סיפור דגדוגים חדש - המשך לשני הסיפורים הקודמים

סיפור דגדוגים חדש - המשך לשני הסיפורים הקודמים

tal tickle • 23 ביוני 2006

למי שלא קרא ולמי שרוצה להיזכר, חלק א' נמצא כאן
www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=10392

וחלק ב' נמצא כאן
www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=10481

והנה חלק ג'.
תהנו!

*************************************

זה התפתח לאורך זמן. אבל כעת הגיע לכלל בשלות.
תקופה קשה זו הייתה לה. לא היה לה פנאי לחשוב, לא הייתה האפשרות לעצור לרגע ולשקוע שוב אל הגעגוע, אל הכמיהה. יותר מדי דברים הסיחו את הדעת, העציבו, הכבידו.
לאחרונה החלה לחוש זאת שוב. בתחילה תחושה עמומה של חוסר מנוחה, ולאט לאט התחושה הלכה והתחדדה.
לא יאומן. כל כך הרבה זמן עבר? הזמן טס לה, והיא לא חשה בו. עד עכשיו.
פתאום ידעה. זה מה שהיא צריכה. הדבר הנפלא הזה שכמעט הספיקה לשכוח. דיגדוגים בכל הגוף, התחושות האלה שתתפרצנה מכל כוון. הצחוק שיבעבע מהריאות אל הגרון, ויגרש את המועקה הכבדה שהתיישבה בו. וההנאה, שוב ההנאה הזו שאין דומה לה!
זה הזמן לשוב.
ועם ההבנה, באה גם ההכרה. כמעט שנתיים! כמעט שנתיים ללא דיגדוגים! פתאום חשה את החוסר, את התשוקה הזו...
ופתאום, כמו ברק ורעם, הכל התבהר. עכשיו זה היה בלי קשר לכלום, רק תשוקה למשהו מופלא כל כך שנמנע ממנה זמן כה רב. כמה שהיא מתגעגעת, כמה שהיא רוצה!
לא יכלה לשלוט על זה יותר. היא חייבת! חייבת שוב שיקשור אותה, שידגדג אותה בכל גופה, שיענג אותה עד קצה גבול היכולת.
הוא בכלל יזכור אחרי זמן כה רב? קיוותה שכן. בעצם ידעה שכן. הוא הרי ידע כבר מהפעם הראשונה.

ביד רועדת הרימה את שפופרת הטלפון, וחייגה. "היי. זו אני." קולה נשמע לה זר, כאילו ממאן לדבר.
שמעה את הקול המופתע מהצד השני של הקו. כן, הוא זוכר, איך יכל לשכוח? הוא מתגעגע ורוצה, תמיד רצה, וכבר היה קרוב לייאוש.
"בוא. בבקשה בוא. זה שוב מדגדג לי. אני חייבת! בוא ודגדג אותי. בבקשה..."

