רצסיבי(נשלט)
|
לפני 17 שנים •
19 ביולי 2006
משרתו של אדון אחד (חלק א')הערה מקדימה: הסיפור הזה עוסק בגבולות הציות, אבל לאו דווקא בזווית האקסטרימית של העניין (עד כמה ניתן למתוח ציות מבחינת הקושי של הפקודות), אלא יותר בשאלות של זהות השולט האמיתי (מתי ציות לשליט הופך לציות אוטומאטי או לציות עצמי, והאם זה בכלל ציות). למעשה הוא המשך, גם מבחינה רעיונית (התיאוריה שהוא בוחן) וגם מבחינת התוכן (הגיבורים והעלילה), לטרילוגיה שפרסמתי פה לפני כמה ימים, תחת השם "משרתם של הרבה כלבים". למי שמעוניין, הנה לינקים לשלושת החלקים של הטרילוגיה ההיא: חלק א' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15283 חלק ב' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15267 חלק ג' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15213 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לא להאמין איך בן אדם שמחזיק מעצמו שפוי, מוצא את עצמו מכונס בתוך מקרר סגור. השעון מראה שעתיים ועשר דקות. האוויר כבר מעופש לגמרי פה. עוד עשרים דקות ואני אוכל לצאת החוצה. מזל שהוא לא דרש שזה יהיה כשהוא מחובר לשקע, אחרת כבר מזמן הייתי קופא למוות. הכי חשוב זה לא להירדם בפנים, כבר היו בעולם מקרים של חנק מתוך שינה. בגלל זה אני אף פעם לא נכנס פנימה כשאני עייף. בהתחלה זה לא היה סיפור גדול, רק כשהזמנים הלכו והתארכו התחלתי להקפיד על כללי זהירות. חמש דקות תוספת בכל יום זה לא נשמע הרבה, אבל אחרי שלושים ימים האפקט המצטבר עושה את שלו. אבל זה לא רק האוויר הדחוס, זו גם הישיבה המקופלת, בלי ריפוד או בגדים, שמאבנת לי את השרירים והעצמות. ואני לא מדבר בכלל על הקלסטרופוביה שהתחלתי לפתח מאמצע השבוע השני, בגלל החושך המוחלט וקירות הפלסטיק שסוגרים עליי. ***
יש לי שני סוגים. יש את סדר היום האופייני, המקובע. אותו דבר בדיוק בכל יום, במשך חודשיים. תעתיק. בבוקר להגיש ארוחת בוקר, בצהריים ארוחת צהריים, בערב ארוחת ערב. בין לבין, לסדר ולנקות. כלים, רהיטים, בית. הכל לפי תבנית, הכל בשעה יעודה. ובמקביל יש את הבלגן. לבצע פקודות ישנות, שונות ומשונות, תוך כדי גם לדלות את החדשות, לבצע גם אותן, בערבוביה, אנטיתזה למשימות סדר היום. למשל, ההסרטה של הסרט הדוקומנטארי על הכלבים. הוא מציית ואני מצלם בלי שהוא יידע, וזה לא קל כי הוא מרחרח כל הזמן. אמנם רוב היום הוא במצב מאוזן עם האף למטה, אבל בכל זאת, מספיקה פעם אחת של תשומת לב כדי שהכל יתחרבן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לחרבן את זה, כי זו היתה הדרישה. פעם הזוויות היו נורמאליות. הספיקה חצובה אחת על חלון גבוה. העדשה מציצה מלמעלה דרך חרך בוילון, סיכון מינימאלי, מה צריך לבקש יותר מזה. היום צריך כל מיני זוויות, כדי שיהיה גיוון. חצובות אאוט - מצלמת כתף אין. אני צריך לזחול בין הכלבים, מוסווה, כדי לתפוס את הזווית הכי טובה, ישר לקרביים של מה שקורה. זה יכול לתפוס לי חצי יום, בהפסקות, כדי להפיק 10 דקות של חומר גולמי סביר. למשל, פעם העזתי להתלונן ביני לבין עצמי על שעתיים של הסתגרות במקרר. היום אני נושק לחמש שעות. יוצא משם מעורפל, מתנודד מחוסר בחמצן, בקושי מצליח לפתוח את הדלת. ומי