לילה לא לילה וימים לא ימים

לילה לא לילה וימים לא ימים

G-O-L-D​(שולט) • 13 ביולי 2006

היום נכנסתי לרשת הסופר פארם בכדי לרכוש כרטיס "ביג-טוק". כן, אני מאותם אלו שעושים שימוש בכרטיסים האלו. עלות דקת האוויר אומנם הרבה יותר יקרה, אבל אף נציג שירות מניאק לא יכול לדעת מי אני, מה אני, היכן אני, עם מי אני מדבר וכמה. רוח רפאים סלולארית. פשוט וקל. אם אתה רוכש מכשיר בלי "אבא" שנרכש במזומן, ומקפיד על רכישת הכרטיסים במזומן, אז גם "המוסד" עצמו לא יכול לאתר אותך. טוב נו, "המוסד" אולי כן, אבל קודם שיתעניינו במספר שלי, אח"כ נדבר כי בינתיים, בינתיים את המספר שלי מכירים רק כאלה שלוקח להם חמש דקות בבוקר להיזכר היכן הם חנו את הרכב. ומצד שני, כשאני חושב על זה, אז גם "המוסד" לא ממש מוצא את הרכבים שלו.
עמדתי בתור, כמו כל אותם אלו שעמדו איתי וכשהגיע תורי ביקשתי מהקופאית כרטיס. היא אמרה:
"אתה יכול לקחת מהקופה של אורנג', לא היית צריך לעמוד בתור".
"אבל אני עומד פה כבר רבע שעה", חייכתי.
"נו, חבל, אבל בסדר, רגע..." היא אמרה וסימנה לקופאית שתעביר לה כרטיס. אני אמרתי:
"לא, זה בסדר, אני אלך לשם, חבל, יש פה תור, תטפלי בהם", אבל היא חייכה, קרצה לי ואמרה:
"אל תהיה כל כך מתחשב". אני הנהנתי, שילמתי, קיבלתי, יצאתי. על קצה הלשון עמד לי, נשבע, פשוט עמד. אבל לא אמרתי לה כלום. פשוט הלכתי לדרכי וחשבתי על זה, שככה, באופן הזה, אנחנו פורמים את עצמנו תפר תפר, ויום אחד, יום אחד נישאר חוטים פזורים ללא דגל.


*

אני מוצא שאני "חוזר בתשובה" בזמן האחרון. כלומר אני חרא לא קטן, וכחרא אתה יודע בינך לבין עצמך שאתה לא ממש מריח עד כמה אתה באמת מסריח. אבל עצם הידיעה הזו, שאני כזה, חרא, עושה לי את הרצון לנסות ולאוורר את עצמי מעצמי.
אחרי הכול, חרא הוא חרא ולא ממש ניתן לשנות את מה שהוא, אבל בעצם הניסוי, עולה לו ריח אחר.


*

יצא לי לחשוב היום על כמה אני מרוכז בעצמי. ועל כמה ההתרכזות הזו שלי בי, גורמת לי להישאר תקוע עם מי שאני. אני מניח שזה נכון לרובנו, מי יותר מי פחות, וכשאני חושב על זה אני נזכר תמיד במבטים שאנשים מקבלים כשהם רואים קבצן ברחוב. איכשהו, הם תמיד מחפשים את השמיים, את המדרכה, או איזו נקודה דמיונית בהמשך דרכם שהופכת את אותו הקבצן לשקוף. ולא, אני בטוח שלא כולם ככה ויש את אלו שנעצרים. אבל גם אותם אלו שנעצרים, לא נעצרים תמיד. כי ככה זה, לפעמים אותו קבצן תופס אותנו ברגע הלא מתאים. אלא שהרגע הזה, זה שהוא הרגע הלא מתאים, לא מתאים למה בדיוק.
אם הייתי לוקח גור כלב, מושיב אותו אל מול האדם הכי אדיש שיש ומבקש מהגור הזה להשמיע קולות של חוסר אונים, של פחד ושל רעב, האדישות היתה נעלמת. ככה זה, בני האדם בזים לעצמם יותר מכל דבר אחר. אחרי הכול, אני לא ממש יכול להסביר איך מישהי יכולה להתנדב "לתנו לחיות לחיות" באדיקות ובמסירות, כשיש לנו פה, בארץ, בני אנוש שחיים כחיות.