*************************************

ישבה על קצה מיטתה, מתוחה, לא מסוגלת להתגבר על הרעד בגופה. הרעד של הפחד המחודש, כמעט כמו בפעם הראשונה. הרעד של הציפיה.
רגלייה היו הדוקות חזק חזק, זרועותיה צמודות לגופה. כפות רגלייה היחפות צמודות לרצפה בכל בכוח. בכל פעם שהזיזה אחד מגפיה, הרגישה מיד את הדיגדוג הדמיוני הזה – כאילו הכל כבר התחיל... לא יכלה לשאת זאת, והתכנסה לתוך עצמה מחדש.
הפעם, כך סיכמה איתו, תשאיר את דלת הדירה פתוחה. הוא ייכנס וימצא אותה מוכנה. כל כך הרבה זמן כבר חיכתה, חבל על כל שנייה.
ואז שמעה את זה, דלת הדירה נפתחת. היא נמתחה עוד, נאנחה אנחת הפתעה קצרה, וליבה החסיר פעימה אחת – ואז שב לפעום, מהר הרבה יותר.
שמעה את הצעדים מתקרבים מעבר לקיר – ואז הוא הופיע בפתח דלת חדר השינה. כפה וחזק כמו שזכרה. עם התיק המכיל את אוצרותיו בידו.
הוא התקרב אליה ושמט את התיק. היא קמה לקראתו ושלחה זרועות לחבק אותו – אך הוא שלח את ידיו לחזית גופה, וקרע מעליה את חולצתה. בטרם הספיקה להגיב, שלח יד לאחורי גבה והסיר מעלייה את חזייתה.
היא הביטה בו בעיניים קרועות לרווחה, מה זה היה? הוא תפס אותה לא מוכנה. אבל הרעב שלו זרם אליה – היא הרגישה את ההתרגשות הזו בין רגלייה שכשלו תחתיה. הוא אחז בה והעמיד אותה, חצי יציבה חצי כושלת, פתח את כפתור ורכסן מכנסייה והסיר אותן, הרים אותה כדי להוציא את רגלייה מגיבוב הבד שנח עכשיו על הרצפה. התחתונים כבר לא היו עבורו מחסום כלל.
זה כבר היה יותר מדי עבורה. היא הרגישה טיפה של רטיבות נושרת ומרטיבה את ירכה, ואז כשלה ונפלה על המיטה, נשכבה אחורנית מתנשפת בכבדות, שדיה עולים ויורדים בכל נשימה.
הוא לא המתין הרבה, מהתיק נשלפו אביזרי הקשירה, שכל כך התגעגעה אליהם. בידיים חזקות הרים את ידייה אל מעל לראשה, מתגבר על הרפלקס שלה להדק אותן, וקשר אותן לרגלי המיטה האחוריות. הירכיים הדביקות מרטיבות פושקו רחב, והקרסוליים נקשרו אף הם. היא עצמה את עינייה. הנה זה מתחיל, הנה זה חוזר... כבר ציפתה למגע, איפה יתחיל הפעם? בכף הרגל? בבית השחי? אולי במותן? מה הרעש הזה? הוא מוציא עוד משהו מהתיק... עם מה ידגדג אותי הפעם?
פתאום חשה משהו שלא ציפתה לו – פיסת בד שכיסתה את עיניה. ניסתה לפקוח אותן – וראתה רק חושך... הוא הרים את ראשה וקשר את הבד.
"מה אתה עושה?" שאלה, מניעה את ראשה אל הכיוון המשוער שלו. הוא שם? ואולי שם? היא הרגישה את העור רגיש יותר, דוקר יותר, כל החושים התחדדו... זה הולך להיות חזק מתמיד, ידעה עכשיו. היא נאנחה, התנשמה והתנשפה, נו תתחיל כבר! חיכתה וחיכתה למגע הראשון – והוא לא בא.
"איפה אתה, אני לא יכולה יותר..." לחשה בקול צרוד ורועד. אך תשובה לא באה.
פתאום שמעה משהו. זה אצלה? אולי זו השמיעה שהתחדדה ומתעתעת בה? לא, לא יכול להיות שזה טעות. זו דלת הדירה שלה, נפתחת ונסגרת ברכות.
מה, הוא יצא והשאיר אותי כך?
לא. היא שמעה אותו חוזר – אבל רגע, מה אלה הצעדים האלה? אלה נעלי עקב!
"מי כאן? מי נכנס?" שאלה בבהלה קלה. הוא הניח את אצבעו על שפתיה ולחש: "אל תדאגי."
נרגעה חלקית. הוא עדיין כאן. אבל מה היה הצליל הזה? "מי עוד כאן?" ותשובה אין.
היא שמעה את הקול המוכר של בגדים מתקמטים, נפתחים, נושרים אל הרצפה.
ואז זה בא... אצבע בודדת עברה על כף רגל ימין, שולחת את הדיגדוג אל מרכז גופה ומשם אל מוחה, דוחף בדרך פרץ צחוק מעמקי הריאות, מטלטל את ראשה ללא שליטה. מה זה היה? זה היה חד ומגרד, משהו אחר משזכרה. זה הטריף את החושים בצורה חדשה לה. ללא ספק, ציפורן ארוכה! לא יכול להיות שזו האצבע שלו.
"היי, מה זה..." ולא הספיקה לסיים את המשפט דרך פרץ נוסף של צחוק, שגרמה ציפורן ארוכה נוספת עברה על כף רגל שמאל שלה. רק סיימה הציפורן המענה את שלה, וכבר רצו אצבעות בבתי השחי.
"לא! מה אתם עושים לי!" צרחה אל תוך הצחוק, מנסה למשוך בכוח את הזרועות הקשורות כדי לסגור את בתי השחי המיוסרים. בלי ממש לחשוב על כך, קלטה כבר שיותר מאדם אחד מדגדג אותה.
לא עבר זמן רב, וציפורניים החלו לשרוט בעדינות בירכיה הפנימיות, בעוד יד אחרת מדגדגת בית שחי ויד נוספת צובטת בצלעות. עכשיו כבר געתה בצחוק בלתי פוסק, כל גופה רועד. הציפורניים דיגדגו במעלה הירכיים, כל כך רצתה את המגע ביניהם! זה כל כך קרוב, הרגישה שהיא עוד מעט טובעת. לשון מהירה עברה על פיטמתה. היא צרחה, אבל האצבעות הרבות לא נתנו לה מנוח.