יודע איפה יהיה הסוף של מתיחת הזמן הזו. כדי לצמצם את צריכת האוויר, וגם כדי להקטין את דרגת השיגעון המזדחל שלי, אני נכנס לשם רק כשאני רדום, שם לי שעון מעורר קולני, וסומך על זה שאני אתעורר ממנו. למשל, הקטע עם דגי הזהב; למשל, הקטע עם בקבוקי החלב; למשל, הקטע עם הזרע השוצף; למשל, הקטע עם זונת קרן הרחוב; ויש עוד הרבה למשל-ים, אבל הם לא ממש נוגעים לעניין שמציק לי עכשיו. מה שמעיק עלי יותר מהסוג הסדר-יומי או הסוג המבולגן, הוא שאין מי שיבדוק אחריי, ייתן לי פידבק או יגער בי ויעניש אותי על מה שנעשה. אני אמנם יכול לעשות את זה לעצמי בעצמי, אבל אז לא יהיה לזה שום טעם. אני אפילו יכול לאמץ לעצמי מורה דרך חדש, אבל זה כבר יהיה מחוץ לגבולות המשחק. טוב, אבל לא נקדים את המאוחר למוקדם. ***
הכל רץ כל כך מהר. שבוע אחד נחנכתי על ידי הקודם לי בתפקיד, שבוע לאחר מכן כבר הרגשתי כאילו שימשתי בתפקיד כל חיי, וכמה שבועות אחר כך השתנו חיי מהקצה אל הקצה, או שלא, כשהאדון שלי נהרג בתאונת דרכים. החיים לפעמים מותירים אותנו פעורי פה בסחרור ההוריקני שלהם, ולפעמים גם משגרים אותנו חזרה לרצפה בחבטת התעוררות. היה לי ניסיון ארוך במערכות יחסים בדסמיות לפני כן, צייתי לשולטות או שולטים מזדמנים וצייתי גם במסגרת מערכות יחסים קבועות. חוויתי, על בשרי ונפשי, חובבי הכאבה, השפלה, דיכוי, סגידה, עינויים, ומה לא. אבל עם האדון הזה, זה היה משהו אחר. להבה שניצתה באחת, ונמוגה לפתע מרוח פתאום, לפני שתספיק להיות מאוכלת. אם הייתי מסוגל לאהוב בשפה בדסמית, הייתי קורא לזה אהבה. אהבה מוחמצת, יותר נכון, שנקטעה באיבה על ידי אותה תאונה. באדון שלי פגשתי במקרה, באיזו מסיבת פטיש של חברים. דיברנו תוך כדי עישון על המרפסת, הוא יזם פגישה, אני נעניתי, ואחרי אותה פגישה לא ניתן היה להפריד בינינו. הייתי צמוד לרגלו או למיטתו, כל שעות היממה. ציות עיוור, ציות טוטאלי, אינטנסיבי בכמות ובאיכות, גן עדן ציותי. הפכתי לגרופי שלו, והוא הפך לגורו שלי. היו לו כמה פטישים שהוא עוד לא מימש, והוא היה נחוש להתחיל להתנסות בהם, כאילו ידע שזמנו דחוק, כאילו ניבא את המוות המתקרב שלו. לאחר שנודע לי על התאונה, המחשבה השנייה שעלתה לי בראש היתה שהוא התאבד, הראשונה היתה רחמים עצמיים אינסופיים וחשש למה יהיה גורלי בעתיד, בלעדיו. הוא כל כך היה נחוש להתחיל בהתנסות, שחששתי שידע מראש, ולא רק ניבא, את הסוף. אבל זה לא היה הוא, זה לא התאים לו. סילקתי את המחשבה הזו מהר מאוד מהראש. אחד מהפטישים האלה היה יחסים בין בני אדם לחיות. בהזדמנות אינטימית אחת האדון התוודה לפניי שהוא שואב מהסיטואציה הזו גירוי גדול. אבל לשם כך הוא השתמש בעבד האחר, קודמי בתפקיד, שאותו הוא ייעד אקסקלוסיבית, מהרגע שצצתי בחייו, לשירות הכלבים הרבים שהוא החזיק בחווה. הוא חשב לתעד את הסיטואציה במצלמה בעצמו, אבל לא הספיק. למעט פעם אחת שבה הוא אירח בבית חברים קרובים, והם צילמו את מה שמתרחש בחווה, לא היה לנו תיעוד של עבודת המחקר המדהימה שנעשית שם. פטיש אחר היה הגבלת חלל והגבלת נשימה. האדון עצמו היה קלסטרופובי לא קטן, ואולי בגלל זה הוא לא ניסה את זה קודם לכן (הוא אהב לומר שיש לו קושי גדול לנסות על אחרים מה שהוא לא ניסה קודם על עצמו), אבל איתי הוא התחיל לבדוק את התחום. קנינו חליפה הדוקה ואטומה, פינינו מחסן קטן לטובת העניין, והאדון גם חשב על בניית ארון צר לצורך כך. יום לפני שהוא מת, הוא רוקן את המקרר מתכולתו, הוציא ממנו את המדפים, ושאל אותי מה אני רואה מולי. מקום להידחק אליו, כמובן, עניתי. הוא חייך, והורה לי לסדר בחזרה את כל הדברים במקומם. ***