*

יש בנו איזה צד כזה שמזדהה עם מיעוטים וחלשים שלא מדברים את שפתנו. איכשהו אנחנו מצליחים להרגיש כלפיהם אהדה וחמלה. לרגע אנחנו מוכנים לתת את כל מה שיש לנו, ולו רק שהם ירגישו טוב. כמו סוג של הענשה עצמית. כמו סוג של בקשת סליחה על היותנו מי שאנו.
יש בזה סוג של רומנטיקה, נכון. סוג של הקרבה עצמית. סוג של יציאה אל מול הבלתי אפשרי בחרב מורמת ואידיאות. אבל אני אישית הייתי מעדיף שלא לצאת עם חרבות שלופות כלפי המקורות שלי, אלא פשוט לאמץ אותם.
אני אנושי, ישראלי, יהודי.
מן הסתם, מתוקף כך, החשיבה הראשונית שלי תמיד תבוא לקראת בני אנוש, בני אנוש שהם ישראלים, בני אנוש שהם ישראלים יהודים. רק אחר כך, רק לאחר שאותה משוואה תתבסס, תניב החשיבה שלי התייחסות לכל שאר העולם.
רומנטיקה, היא אי יכולת לקבל את המציאות כשם שהיא, ולבקש באידיאות שנמצאות רק בראשנו.
נכון, רומיאו היה רומנטיקן, הרבה זה לא עזר לו....