*************************************

כמה זמן זה נמשך? לא יכלה לדעת. כל הגוף זעק, המוח לא יכל לטפל בכל כך הרבה בבת אחת. היה נדמה לה שהיא עוד מעט קורסת – ורק הדיגדוג המותח הזה בין הירכיים, דיגדוג שלא נוצר ממגע, החזיק אותה מעל המים.
לשון חדה חדרה לקורקבן. את זה עוד לא עשו לה! ניסתה לזנק מתוך כבליה, לקשת את הגב. אצבעות חפרו במותן, אילצו אותה לנסות ולהסתובב, בקושי הצליחה לגנוב מנות חמצן קטנות כדי להמשיך ולצחוק – כבר חשה את הלחץ בריאות. ציפורן זריזה חדרה אל אחורי ירכיה ודיגדגה בחריץ הישבן. האינסטיקטים התנגשו – הגוף ניסה לברוח ולהיצמד למיטה בעת ובעונה אחת.
ופתאום – לשון מהירה ליקקה את הדגדגן הרעב למגע. שוב צרחה. היא חשה בבירור משהו מדגדג בעדינות את ירכיה – שיער ארוך? השיער שלו קצר! פה אחר נכרך סביב פיטמה, מוצץ, מנשק, מלקק. יד עדינה ליטפה את השד השני. וכל אותו זמן, אצבעות חופשיות משחקות בה ומענות אותה, בבתי השחי, במותניים, בבטן, יד נשלחה ודיגדגה מאחורי הברך.
עכשיו לא יכלה לשאת יותר. הצחוק היה כולו פרץ של צרחות. היא בעטה ברגליה, משכה בפראות בזרועותיה, טילטלה את ראשה מצד לצד. דמעות מעיניה הרטיבו את הבד שגזר עליה חשיכה. וכל אותו זמן טיפסה וטיפסה וטיפסה... והדיגדוג התעצם והתעצם, ארבע ידיים ושני פיות, לבטח. אדם אחד לא יכול לדגדג כל כך הרבה מקומות!
הפעם לא ניתנה לה שהות, לא היו משחקים. הרגישה את ההתפרצות, את הרעד הבלתי נשלט שנמשך ונמשך... וכל אותו זמן ידיים מדגדגות, מושכות את האורגזמה עוד ועוד.
לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, נרגעה האורגזמה – אבל האצבעות לא ידעו מנוח... מחפשות עוד ועוד מקומות לדגדג, לענג, לייסר.
והלשון בין הירכיים לא ריחמה – ואז היא הרגישה את זה. זה מדגדג גם שם! אף פעם לא המשיכו שם אחרי שגמרה. זה מדגדג! בטירוף!
עכשיו הרגישה שדעתה נטרפת עליה. ניסתה לסגור את הרגליים על הפנים האלה... של מי הם? קפצה, השתוללה, משכה ודחפה, ניסתה להתחנן בשיברי מילים דרך הצחוק שנדחף מהריאות החרוכות.
רק אחרי זמן שנדמה היה לה שנצח עבר, עזבה הלשון את הדגדגן הלוהט. בתוך שנייה חזר אליו הרעב הזה לעוד מגע, עוד, בבקשה... היא חשה תנועה משני צידיה, ידיים מדגדגות עולות במעלה הגוף מכאן, יורדות במורד הגוף משם. מחליפים מקומות? לרגע היה נדמה לה שהרגישה משהו רך עובד על בטנה ומטפס למעלה – שד נשי? ועדיין הדיגדוגים האלה, מטריפים את החושים שהעוורון שנכפה עליה הגביר עד אין קץ, והאורגזמה הפכה אותם לחדים כאיזמל.
"די... בבקשה..." הצליחה ללחוש בקושי, מניעה את אגן הירכיים כדי לחמוק מאצבע שחפרה בצלעותיה, מנסה להזדקף כדי להגן על הבטן שדוגדגה על ידי יד אחרת, זורקת את ראשה אחורה כאשר לשון עדינה עברה באריכות על פיטמתה. שוב הדיגדוגים העדינים של השיער הארוך, הפעם על שדיה... הלשון ליקקה את דרכה אל בית השחי, דוקרת, מלקקת, מדגדגת... משהו לח ונעים – עוד לשון? – דיגדג את פנים הירך. אצבע חדרה לתוכה. היא נאנקה אל תוך הצחוק שדמה כבר יותר לנביחות של התייפחות. אי אפשר יותר...

