לא דברנו עוד על אהבה

לא דברנו עוד על אהבה

The Shield​(שולט) • 24 ביוני 2006

כתבה בהארץ. האהבה שינתה את פניה בצורה רדיקאלית ב40 השנה האחרונות. במאה ה21 אנשים החלו לחפש גרסאות חדשות של אושר. דפוסי האהבה השתנו. יופי הנעורים הפך לכרטיס כניסה לחיי האהבה. ומיכאן לתעשיה שלמה של ניתוחים פלאסטיים וקוסמטיקה. כמובן שמה שנוגע לעניינו האם מה שאנחנו עושים כאן זה עוד דרך בחיפוש אחרי אהבה. או להיות נאהבים.

לא דיברנו עוד

מאת אלן ריידינג, ניו יורק טיימס

על פי תערוכה חדשה המוצגת בפאריס, שמציעה התבוננות בתהפוכות החברתיות שחלו ב-40 השנים האחרונות, האהבה שינתה את פניה בצורה רדיקלית


התרבות הפופולרית המערבית משווקת ללא הרף סקס ואלימות ולעתים קרובות מתעלמת מפניה המשתנות של האהבה. לא, אין הכוונה לנוסחה של "בן לוקח בת"; נושא זה מקבל ביטוי נרחב בסרטים מתקתקים, ספרים ושירים. מה שלא בא לידי ביטוי הוא ההכרה שהאהבה היא יותר מאשר רגש; היא עשויה להיות גם מדד מדויק למדי, לפעמים מעורר דאגה, של האבולוציה החברתית.

זו הנחת היסוד של תערוכה יוצאת דופן המוצגת במזון דה לה וילט במזרח פאריס עד 13 באוגוסט. התערוכה, "L'Amoure, Comment Ca Va?" ("והאהבה, מה שלומה?"), אינה מציעה תשובה באמצעות דימויים חזותיים מתקתקים של צמד אוהבים על גדות הסיין, אלא באמצעות התבוננות בשלל התהפוכות החברתיות שהתחוללו בצרפת ב-40 השנים האחרונות.

המסקנה, על פי מארגנות התערוכה, היא שגם האהבה שינתה את פניה בצורה רדיקלית. הגישה הפוליטית הזאת אינה מקרית. העבודות המוצגות בתערוכה, ביניהן תצלומים, מיצגים וקטעי סרטים, לא נבחרו על ידי אוצר אמנות אלא על ידי שתי אינטלקטואליות צרפתיות: ההיסטוריונית ארלט פארג' והסוציולוגית רוז-מארי לאגראב.

"רצינו להפר את שלוותם של הצופים", כותבת לאגראב בקטלוג התערוכה. "אנשים מצפים לראות


דימויים של מגע גופני ויופי, ואילו אנו מראות להם כמה קשה לאהוב בימינו". לאגראב מסבירה את הסיבה: "חייהם המשותפים של גבר ואשה במאה ה-18 נמשכו שלוש או ארבע שנים בגלל מלחמות, מגיפות, מוות בלידה ועוד. החיים היו מורכבים מרצף של לוויות ונישואים חוזרים, ועד ימינו לא נאלצו זוגות לחיות יחד הרבה זמן".

כדי להמחיש טענה זו השתמשו פארג' ולאגראב בכישרונם של אמנים כמו אנדרה מאסון וברברה קרוגר, יוצרים קולנועיים כמו מיכלאנג'לו אנטוניוני, וים ונדרס ופדרו אלמודובר, הצלמים רוברט מפלתורפ, ריימונד דפרדון, סטנלי גרין ורבים אחרים. אבל הן מתעניינות באידיאות לא פחות מאשר באסתטיקה.

התוצאה של פסיפס דימויים זה משקפת את מה שהתרחש בחברות מערביות כשמשתנים רבים, חלקם חדשים וחלקם מועצמים, השפיעו על השינויים בדפוסי האהבה: פמיניזם, זכויות הומואים ולסביות, איידס, הארכת תוחלת החיים, נישואים מאוחרים, אימהות חד הורית, ניתוחים פלסטיים, אופנה, שיעורי ילודה נמוכים, פרסום, הגירה ואבטלה.

