G-O-L-D(שולט)
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2006
שניה אחת של מהלך חיים.
זה לא משנה לאף אחד מי אתה. אף אחד במילא לא יודע. גם אם תנסה, לא תמצא ולו חבר אחד שיוכל להעיד עליך שאתה מי שאתה חושב שאתה. זה מדהים, הניסוי הזה, לשאול חבר קרוב איך הוא רואה אותך. זה מדהים כי באותו הרגע אתה מבין שעם כמה שהוא חבר טוב, הוא לא באמת יודע מי אתה. כלומר הוא אולי חושב שהוא יודע, אבל הוא יודע את מה שהוא, ואתה את מה שאתה וכן, ככה, בדרך הזו, אנו מנהלים את חיינו.
אף אחד לא יכול לערוב לנו ולעיתים, לעיתים גם לא אנו לעצמנו. רוחות רפאים. * זה לא משנה לאף אחד מה עשית עם מהלך חייך עד היום. אך אחד לא באמת יכול להבין ומעבר לכך, לחוות. גם אם תנסה, לא תמצא אף לא אחד שיכול להעיד שהוא יודע בדיוק מה אתה מרגיש או מה אתה מכיל. היא מדהימה, ההבנה הזו. זו שאומרת שגם אם תעמוד מול מישהו שעשה עד היום את אותם הדברים כמותך, תגלה ששניכם ספגתם מכל אותם המעשים חוויות שונות. זה לא מעניין אף אחד כמה קשה היתה לך הדרך, או כמה הזעת בכדי לטפס בה. מבחינת כולם, באותו רגע נתון בו אתה עומד מולם, אתה מוצר מוגמר. מוצר מדף איכותי או פגום. וכן, אם לרגע, רק לרגע תאבד את עצמך ותנהג שלא כפי הוראות השימוש או תגיש תוצאה שונה ממה שכתוב על המעטפת, תגלה עד כמה העולם לא סלחן. אחרי הכול, כולנו, אבל כולנו, מוצר השוכן על מדף האנוש. * זה לא משנה כמה הענקת לסביבה הקרובה שלך. זה גם לא משנה עד כמה הענקת לסביבה המורחבת. אף אחד לא באמת מעריך את זה ומעבר, זוכר. העבר שלך הוא בדיוק כמו מפעיל סלולרי. לא משנה כמה שנים הוא יעמוד בתקן ויספק קו איכותי, ברגע שבו הקו לא יהיה נקי והשיחה תתנתק, תבוא קללה על כך שהוא לא שווה כלום. כן, זה נכון גם לגביך, אתה לא שווה כלום אם לא תצליח לספק את הסחורה עשרים ארבע שבע. ואם תניח ידך מהרצון לספק אותה, תיבלע בגלים השועטים קדימה על החוף בדיוק כשם שגולש גלשים שלרגע איבד מהדרייב לרכב על המים מוצא את עצמו בקרקעית. שניה, זה כל מה שצריך, שניה. פעם אחת שבה לא עמדת לעצמך ואותו הגל יקח אותך, וזה ממש לא משנה כמה פעמים רכבת עליו כאילו היה שלך. זיכרון הוא הכלי הכי לא מאוזן שקיים לאדם. הוא מצליח לשכוח שנים, אבל לזכור שניה אחת לעולמי עד. * זה לא משנה כמה חברים יש לך. זה ממש לא משנה. ביום שבו אחד מהם יצטרך לאבד את ערכו בעיני חבריו בכדי להציל את ערכך, אתה תבין שהמושג חברים שווה ערך למושג כלבים. כמו כול אותם המהלכים על ארבע, גם הם נשמעים למקור הכוח והמזון. * זה לא משנה כמה בחורות זיינת. זה אולי הדבר הכי לא משנה שיש. גם אם תנסה, לא תצליח לשחזר את התחושה שחוויתי באותו ה-זיון ה-איכותי. זה מדהים, הניסוי הזה. לשבת ולנסות לשחזר את התחושה שהיתה בך באותו הזיון. למעשה, כשתחשוב על זה תגלה שרוב ההתרגשות היתה בך