*************************************

אחרי אורגזמות חדות כתער ודיגדוגים שכבר עמדו על סף הסבל, אחרי הצחוק שפינה את מקומו לבכי חרישי, נגמר הכל. האצבעות עזבו את הבשר, והיא נותרה שוכבת, עדיין כבולה למיטתה, רועדת, פולטת פרצי צחוק ובכי, מרגישה את שאריות הדיגדוג בכל הגוף.
"שחרר אותי..." לחשה כשאגרה די כוח. ועדיין לא שיחרר. שמעה צעדים חרישיים של נעלי עקב, שניסו ללא הצלחה להתגנב בשקט אל דלת הכניסה, ואת הדלת נפתחת ונסגרת חרישית.
ואז, סוף סוף, הותרו הרצועות והוסר הבד מהעיניים. היא מיצמצה, מנסה להתרגל מחדש לאור הרך אחרי חושך שנמשך... כמה זמן בעצם?
הוא הרים את גופה אליו, השעין את ראשה על חזהו, ניגב את דמעותיה, חיבק והרגיע.
אחרי מספר דקות הרימה את ראשה והביטה לעיניו. "מי עוד היה כאן היום?"
הוא הביט בה במבט מופתע. "מה זאת אומרת? רק אני הייתי כאן."
ניסתה לחדור לתוך עיניו. הוא נראה מופתע באמת. או שאולי היה הבזק של קריצה בעיניו? לא יכלה לפענח. מה הוא עשה לה? אולי זו רק הציפיה, הזמן הארוך שעבר? אבל התחושות, הציפורניים, השיער הארוך שדיגדג את ירכיה... או שמא רק היה נדמה לה?

ווי

Toxic Princess • 23 ביוני 2006

איזה כיף!! גמני רוצה

אני ממש אוהבת את הסיפורים האלה שלך