הכוונה המוצהרת של חלקה הראשון של התערוכה היא להראות את השינויים במקום העבודה. למשל, הצמצומים בתעשייה הכבדה בצרפת ובמדינות אחרות הגדילו את האבטלה ושיבשו את חייהם של זוגות נשואים ובני משפחותיהם. הכסף אולי לא קונה אהבה, אבל רק לעתים רחוקות היא יוצאת נשכרת מקשיים כלכליים.

על פי התערוכה, בעתות משבר עשויה האהבה להתבטא בסולידריות: גם מי שמתכנסים כדי ללחום נגד עוול משותף כלשהו מבטאים צורה מסוימת של אהבה. בספר המלווה את התערוכה מציינת פארג' כי "הרגשות הקולקטיוויים שלנו מולידים לעתים קרובות אהבה רומנטית. בתקופת הרזיסטנס נרקמו פרשיות אהבה לוהטות. אבל מאוחר יותר, כאשר אנשים לא יכלו עוד לחלוק ביניהם את תחושת השותפות הרגשית שיכולה לשנות את פני האהבה, הם חוו סבל". ולכן שנות ה-80 וה-90 היו מאכזבות לעומת המאבקים החברתיים של שנות ה-60 וה-70, העומדים במרכז חלקה השני של התערוכה. בצרפת כללו מאבקים אלה את מחאות הסטודנטים במאי 1968 ואת המאבק העיקש למתן יותר זכויות לנשים בכל מה שנוגע למניעת הריון, מתן תוקף חוקי להפלות וחוקים נוקשים נגד אנסים.

החלק האחרון של התערוכה מזנק היישר אל המאה ה-21 - "מאהבה לחתרנות", כפי שמגדירות זאת הארגנות. הן מתכוונות לחתירה נגד הכללים המסורתיים של האהבה כשבני אדם התחילו לצאת למסעות חיפוש אחר גרסאות חדשות של אושר, כפי שמתברר מן העלייה בשיעור הנישואים החד מיניים לעומת מספרם המצטמצם של הנישואים ההטרוסקסואליים, מן האובססיה בנוגע להופעה החיצונית ומן האנונימיות שבחיפוש דייטים באמצעות האינטרנט.

נושא שאי אפשר להתעלם ממנו הוא החיפוש אחר יופי ונעורים כשער הכניסה לאהבה. הצלמת סופי ברנדסטורם מצלמת ראשים של בובות חלון ראווה שאופרו כדי להציג את הדימוי החזותי של היופי המושלם. ברברה קרוגר מתעמתת עם הגופני והרגשי: עם "אהבה" ו"שנאה" הכתובות על פניה של בלונדינית צוחקת.

תחת הקטגוריה של פיתוי מקבלת ההתפארות בהופעה החיצונית תפנית לא צפויה בתצלומי הצבע של ארווין אולאף שבהם נראות שלוש נשים בלבוש מינימלי: קארן, בת 64, קלאבילה, בת 63, וסינדי, בת 78. באותה מידה של שאננות מופיעות מלכות דראג בבגדיהן המפוארים ביותר בקטע מסרט תיעודי. האם זוהי אהבה או רק ההשתוקקות להיות נאהב?

אבל לא הכל בתערוכה רציני כל כך. למשל, הסרט הקצר "Pacotille" (דבר קטן וחסר ערך) של אריק ז'אמו על טיירי וקארין. טיירי מעניק שרשרת עם לב קטן לקארין ומצביע על החריטה: בצד אחד "יותר מאשר אתמול", בצד האחר "פחות מאשר מחר". קארין לא מבינה וטיירי מסביר לה שבכל יום הוא אוהב אותה יותר. "אבל אתה אומר שפחות", היא קוראת. טיירי מנסה שוב, ללא הצלחה. "אני רוצה מישהו שאוהב אותי באותה מידה כל יום", היא מודיעה ועוזבת אותו.