רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
27 ביולי 2006
משרתו של אדון אחד (חלק ב')
[ לחלק א' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15389 ]
עם המטלות היומיומיות של הדאגה לבית ולחווה הסתדרתי יופי. זה אמנם היה קצת מוזר לסדר מיטה שלא ישנים בה, או להגיש ארוחות שלא נאכלות, אבל המוזרות של דברים אף פעם לא מנעה ממני לבצע אותם. זה בסך הכל היה ריטואל, לכאורה חסר תכלית, אבל הוא שימש תזכורת טובה לקיומו של האדון שלי היכן שהוא בעולם, בדומה לתזכורת לה משמשת כיפה על ראשו של יהודי דתי. המטלות האחרות, שהתוכן שלהן לא ברור מאליו, היו בעיה יותר רצינית. קודם כל, אני אוהב לקבל פקודה מפורטת וברורה, ולא לנסות לחשוב למה מתכוון האדון שלי, שזה כמעט כמו להמציא חצי מהפקודה בעצמי. כשאני צריך לנחש איזה פעולות וניסויים התחלנו יחד, ואיך הוא היה רוצה שנמשיך בהם, זה לא רק שההנאה שלי מהציות פוחתת, אלא שהיוזמה וההמצאה שנדרשות ממני מטילות בספק את העובדה שמה שאני עושה הוא ציות בכלל. ואם במצב רגיל של פקודה עמומה אתה פשוט מנסה לציית ומחכה לפידבק, לראות אם האדון מרוצה או לא ואם באמת הבנת למה הוא התכוון, אז כשהאדון שלך מת אין לך אפילו את המעט הזה, של אישור בדיעבד. אבל הבעיה הכי קשה היתה שאין לי מושג מתי אני אמור לסיים את הביצוע של שני סוגי הפקודות. יכולתי פשוט לפתוח את המעטפה ולגלות, אבל ההערה בצוואה מנעה זאת ממני, מכיוון שהדבר האחרון שרציתי היה להיכשל בתפקידי. אני אמור להעריך מתי בוודאות עברה תקופת הציות שאדוני הציב לי, ורק אז לפתוח את המעטפה, אבל בגלל הפחד שלי מפתיחה מוקדמת, ומהכישלון שהדבר יגרור, אני מעכב את הפתיחה כבר שבועות רבים, ככה שיכול להיות שבינתיים הזמן שהוקצב לי תם כבר, ושאני למעשה לא מציית בכלל לפקודות של אדוני, אלא פועל על דעת עצמי, וזה הרי אנטי-ציות מובהק. ***
כשהתחלתי לציית לאדוני המת, המקרר קרץ לי יותר מכל. אפשר לומר שאדוני רמז לי על הכיוון הזה ממש ביום מותו, אז זו לבטח נקודת פתיחה טובה. אבל כמה זמן אני צריך לשהות בפנים? אני אמור לשהות במקרר כשהוא פועל וקפוא או מנותק ועבש? ולמשך איזו תקופה להתמיד עם זה? והאם להגדיל את המינון מדי פעם? ואם כן, באיזה מרווחי זמן לשנות את משך זמן השהייה, ובאיזה מדרגת זמן כל פעם? תשובות לאף אחת מהשאלות האלה, שהן קריטיות לצייתן כמוני, לא היו לי. ניסיתי לנחש מה אדוני היה מצווה, אבל לא היה לי מושג מספיק מדויק כדי שאני אחשיב את הרעיונות לרעיונות שלו. חשבתי על להמציא דברים בעצמי, אבל כבר סיכמתי עם עצמי שזה לא נקרא ציות. בלית ברירה, מצאתי לי פרטנר שיתאים למשימה, ועם הזמן למדתי להקשיב לרחשי ליבו של המקרר, ואפשר לומר שגם לציית להוראותיו. אני מניח שזה נשמע מטורף לגמרי, הרי מקרר לא יכול לתת פקודות, אבל אחרי