה מעבר לכדורגל, אלא משהו שהוא הרבה מעבר למונדיאל עצמו. השנה המונדיאל הזה הוא אבן דרך לעובדה שאני, או לייתר דיוק כולנו, איבדנו את הילדות שבנו.
למה איבדנו?
כי אני זוכר שפעם, על כר הדשא של גן המלך דוד, עמדה קבוצת ילדים מלאת חיים וחיכתה שעודד יגיע. עודד, הילד היחידי מבין כולנו שהיה נחוש מספיק בכדי לעבוד כל הקיץ במכולת של אברם בשביל כדור. ולא סתם כדור, אלא כדור "אצטקה" של אדידס, בלי תפרים, עם הדבקה.
עמדנו שם, קבוצת ילדים פרועים, תולים את עינינו אל עבר סיבוב הכניסה לגן, מנסים לזהות אל בין ענפי העצים את הגופייה הצהובה התמידית שלו. כי אז, באותם ימים נטולי טלפוניה ניידת, ה-SMS היחידי שיכולנו לשלוח היה בדמות אנוש וקראו לו אפי. יצור קטנטן במשקל נוצה ורגלי פלמינגו שהיה מתזז עבורנו במסירות בכדי להעביר מידע כזה או אחר. אני זוכר שרגע לפני "שסימסנו" אותו זוהתה הגופייה הצהובה מבין הענפים ושנייה לאחר מכן הילך לקראתנו עודד. אלא שכבר בשניה הראשונה זיהנו שמשהו "לא בסדר". עודד היה בלי כדור. אני זוכר אותו מסביר לנו שהכלב הרע של משה השכן קרע אותו, אני זוכר את העצב שהיה בו, אני זוכר קבוצת ילדים שלמה מתיישבת על הדשא בייאוש כמי שאומרים: הנה, תמה לה תקופה.
ישבנו שם, מנסים לברר איך זה קרה, שואלים עוד שאלה ועוד כשלפתע קרא עמי: "הנה נועם השמן!" ולאחר מכן את כולנו צועקים בהתרגשות: "יש לו כדור!!!"
אני זוכר אותנו רצים אליו, מאושרים, מלאי התפעלות לכדור החדש שאבא שלו קנה לו, כי נועם השמן היה מאותם השמנים שבאו מבתי עשירים ותמיד היה לבוש בבגדים הכי חדשים וצעצועים ואופניים וכל מיני ממתקים שאנו היינו יכולים רק לחלום עליהם, או לגנוב.
אבל נועם השמן הביט בנו בבוז, או אפילו בנקמנות על כך שמעולם לא צירפנו אותו לשחק איתנו, החזיק את הכדור מתחת לזרועו ואמר: "זה שלי".
את האמת, אני צוחק עכשיו כי אני נזכר שאז בכלל לא הבנו את משמעות המילה הזו, "שלי". בהתחלה אמרנו לו שכן, הכדור שלו, אבל בכדור משחקים כולם. אבל נועם רק הניד ראשו בשלילה, הסתובב והתרחק מאיתנו כשהוא בועט בכדור אל עבר קיר שהשיב לו את הכדור בעייפות.
זה מצחיק וזה עצוב, אבל לילדים החיים הם שחור או לבן, נכון או לא נכון, צבועים בפשטות. זה רק כשאנחנו מתבגרים נוספים לנו גוונים של אפור עד שלאט לאט אותו גוון משתלט עלינו ואז אנחנו הופכים למבוגרים, "מיושבים בדעתם", מבולבלים מדעותיהם, אפרוריים ששכחו אי שם בעבר את הילד שבהם שידע לפסוק בשניה מה נכון ומה לא. אבל באותו היום, עמדה והביטה באותו ילד שמן קבוצת ילדים רעבה לחופש וראתה איך אותו שמן מחזיק בו, בחופש שלה לחוות חיים. זה לא לקח לנו הרבה זמן, אולי דקה או שתיים, אבל לאחר אותן שתי דקות שבהן בהינו בו הלומים, באה ההתפקחות. צעדנו לקראתו, דחפנו אותו ולקחנו את הכדור בכוח. כי ככה זה ילדים, מול חדוות החיים, הכול בטל.
אני זוכר שנועם ניסה להתנגד, להלחם, הוא האדים וקילל, אבל זה לא עזר לו, זה רק החמיר את המצב וגם עלה לו במכות. ואנחנו, באותו היום, שיחקנו.
אני זוכר את נועם רץ בוכה לביתו כשאנחנו מתחילים לשחק, וכשצביקה זיהה אותו חוזר בליווי אביו, הוא צרח לאורי שירוץ לקרוא לאח שלו הגדול, גברי, זה שתמיד היה מגן עלינו מפני "גדולים" כל עוד חברה שלו לא היתה מחזיקה בו.
אפי "סומס" והמשחק נעצר כשלכולנו מתגודדים במרכז כר הדשא ומחכים בחשש. לא ברחנו, בחיי, לא ברחנו. היינו ילדים של פעם...
כשאבא של נועם נעמד מולנו וביקש את הכדור, כולנו התפלאנו איך אנחנו לא חוטפים מכות. אבל אבא שלו היה עדין וענייני. הוא ביקש את הכדור בנימוס ואני זוכר את אלי מחזיק בכדור ומשתהה. גברי הגיע בריצה, הכדור הועבר לאבא של נועם, ולצד גברי, "המגן האנושי" שלנו, קיבלנו אומץ והתחלנו להתמרמר ולצעוק.
אני זוכר את אבא של נועם מביט בנועם ממעל ואת נועם משפיל ראש. אני זוכר את אבא שלו שואל אותו האם זה נכון, האם הוא לא שיתף, האם הוא שיחק עם עצמו. אני זוכר את נועם שותק ואת גברי המגן שלנו אומר: שמן.
אני זוכר שצחקנו, כי זה היה כיף לנקום, אבל זה לא עזר לנו. הם בשלהם הסתובבו והלכו לדרכם, ואנחנו נשארנו לעמוד על כר הדשא משקיפים בהם מתרחקים. אני זוכר את גברי מלטף את ראשו של אחיו אורי ואומר: הוא אולי יותר עשיר מאיתנו, אבל זה גם העונש שלו כי איתנו הוא לא ישחק אף פעם. עודד התחיל להסביר לגברי בהתנצלות שנאכל לו הכדור, ואחר כך התפזרנו לביתנו כי כבר לא היה לנו נעים להישאר שם.
זה לקח אולי שבוע, אבל השמועה פשטה כשאפי "מסומס" עד שכמעט קרסה לו המערכת. ההתרגשות היתה אדירה. אח של אורי, גברי, קנה לנו כדור. לא לאורי, לכולנו. הם גם אמר לו מולנו, זה של כולם אבל זה בכלל לא שינה לנו, היה לנו כדור, היה לנו משחק, היה לנו חופש לחוות חיים, והעיקר, נועם השמן נשאר שמן. אני מניח שאם הייתי בן 16 ומישהו היה מרגש אותי באופן הזה, הייתי מקעקע את שמו על הזרוע שלי לאות הוקרה, אבל הייתי בן 10 וכל מה שיכולתי להעניק לגברי בתמורה היה להגיד לו שהייתי מת שיהיה לי אח כמותו.
כל זה היה אז. אז כשהיינו ילדים כי היום, היום כבר אין מה לקעקע. היום אנחנו כבר לא קבוצה, אנחנו כל מיני מכל מיני, אבל קבוצה אנחנו לא. ההפך. היום "העירייה", על אף האגרה הלא הגיונית שאנחנו משלמים לה תמורת העציצים העבשים שהיא מציגה לנו תעלים עין ותיתן לאיזה ילד "שמן" לרכוש במחטף את הזכויות לא רק על "הכדור" אלא על "כר הדשא עצמו". ה"אבא" שלו לא יינזף בו אלא יוציא פסיקה תמוהה להחשיך את "מנורות הגן", "השכן" המשסה בנו את כלבי חוקיו וקורע אותנו לגזרים לא יתנצל ויניח לכלבי הפיקוח והשמירה שלו לעשות בנו כבשלו, ואנחנו, אנחנו נביט הלומים אל מול "שמן" המשחק עם עצמו ובמקום לגשת אליו ולקחת ממנו את הכדור בכוח, שילמד, אנחנו נרכין ראש ונצרף אותו למשחק שלנו או לייתר דיוק נביא לו גוגואים בכדי להצטרף למשחק שלו כי ככה זה, שכחנו איך לחיות. איבדנו את עצמנו לעבר. היום, היום אנחנו פשוט עומדים ומחכים שחברה של ארקדי, "האח הגדול" גיידאמק, תלך כבר הביתה ואז הוא יבוא, ילטף לנו את הראש בחיבה ויגיד: הנה כדור, תיהנו.
כי כן, מה לעשות, זה פשוט ככה, כשאין לך אבא אתה נושא את עיניך בתקווה לאח גדול...