*

חסן נסראללה נואם לי בטלוויזיה. זה שידור חי ואני יושב מרותק ומקשיב לכל מילה. אני מביט בו מחייך חיוך צידי, מרוצה. הוא נראה כמי ששולט, כמי שיודע מה הוא אומר. מבטיח ומקיים. פועל בדרכה של חיזבאללה. אומרים, מקיימים.
לאט לאט הוא מתחיל להזיע. הלשון הופכת לו כבדה והטון משתנה. אני מצליח לראות מתוך הנאום שלו את הבקשה בשקט, את הבקשה ברגיעה.
שמונה חיילים נטבחו היום, שניים חטופים, והבן אלף זונות הזה מביט בי מהטלוויזיה ונואם. בין חמש לחמש וחצי אני אנאם הוא אמר וקיים ואני חושב על זה שמטוסי חייל האוויר חגים בשמי לבנון עכשיו, ואיך יכול להתקיים המחדל, שאחד כמותו, יכול בכלל למצוא את עצמו במצב שבו הוא יכול לקבוע דבר וחצי דבר.
אני שומע אותו מזלזל בהנהגה "הירוקה" שלנו. בראש הממשלה החדש, בשר הביטחון שאינו שר ביטחון וברמטכ"ל "חדש". זה עושה לדם שלי לבעור ולא, לא בגלל מה שהוא אמר, אלא בגלל שאני יודע שהוא צודק. כלומר, אני יודע שהוא יודע, ששלומו שלו ושלום ילדיו, בטוחים.
אני לא יודע מה איתכם, באמת שלא, אבל אני יודע שאני הייתי רוצה לשמוע חמש דקות אחרי הנאום שלו, נאום תגובה של ראש הממשלה שלי שאומר:
"בשנתיים הקרובות לא יהיה קל. בשנתיים הקרובות צפון המדינה יסבול. בשנתיים הקרובות הדולר ירקיע שחקים, העולם ישנא אותנו ויהיה פה קשה לחיות. אבל אלה יהיו שנתיים. ואני הייתי רוצה אתכם, הציבור, מודע לכך. זה הכול, בלי לטייח, פשוט מודע. איך ומה תעשו עם זה, זה כבר בידכם. אני הייתי רוצה שאתם תיזכרו שיש לכם דגל, מדינה ולאום. אני הייתי רוצה שתיזכרו שיש סיבה טובה שהמדינה שלנו לא נקראת מדינה אלא נקראת "הארץ". אני הייתי רוצה שתדעו שאת "הפעם" שאליה אתם כל כך כמהים, אפשר להחזיר. ואני רוצה שתדעו, שאנחנו יוצאים לקרב. אני רוצה שתדעו שלא מעניין אותי מה העולם חושב, ואני רוצה שהעולם ידע שאם מישהו יחליט להתערב הוא יסבול. לא מעניין אותי מה חושב האו"ם, קופי ענאן, ז'אק שיראק, טוני בלייר או ג'ורג' בוש. מדינת ישראל יוצאת להלחם על חרותה לחיות שקט נפשי. לא לחיות, אלא לחיות שקט נפשי. חיים יש לנו, גם אדמה. אבל שקט נפשי, קיומי, אין.
שמונה חיילים נהרגו לנו היום. שלושה נחטפו בשבוע האחרון. החל ממחר, מדינת ישראל תוציא להורג בכל שעה, אסיר מכל אותם האסירים המוחזקים בבתי הכלא שלה, עד שיוחזרו כל החיילים שלמים ובחיים. היה ולא יוחזרו בחיים, יוצאו להורג אלף אסירים על כל חייל. כמו כן, לבנון לא תראה את אור החמה וענני העשן יינשאו מעליה כל עוד לא יובא אל פתח גבול הצפון, ראשו של ראש ארגון הטרור, אותו חסן נסראללה. ובנוסף, כל בניהם של ראשי ארגוני הטרור הופכים מרגע זה לחשופים, לא בטוחים, והרדיפה החלה בשעה זו. אנו לא נבצע יותר סיקולים ממוקדים, אלא סיקולים. נשים, טף, זקנים חולים ארורים כאחד.
שלום בני ביתי, שלום אחיי, עומד בראש המעלה, וכל גורל העולם מופקר כל עוד לא ישוב השקט למחוזותינו.
זכרו, אנחנו יוצאים לקרב, הוא לא יהיה קל. השנתיים הבאות לא יהיו קלות, אבל אני מבטיח שלאחריהן, ישוב אותו שקט נפשי, אותו קיום לו אנו מייחלים. היו שלום, ותודה על הדגים. האחרון שנשאר, אנא, דאג לכבות את האור".
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני יודע שאילו ראש הממשלה שלי היה פונה אלי כך, אז לראשונה מזה שנים, אם לא מהיום שנולדתי, הייתי מרגיש שיש לי מולדת. לראשונה מזה שנים הייתי מרגיש שאנחנו ברשות עצמנו. שאנחנו עם. שאותה ההתפוררות הזו שמתרחשת לנו ומעכלת אותנו שנה אחר שנה, חדלה.
הייתי מוכן לתת לו שנתיים של קושי, של דם. הייתי מוכן ללכת לגור בקריית שמונה, הייתי מוכן, פשוט מוכן, כי זה מה שאנחנו, מוכנים. אנחנו מוכנים כבר שנים, ואין דבר יותר מתסכל מלהיות מוכן כשאין לך את ההוראה שלשמה התכוננת.
אבל ראש הממשלה שלנו לא יגיד את זה. וכל מה שכתבתי היא כמו פנטזיה של ילד. ראש הממשלה שלנו לא יניע קדימה. ראש הממשלה שלנו יטאטא את הבושה מתחת לשטיח, ובערוצים חשאיים ינסה לשמור על סטטוס קוו. רק מה שראש הממשלה שלי לא יודע, זה שהיום, אני, לפחות אני, נפגעתי.
הישראלי שבי מדמם ואם הוא לא יעשה משהו, אז הישראלי שבי גם בסופו של דבר, ימות.