שמתמידים בניסיונות, בסוף מצליחים לקלוט, גם ממנו, מסרים שמורים את הדרך. למשל, הרעיון לנתק את התקע מהחשמל היה שלו, של המקרר. אני הבטתי בתקע, לא יודע אם למשוך אותו או לא, כשקיבלתי את התשובה ישר מול העיניים. התקע ריצד מולי, בצורה שלא אומרת שום דבר אחר מאשר לנתק. ועוד למשל, המקרר הוא זה שהחליט שמספיק, שאחרי שמונים ימים של הסתגרות בתוכו כבר מיציתי את הקטע. אם לא הוא, בטח הייתי ממשיך להוסיף מדי יום חמש דקות, עד שפעם אחת הייתי נחנק בתוכו תוך כדי שינה עמוקה. אלא שיום אחד דלת המקרר שידרה לי שהפעם זו הפעם האחרונה, וקירות הפלסטיק נפרדו ממני לשלום, במשך שש וחצי השעות ששהיתי ביניהם. ***
אחרי שלושה חודשים של הסרטה, נמאס לי מכל העניין. היה לי מספיק חומר בשביל סרט דוקומנטארי באורך מלא, כולל תקריבים של מציצות, זיוני תחת, מריחות זרע, ומה לא, של העבד המסכן ההוא. לא יכולתי לסבול עוד את הזחילה על האדמה, הוא במילא כבר הפסיק להבחין בי והיה שרוי בעולם הזוי משלו, ממש כמו הכלבים האחרים, אז התחלתי לעמוד ממש מעליו ולצלם הכל. ניסיתי לדובב אותו פעם או פעמיים, אבל זה היה חסר סיכוי, אז וויתרתי על הרעיון, למרות שמוזר להפיק סרט בלי דיבורים, עם קולות של נביחות, נהמות וסקס בלבד. הוספתי לו שלושה כלבים ללהקה, כמו שציווה אדוני, אחד בכל חודש, אבל הוא המשיך בשלו, מהדק את הזמנים ועומד ביעדים, כאילו כלום. בזמן שצפיתי בו, לא הצלחתי שלא לחשוש מכך שאני הולך והופך לאדון שלו, בעל כורחי, למרות שזה הדבר האחרון שהייתי מעוניין בו. ובכל זאת, גורלו נתון בידיי, וחוץ ממנו ומהכלבים, אני היחיד שיכול לקבוע מה הוא יעשה מחר. בשלב מסוים נגמרו לי הרעיונות. ניסיתי כבר את כל הזוויות, כיסיתי את כל האירועים, תוספת הכלבים החדשים לא ממש השפיעה על המתרחש, ומבחינתי אפשר היה לשלב את כל החלקים הראויים וליצור כבר את הסרט. אבל האם זה מה שאדוני היה עושה במקומי? אני הרי לא יכול לשים את שיקול הדעת שלי במקום זה שלו. שוב חזרנו לאותה בעיה מתסכלת, אבל פה לא היה לי אפילו מקרר כדי למלא אחר הוראותיו. ***
בסוף החלטתי לעשות מעשה. לפתוח את המעטפה עדיין לא העזתי, אבל גם להישאר באותו מצב לנצח זה לא מעשי. הלכתי לחווה וקראתי לעבד האחר לבוא איתי אל הבית. הוא הסתכל סביב ואז אליי, וחוזר חלילה, רומז לי שיש לו משימות דחוקות לבצע. זה מה שהאדון ביקש לפני מותו, המצאתי, וזה הספיק לו. הוא התחיל ללכת אחריי על ארבע, אבל סימנתי לו לקום וללכת כמו בן אדם. בהתחלה הוא דידה אחריי באיטיות מסורבלת, אבל עד שהגענו לבית, הליכתו הסתדרה. "תתנקה, תתרחץ ותתגלח. הנחתי לך בחדר האמבטיה בגדים נקיים שיתאימו למידתך. אחרי שתסיים תבוא אליי, אני מחכה לך במרתף". קצת כאב לי עליו, זה נראה כאילו הפעולות האנושיות נאנסות עליו בניגוד