בדיוק רגע לפני שהיא התפשטה. אחר כך זה כבר היה פחות או יותר אותו עניין. וכן, זה בדיוק ככה וזה גם בדיוק מה שזה. רגע אחד קטן של ריגוש. אחר כך זה נעלם בייצר ונשטף ממך החוצה בדיוק כמו הזרע שאתה משפריץ. זה גם מדהים איך בכל פעם מחדש, ככל שאתה חושב על זה, אתה מגלה שהנשיקה ההיא, זו שנשקת לאותה האחת, ההיא שאהבת, אותה נשיקה על כל תחושתיה, אותה אתה לעולם לא שוכח. * פינק פלוייד מנגנים לי על כך שבחוץ הגשם ירד אפל ואיטי ואני חושב על זידאן ועל איך הוא עצמו, שניה אחרי שנגח, הרגיש את העולם זוחל כמו בהילוך איטי של שחזור רגעי חיים. ולא, אני לא מרחם על הערבי האלג'יראי הזה. מי שעושה שמח לפלסטינאים, הוא אויב. וכן, תקראו לי גזען, אבל שניה אחרי אותה נגיחה, כשכולם אמרו איך הוא יכול היה לעשות את זה אני אמרתי: "מה איך, ערבי". כי כן, מה לעשות, נידונו לחיות בסמוך לאנשים שבגרעין קיומם ניצבת חשכת ימי ביניים וכל קיומם מוצדק בהאחזות הבלתי נלאית הזו בדברים שללוא הם, כל קיומם אינו קיום. אחרי הכול אני יכול להציג מאות דוגמאות לעובדה שאנו עצמנו מחזיקים בעצמם ולו רק בגלל שאנו עצמנו. וכן, אני מודה, זה עשה לי קצת עצוב לראות אותו יורד מהמגרש אל המלתחות. אחרי הכול אני יהודי ובגנום הדפוק שלנו נמצא אובר דוז של רחמונס. אבל כשאני חושב על זה, על כך שהאיש הזה היה אמור לחגוג היום את סיום הקריירה שלו, על העובדה שהוא, ברגלו וראשו שימח כל כך הרבה אנשים וברגע אחד של "ערביות" הוא נוגח את ראשו בחזה שחקן אחר כמו מטוס בתאומים ומאבד את הכול, אותו הרגע עולה בי ומזכיר לי שכן, זה לא משנה מה עשית במהלך חייך, זה גם לא משנה כמה הענקת לסביבה הקרובה או המרוחקת, מי אתה באמת ואם מישהו בעולם הזה יכול להעיד עליך את מה שאתה חושב שאתה, כמה בחורות זיינת או כמה חברים יש לך, זה פשוט לא משנה. זה כל כך לא משנה, שכמה שלא ידפוק הוא את ידייו באריחי החרסינה של המקלחות, את אותה השניה הוא לא יצליח להחזיר לעולם ואחרי הכול, מול המכניזם הזה שנקרא זיכרון האדם, יעלמו כל אותן השנים שצבר כלא היו ותיזכר לעולמי עד אותה שניה אחת... שניה אחת. זה כל שאנו. שניה. פוף, היינו, נגמר. |
|
|
שבויה
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2006
וואיי...
חארם על הערבי
|
|
|
aka BODYGUARD
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2006
Re: שניה אחת של מהלך חיים. G-O-L-D כתב/ה: זה לא משנה לאף אחד מי אתה. אף אחד במילא לא יודע. גם אם תנסה, לא תמצא ולו חבר אחד שיוכל להעיד עליך שאתה מי שאתה חושב שאתה. זה מדהים, הניסוי הזה, לשאול חבר קרוב איך הוא רואה אותך. זה מדהים כי באותו הרגע אתה מבין שעם כמה שהוא חבר טוב, הוא לא באמת יודע מי אתה. כלומר הוא אולי חושב שהוא יודע, אבל הוא יודע את מה שהוא, ואתה את מה שאתה וכן, ככה, בדרך הזו, אנו מנהלים את חיינו.