האדון שלי השאיר אחריו צוואה בכתב יד. הוא דאג להראות לי היכן היא נמצאת, ביום שכתב אותה, שבוע בערך לפני התאונה. העברתי אותה לעורך הדין שלו, בלי לפתוח אותה, מיד לאחר התאונה. למחרת היום, אחרי ההלוויה, עורך הדין הקריא לי את הצוואה. האדון שלי ציווה בה שלושה דברים בלבד. אני מקריא. 1. את כל הרכוש שלי אני מצווה לעבדי הנאמן ששירת אותי במשך 24 שעות ביממה עד למותי. הוא יהיה האחראי לשמירה על תקינות הבית והחווה וידאג לכך שהכלבים יטופלו כהלכה, כל עוד הדבר אפשרי מבחינה כספית. 2. על עבדי הנאמן אני מטיל שני סוגים של משימות, שיהיה עליו לבצען למשך תקופה מסוימת, מהיום שבו הוא יקרא את הצוואה ועד לתאריך שכתוב במעטפה שמצורפת לצוואה. אבל, אם הוא יפתח את המעטפה לפני אותו תאריך, הוא ייכשל בתפקידו כעבדי הנאמן. המשימות הן: (א) לדאוג מדי יום ביומו לנוחיותי היומיומית-דמיונית (להציע את מיטתי, להגיש לי שלוש ארוחות לשולחן, וכדו'), כאילו אני נמצא לידו. (ב) להמשיך בלעדיי את כל הפעולות והניסויים שהתחלנו בהם ולא הספקנו למצות אותם. 3. לגבי העבד הנוסף שאחראי על הטיפול בכלבים, אין לסלק אותו מהחווה, אבל גם לא להורות לו להישאר, אלא לתת לו ולכלבים להחליט בעניין הזה לבד. יש לגלות לו על מותי, אבל לא על קיומה של הוראה זו. אם הוא יבחר להישאר, לא להתערב במעשיו, רק להוסיף כלב אחד לחבורה מדי חודש, עד שהוא יישבר. כשהוא יבחר ללכת, יש להעניק לו כלב אחד במתנה, לפי בחירתו, אותו הוא יוכל לקחת איתו. את הצוואה השענתי, פתוחה, על הכד שבו שמו את האפר של אדוני. מתחת לכד שמתי את המעטפה הסגורה. את הכד עצמו הנחתי על שידה באחת מפינות הסלון. הלכתי לנמנם, למרגלות המיטה של אדוני, וכשהתעוררתי התחלתי בשגרת יומי החדשה-ישנה, אך לראשונה, בלעדיו. המשך (חלק ב') יבוא... |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
20 ביולי 2006
הציות קיבל תפנית זנית משהו. מתי המשך?
|
|
|
Queeny(מתחלפת){being}
|
לפני 17 שנים •
20 ביולי 2006
מעניין
מודה שהסיפור הקודם הרתיע אותי
אבל מזה עד כה נהניתי בכלל כיף שאנשים כותבים יאללה לפרק הבא 
|
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 17 שנים •
23 ביולי 2006
דנדיליון כתב/ה: הציות קיבל תפנית זנית משהו. מתי המשך?
כן, בסוף זה יהפוך ל"זן ואומנות אחזקת הסטרפ-און". ההמשך בקרוב... צריך להתחיל לעבוד עליו היום. |
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 17 שנים •
23 ביולי 2006
Re: מעניין Queeny כתב/ה: מודה שהסיפור הקודם הרתיע אותי
אבל מזה עד כה נהניתי בכלל כיף שאנשים כותבים יאללה לפרק הבא אני שמח שמישהו סוף-סוף נרתע מהסיפור הקודם. הוא היה אמור להרתיע, כי הקצנתי אותו במכוון, אבל אף אחד לא אמר על זה כלום, אז קצת חשבתי שפספסתי שם משהו. תודה, בקרוב. |
|
|