לרצונו, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. ירדתי למרתף, ממנו יצרתי חדר עריכה קטן לצורך עשיית הסרט, והשלמתי את ההכנות האחרונות. במרכז החדר מיקמתי כיסא, ומולו פרשתי מסך גדול מבד. הוא חזר מהאמבטיה יותר בן אדם מכלב, מה שלא ניתן היה להגיד עליו לפני כן. הושבתי אותו בכיסא והתחלתי בהקרנה, בלי שום הקדמה. היתה לי הרגשה שדרושה לו מכה פסיכולוגית רצינית, כדי שהוא ייצא מהשתיקה הכלבית שלו. במקרה שלו, כנראה, לדבר בהיגיון לא היה עוזר. הסרט היה ריאליסטי בכל רמ"ח אבריו. מביך, מטריד, דוחה. סוטה למהדרין, אכזרי, לא אנושי. לא עיגלתי פינות, לא עידנתי כלום, לא בניתי סיפור עלילה. זרקתי על הצופה רפש בדמות אדם-כלב, שמספק את צרכי המין של להקה שלמה, וחי בתוך הסחי של עצמו. באמצע הסרט הוא פרץ בבכי, שלא הסתיים גם כשהסרט נגמר. ביקשתי ממנו להפסיק, אחר כך ציוויתי עליו לחדול, אבל הוא לא שמע אותי, וגם אם שמע כנראה שלא הקשיב. הוא היה עסוק בלרחם על עצמו ולהרטיב בדמעות את הבגדים הנקיים שנתתי לו. "אתה לא האדון שלי. אין לך זכות". אלה היו המילים הראשונות ששמעתי ממנו, מאז שסיפרתי לו על מותו של האדון. הוא המשיך לבכות. שמחתי מאוד על המלל שיצא מפיו סוף כל סוף, אבל לא היה לי ברור למה הוא מתכוון. "אני לא עומד לגרש אותך מהחווה בניגוד לרצונך, אם מזה אתה חושש", ניסיתי להרגיע. "הסרט, אני מדבר על הסרט. הוא לא שלך, הוא שלי ושלו". "זה מה שהאדון רצה שאעשה, הוא היה ברור בעניין". הפעם, ההיתלות שלי באדון היתה אמיתית. "אני לא רוצה שייראו אותי ככה, לא ככה". הבכי שלו הפך ליללה חלשה. תיארתי לעצמי שאם אני אראה לו את עצמו מהצד, זה יעשה את העבודה, אבל לא הייתי מוכן לאומללות שההכרה תביא איתה. כנראה שלא חשבתי עד הסוף על מה שאני עושה. אבל פקודה היא פקודה, והסרט צריך להיות סרט. "זו אולי בקשה גדולה", אמרתי אחרי פאוזה ארוכה, "אבל אני יודע שהאדון היה רוצה שתוסיף לסרט גם משהו ממך. אולי קריינות קצרה, אולי הסבר. אולי תגיד להם איך הרגשת, מה גרם לך לעשות את זה. אולי ככה זה יהיה לך קל יותר". זה היה שקר גס. ידעתי שהבקשה שלי תהיה לו קשה אפילו יותר מצפייה בסרט, אבל הייתי חייב את זה לאדון. הוא לא השיב לבקשה שלי. "אני חייב לחזור אל הכלבים, הם מחכים לי. יהיה בלגן גדול". "אתה לא חייב", תיקנתי אותו. "אני צריך". "אתה גם לא צריך. לא בגלל האדון, וגם לא בגללם. השאלה היא אם אתה רוצה". "אתה לא מבין, זה לא משנה מה אני רוצה, וחוץ מזה, אני כבר בכלל לא יודע מה אני רוצה". "אז לפני שתחזור לכלבים, תישאר פה ותשלים איתי את הסרט". "טוב". זה היה טוב עלוב, לא אמיתי ולא משכנע. אבל לא ביקשתי יותר מזה. זו בסך הכל היתה עוד משימה שהיה עלי להשלים, והוא היה חייל קטן במערכה הזו, שגם אם ריחמתי עליו, עדיין, גורלו הסופי לא ממש שינה לי. ***