אף אחד לא יכול לערוב לנו ולעיתים, לעיתים גם לא אנו לעצמנו. רוחות רפאים. * זה לא משנה לאף אחד מה עשית עם מהלך חייך עד היום. אך אחד לא באמת יכול להבין ומעבר לכך, לחוות. גם אם תנסה, לא תמצא אף לא אחד שיכול להעיד שהוא יודע בדיוק מה אתה מרגיש או מה אתה מכיל. היא מדהימה, ההבנה הזו. זו שאומרת שגם אם תעמוד מול מישהו שעשה עד היום את אותם הדברים כמותך, תגלה ששניכם ספגתם מכל אותם המעשים חוויות שונות. זה לא מעניין אף אחד כמה קשה היתה לך הדרך, או כמה הזעת בכדי לטפס בה. מבחינת כולם, באותו רגע נתון בו אתה עומד מולם, אתה מוצר מוגמר. מוצר מדף איכותי או פגום. וכן, אם לרגע, רק לרגע תאבד את עצמך ותנהג שלא כפי הוראות השימוש או תגיש תוצאה שונה ממה שכתוב על המעטפת, תגלה עד כמה העולם לא סלחן. אחרי הכול, כולנו, אבל כולנו, מוצר השוכן על מדף האנוש. * זה לא משנה כמה הענקת לסביבה הקרובה שלך. זה גם לא משנה עד כמה הענקת לסביבה המורחבת. אף אחד לא באמת מעריך את זה ומעבר, זוכר. העבר שלך הוא בדיוק כמו מפעיל סלולרי. לא משנה כמה שנים הוא יעמוד בתקן ויספק קו איכותי, ברגע שבו הקו לא יהיה נקי והשיחה תתנתק, תבוא קללה על כך שהוא לא שווה כלום. כן, זה נכון גם לגביך, אתה לא שווה כלום אם לא תצליח לספק את הסחורה עשרים ארבע שבע. ואם תניח ידך מהרצון לספק אותה, תיבלע בגלים השועטים קדימה על החוף בדיוק כשם שגולש גלשים שלרגע איבד מהדרייב לרכב על המים מוצא את עצמו בקרקעית. שניה, זה כל מה שצריך, שניה. פעם אחת שבה לא עמדת לעצמך ואותו הגל יקח אותך, וזה ממש לא משנה כמה פעמים רכבת עליו כאילו היה שלך. זיכרון הוא הכלי הכי לא מאוזן שקיים לאדם. הוא מצליח לשכוח שנים, אבל לזכור שניה אחת לעולמי עד. * זה לא משנה כמה חברים יש לך. זה ממש לא משנה. ביום שבו אחד מהם יצטרך לאבד את ערכו בעיני חבריו בכדי להציל את ערכך, אתה תבין שהמושג חברים שווה ערך למושג כלבים. כמו כול אותם המהלכים על ארבע, גם הם נשמעים למקור הכוח והמזון. * זה לא משנה כמה בחורות זיינת. זה אולי הדבר הכי לא משנה שיש. גם אם תנסה, לא תצליח לשחזר את התחושה שחוויתי באותו ה-זיון ה-איכותי. זה מדהים, הניסוי הזה. לשבת ולנסות לשחזר את התחושה שהיתה בך באותו הזיון. למעשה, כשתחשוב על זה תגלה שרוב ההתרגשות היתה בך בדיוק רגע לפני שהיא התפשטה. אחר כך זה כבר היה פחות או יותר אותו עניין. וכן, זה בדיוק ככה וזה גם בדיוק מה שזה. רגע אחד קטן של ריגוש. אחר כך זה נעלם בייצר ונשטף ממך החוצה בדיוק כמו הזרע שאתה משפריץ. זה גם מדהים איך בכל פעם מחדש, ככל שאתה חושב על זה, אתה מגלה שהנשיקה ההיא, זו שנשקת לאותה האחת, ההיא שאהבת, אותה נשיקה על כל תחושתיה, אותה אתה לעולם לא שוכח. * פינק פלוייד מנגנים לי על כך שבחוץ הגשם ירד אפל ואיטי ואני חושב על זידאן ועל איך הוא עצמו, שניה אחרי שנגח, הרגיש את העולם זוחל כמו בהילוך איטי של שחזור רגעי חיים. ולא, אני לא מרחם על הערבי האלג'יראי הזה. מי שעושה שמח לפלסטינאים, הוא אויב. וכן, תקראו לי גזען, אבל שניה אחרי אותה נגיחה, כשכולם אמרו איך הוא יכול היה לעשות את זה אני אמרתי: "מה איך, ערבי". כי כן, מה לעשות, נידונו לחיות בסמוך לאנשים שבגרעין קיומם ניצבת חשכת ימי ביניים וכל קיומם מוצדק בהאחזות הבלתי נלאית הזו בדברים שללוא הם, כל קיומם אינו קיום. אחרי הכול אני יכול להציג מאות