*

אנחנו עם טוב, אבל עם יתום. עם בלי אבא. עם שגודל ביחד אבל לחוד ותמיד, מתישהו, מבין שהוא לבד ואין על מי לסמוך כי אנחנו עם של בודדים. אנחנו עם שעובד קשה, מזיע, מייצר, מניב פתרונות והמצאות, נותן שלוש שנים לצבא, עושה מילואים, חווה פיגועים, חיי על החרב ומבקש בשלום, נשחט במס הכנסה מטורף, משלם שכר לימוד לא הגיוני, ועדיין, בגרעין שלו, נשאר טוב. אנחנו עם טוב, אנחנו באמת עם טוב, לא ייקחו לנו את זה ואני אוהב את מי שאנחנו כי בשורה התחתונה, עם כמה שקשה לחיות פה, אנחנו עם של ילדים טובים. אומנם קצת בעיתיים עם הפרעות קשב או דיסלקציה, אבל ילדים טובים.
ואולי בגלל שאנחנו כזה עם של ילדים טובים, זה מרגיז אותי שאין לנו אבא שישמור עלינו.
ראבק, לא מגיע לילד שאחת לארבע שנים יבוא אבא שלו, לא משנה כמה הוא עני ויגיד לו: חמודי, אתה ילד טוב, הנה, קח מתנה, תהנה.

*

אז עבורי המונדיאל הזה הוא ממש לא משחק. הוא סמל. כן, סמל. הוא מאגד עבר הווה עתיד, מחבר אותי למי שאני, מי שהייתי, ומי שאהיה. הוא תחושה של "מלחמת המפרץ" לתשעים דקות עם החברים הקרובים. הוא "מכונת זמן" שמזכירה לי שפעם, כשהייתי ילד, לא יצאתי פראייר, ושכן, ידעתי לבעוט...

שבויה • 8 ביוני 2006

תודה גולדי
ואלו מהביקורות לא חודרים, פשוט לא.

אתה מיוחד!

פסיכו לוג​(שולט) • 8 ביוני 2006

אהבתי

kamor​(נשלט) • 8 ביוני 2006

מצוין !