הרבה יכול להשתנות בשבוע. את זה למדתי יותר מפעם אחת בחיי. רק בבית הזה, זו כבר היתה הפעם השלישית שהעולם שלי מתהפך בבת אחת. הפעם זה קרה בדמות עסקת חבילה, שלא תכננתי אותה מראש, וגם לא צפיתי אותה מגיעה. פישקתי לו את הרגליים וחדרתי אליו בזמן שהוא נשען על מרפקיו על השטיח. הרגלים קשה לשנות, והוא לא הסכים לשתף איתי פעולה אם לא אתייחס אליו, לפחות פעמיים ביום, כמו שהכלבים התייחסו אליו. מהיר, חזק, ובלי הכנות או דיבורים מיותרים. היה לי קצת קשה להעמיד את הזין שלי בעבורו, בכל זאת, זה לא הקיק שלי, אבל המציצות המיומנות שלו עזרו לי לעמוד במשימה. כמובן שקודם הכרחתי אותו לחטא את עצמו מהזוהמה של מה שחדר אליו לפניי. המחשבה על זה שהזין שלי נמצא במקום בו נמצאו קודם לא מעט איברים כלביים, גרמה לי לאי נוחות לא קטנה. הוא מצידו דרש ממני לזיין אותו כמו קודמיי בתפקיד וגם לגמור מדי פעם בתוך פיו, כמו שהורגל. למען הדיוק, הוא דרש ממני להכריח אותו לעשות זאת. זו היתה דרישה סבירה ולא בעייתית מבחינתי, בהתחשב במה שרציתי ממנו בתמורה. הדרישה האחרת שלו היתה למצוא לו תחליף עבור הכלבים, אבל מה שנראה פשוט מבחינה עקרונית, התגלה כקשה ליישום. הבאתי לחווה שלוש כלבות בוגרות, אבל הן לא הסכימו להיות זמינות לכולם על בסיס יומיומי, ולקח זמן עד שהכלבים התרגלו למציאות החדשה. משום מה, העובדה שלא ניתן למצוא לו תחליף ראוי, גרמה לו עונג. בתמורה לזיוני הדוגי-סטייל שלנו, הוא שיתף איתי פעולה באופן מלא. זה התחיל בקריינות לסרט, ששינתה אותם מהקצה אל הקצה, גם את הסרט וגם אותו. באמצעות המילים שלו, שהלכו והתחדדו מפריים לפריים, הסרט הפך ממבט חיצוני על סיטואציה פסיכוטית, למבט מבפנים על שינוי הדרגתי מאדם-צייתן-מבחירה, לכדי חיה-אוטומאטית. אני לא יכול להגיד שהסכמתי לניתוח שלו לגבי מה שקרה שם, אבל לפחות התחלתי להבין את מה שעבר עליו. וככל שהוא דש בזה יותר ויותר, עם עצמו ובסרט, כך הוא הבשיל והבריא יותר, לפחות מנקודת המבט שלי. וזה המשיך בדברים נוספים. בכל פעולה שנזקקתי להכריע בה במשהו, ולא הצלחתי לקבוע כיצד אדוני המת היה עושה זאת, נעזרתי באחי-לעבדות שיחליט במקומי. זה היה חצייה השני של עסקת החבילה - בתמורה לשליטה הגופנית-מינית שלי בו, הוא איפשר לי להמשיך לציית לאדוני המת בלי שאאלץ לקבל החלטות בעצמי. מין סימביוזה של עבדים הנלחמים בעצמאות שמאיימת עליהם. המשך (חלק ג' ואחרון) יבוא... |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
28 ביולי 2006
איזה יופי.
הכל, הדוחה, הקשה המסקרן והמורכב. אני אוהבת את מה שכתבת כאן. |
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
29 ביולי 2006
דנדיליון כתב/ה: איזה יופי.
הכל, הדוחה, הקשה המסקרן והמורכב. אני אוהבת את מה שכתבת כאן. תודה, תודה 
(ואיזה מזל שאת כזו אובייקטיבית...) |
|
|