דוגמאות לעובדה שאנו עצמנו מחזיקים בעצמם ולו רק בגלל שאנו עצמנו. וכן, אני מודה, זה עשה לי קצת עצוב לראות אותו יורד מהמגרש אל המלתחות. אחרי הכול אני יהודי ובגנום הדפוק שלנו נמצא אובר דוז של רחמונס. אבל כשאני חושב על זה, על כך שהאיש הזה היה אמור לחגוג היום את סיום הקריירה שלו, על העובדה שהוא, ברגלו וראשו שימח כל כך הרבה אנשים וברגע אחד של "ערביות" הוא נוגח את ראשו בחזה שחקן אחר כמו מטוס בתאומים ומאבד את הכול, אותו הרגע עולה בי ומזכיר לי שכן, זה לא משנה מה עשית במהלך חייך, זה גם לא משנה כמה הענקת לסביבה הקרובה או המרוחקת, מי אתה באמת ואם מישהו בעולם הזה יכול להעיד עליך את מה שאתה חושב שאתה, כמה בחורות זיינת או כמה חברים יש לך, זה פשוט לא משנה. זה כל כך לא משנה, שכמה שלא ידפוק הוא את ידייו באריחי החרסינה של המקלחות, את אותה השניה הוא לא יצליח להחזיר לעולם ואחרי הכול, מול המכניזם הזה שנקרא זיכרון האדם, יעלמו כל אותן השנים שצבר כלא היו ותיזכר לעולמי עד אותה שניה אחת... שניה אחת. זה כל שאנו. שניה. פוף, היינו, נגמר. מדוייק... בדיוק מיקרוסקופי. |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2006
כמה רוע וטימטום בגרפומן אחד
ואגב שכחת את....."לפעמים אני חושב" המפוסם
אני מתרשם שהפעם זה לא קרה. |
|
|
Dolfi
|
לפני 18 שנים •
10 ביולי 2006
Re: שניה אחת של מהלך חיים. G-O-L-D כתב/ה: זה לא משנה לאף אחד מה עשית עם מהלך חייך עד היום. אך אחד לא באמת יכול להבין ומעבר לכך, לחוות. גם אם תנסה, לא תמצא אף לא אחד שיכול להעיד שהוא יודע בדיוק מה אתה מרגיש או מה אתה מכיל. היא מדהימה, ההבנה הזו. זו שאומרת שגם אם תעמוד מול מישהו שעשה עד היום את אותם הדברים כמותך, תגלה ששניכם ספגתם מכל אותם המעשים חוויות שונות. זה לא מעניין אף אחד כמה קשה היתה לך הדרך, או כמה הזעת בכדי לטפס בה. מבחינת כולם, באותו רגע נתון בו אתה עומד מולם, אתה מוצר מוגמר. מוצר מדף איכותי או פגום. וכן, אם לרגע, רק לרגע תאבד את עצמך ותנהג שלא כפי הוראות השימוש או תגיש תוצאה שונה ממה שכתוב על המעטפת, תגלה עד כמה העולם לא סלחן. אחרי הכול, כולנו, אבל כולנו, מוצר השוכן על מדף האנוש. אתה צורב, כהרגלך. אבל גולדי, זה לא נכון. אסור, אסור, אסור לחיות ככה. אסור להאמין שזה ככה, מפתה ככל שיהיה... וזה מפתה. יש אנשים שאוהבים, הם אוהבים גם את החלקים שטרם הכירו, גם את אלו שלא יכירו לעולם. הם אוהבים גם את המחדלים, הם מוכנים גם להתאכזב לעיתים ולמחרת להזכר בכך שלמרות האכזבה יש מה שמפצה על הכל, הטוב שאתה עושה להם. ולא, זה לא כי הם יפי נפש, זה ממקום אגואיסטי לחלוטין, המקום ששואף להמשיך ולהנות מהטוב בך. יש אנשים שאוהבים למרות חוסר המושלמות הזה ובשם האהבה הזו הם לא יחזירו אותך ליצרן ויתבעו תחליף. |
|
|
|
Whip(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 ביולי 2006
טוב שאתה לא גזען באמת.
אני לא מת על ערבים, מצידי - אני פה והם שם. אבל התאוריה המופרכת שבנית לך... דודו טופז איבד שנים של קריירה בגלל שניה של "צ'חצ'חים" ברוך גולשטיין איבד שנים של חמלה וטיפול מסור והערכה מהמון אנשים בגלל דקה, או פחות, וכמה מחסניות יגאל עמיר הכתים ספר שלם של מוסר, וציבור שלם של אנשים טובים, בגלל שלוש לחיצות על ההדק. ואלה הן רק דוגמאות. ועד כמה שזכור לי, ערבים הם לא. |
|
|