*

זה מכוער, חלש, חסר אחריות ומעליב, שגורל החיילים שלנו, האחים שלנו, הילדים שלנו, מופקר למבטים מבולבלים של הדרג המדיני שמביט בנו מהטלוויזיה ואומר:
"אני מצטער, אבל העולם... העולם לא מרשה לי..."
כי כן, אחרי ככלות הכול, זה העולם.
זו ממש לא ההומניטאריות שבנו שעוצרת בעדנו מלצאת לקרב. זו ממש לא נפשנו היפה שמחזיקה אותנו מלשלוח את איראן מאה שנים אחורה. זו ממש לא הנאורות הצחורה שעומדת לפנינו ומונעת בעדנו מלהיכנס לעזה, לשטח אותה, ולהוציא ילד אחד קטן עם משקפיים, שעוד לא חווה חיים, אבל בגלל שהוא יהודי, ישראלי, לובש מדים, אז הוא, לחוות חיים, כנראה כבר לא יחווה.
זה מצמרר, אבל המחשבה שאותו ילד מופקר בשביל שילד אמריקאי שחיי בניו-ג'רסי יוכל ליהנות ממשחק הפליי-סטיישן שלו כשחדרו מחומם בנפט שנרכש בסעודיה במחיר זול, עושה לי להרגיש שהחיים שלו, שווים יותר משל אותו חייל ממושקף.
אנחנו לא "בשר תותחים" של אף אחד. של אף אחד. אנחנו אריות. אבל אנחנו אריות שאולפו ופחד קולו של "שוטי האמברגו", גרם לנו לאבד את הרעמה ואת היכולת לשאוג. וכן, זה לא משנה איזה אריה אתה, כי כשקושרים אותך ולא נותנים לך להגיב, זה לא ישנה כמה אתה באמת חזק, בסופו של דבר, גם חולדה תכרסם אותך למוות.


*


איזה חמורים אנחנו. פשוט ככה. חמורים. שבויים במציאות נפרדת. חושבים על הנכון, האנושי, על הצד השני ושוכחים שלפעמים, כשאתה דואג לחייהם של אחרים, אתה מאבד את חייך שלך.
אפשר לראות את זה בכל מיני מקומות. זה כמו ילדים של פסיכולוגים, הם הכי דפוקים ובסוף ההורים לא יודעים את נפשם.
זה כמו סנדלר שמהלך יחף.
זה כמו לנסות לרצות את כל העולם, ולקום בבוקר אחד לגלות שלך אין מדינה.
אני הייתי רוצה לראות מישהו אומר לצפון קוריאה שלא לתקוף אילו היא היתה במצב שלנו.
אני הייתי רוצה לראות את ארה"ב, בריטניה, צרפת, או כל מדינה אחרת במצבנו.
אבל הם לא. גם בגלל שעל הגבול שלהם אין את מה שיש לנו, וגם בגלל שכשלהן כואב, הן מחטיפות ואנחנו, אנחנו הראשונים שמציעים עזרה.
סאבים. זה מה שהפכנו. סאבים מלקקי תחת שמנסים לרצות את כולם ולא שמים לב, שכשאתה מנסה לרצות את כולם, אתה אף פעם לא מצליח באמת לרצות.

*


אני לא רוצה לחשוב מה עוברים הורי הילדים האלה. אלו שנהרגו ואלו שנחטפו. אני באמת לא חושב שאני הייתי מצליח לעמוד בזה. באמת שלא. אני לא יודע איך הם עוברים את זה, חיים הלאה, שורדים. אני כן יודע, שאם לי היה ילד, אז הוא היה החיים שלי וכל מה שאנושי שבי. ואם מישהו היה לוקח לי אותו, אז האנושי היה מת. ואם האנושי היה מת, ברוך גולדשטיין היה כלב לידי.


*


אני מביט בו, באיש הקטן הזה שרואה ניצחון בלקיחת שלושה ילדים פצועים מארצם אל מחוזות פחד. זה עושה לי לרצות לנער את העולם. זה עושה לי לרצות לצאת ללבנון, ופעולה סטייל סרט הוליווד, להביא את הבן זונה לארץ, להצעיד אותו לכיכר רבין, להוריד לו את המכנסיים, לתפוס לו את הביצים ולהגיד לו:
"נסראללה בובה, שרוק".

FrozenLips • 13 ביולי 2006

מפחידה קצת, המציאות הזאת שלנו, לא?

טוב שחזרת

olaa • 19 ביולי 2006

זה די עצוב אבל אני שמחה שיש משהו שמשפיע לך כל כך חזק על הקישקעס שאתה נלחם עם החרא הקטן שאתה ולבסוף לבך מכריח אותך לתפוס עמדה.
באהבה.