G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
9 באוג׳ 2006
"געגועי לקיסינג'ר"
שמתי לב היום לסטריפ מבזקי החדשות החדש שכלובי הוסיף לאתר ותהיתי כמה זמן הוא כאן. אני מניח שהוא לא עלה היום, כי הוא מדווח על זה שהמדינה שלנו "לא בדיוק שלנו" וההבנה הזו התחילה להכות בנו לפני חודש לערך, אלא שאני שמתי לב אליו רק עכשיו. זה עשה לי לחשוב על זה שפעם, האתר הזה היה מקום לברוח אליו והמושג BDSM היה שמור ל"חולי רוח" לבושים בשחור עם גוון עור לבנבן חיוור שיצאו את דלתות ביתם ברדת הלילה והחברה ראתה בהם "מוקצים". זה גם הזכיר לי את עצמי, פעם, יורה לכל עבר ומזדעזע מהתמונות שהיה מעלה ניו-בוי (ALSO KNOW AS מאסטר יקיר - עד עכשיו עוד לא הבנתי את הכינוי הזה) שהיו מחרידות אותי בכל פעם מחדש. אני זוכר איך הייתי מנסה לנער את "כותלי האתר" בריבים חסרי ערך וויכוחי סרק. אחרי הכול, לך תסביר לחולה נפש שהוא חולה נפש, במיוחד אם אתה עצמך חולה ואינך מודע להיותך כזה. קן קוקיה אמיתי...
זה העלה בי זיכרונות לימים שבהם האתר הזה היה משהו שגזל והעניק לי אנרגיה. זה עשה לי להיזכר בחיוך מלא נוסטלגיה לאותם הימים. ימים בהם "פוסט המילקשיק" הטריף פה את כולם, ימים בהם נריסה (כפרה עליה) היתה "האויב" ולורן שכל כך לא סבלה את העובדה שאני כותב פה ומתוך כך לא הפסיקה לקרוא כל פוסט שלי, ימים בהם שיקי ולוליטה היו גוף אחד ונלחמו בסתום הזה שנקרא גולד. ימים בהם נוי היתה מעלה ומורידה מצווארה את קולרו של אור בקצב הצתות הסיגריה של דולפינה. ימים בהם "אור" היה בן לאדן וכלובי "בוש" שנעזר בלובי "האירופאי" של האיחוד הקהילתי. ימים בהם לכלובי עוד היה איכפת מי נמצא באתר שלו והוא היה טורק "דלתות פרופיל". ימים בהם היתה בי ההתרגשות להכרויות אינטרנטיות. ימים בהם כל שרציתי היה לסמן V על כל כינוי נקבתי שהיה בנמצא. ימים בהם סתום מסויים שוחח עם עצמו על הפורום ונתפס משיב לעצמו מכינויו. ימים בהם פוסט "נאנסתי" היה שורף לכולם את הלילה ברכילות ולכלובי את השינה מטלפונים. ימים בהם אמילי נכנסה בי. ימים של פנתרה לא מאולפת, של ניקול, של כל מיני כינויים שכבר מזמן לא פה. ימים שבהם הדאנג'ן היה מועדון ולא מועדונית. ימים תרום "מנוי זהב". ימים שבהם הבאנר היחיד היה לתיקון המחשב שלך שאכל אותה מווירוסים (שתמיד מחייך אותי לראות אותו פה מידי פעם) ימים בהם הכלוב היה משהו שרק מעטים ידעו עליו. אני זוכר את זה שמאוד רצינו שיכירו אותו עוד ועוד אנשים, ושהבשורה תצא החוצה. כמו כל דבר, גם זה קרה והיום, היום באיזשהו מקום אני, אישית, רוצה את ההפך. זה בדיוק כמו אדם עני ששואף לעושר ומשקיע את נעוריו ובגרותו המאוחרת להשיג זאת ולבסוף, לכשהוא משיג זאת, כל שמעלה בו חיוך הוא הזיכרון לאותם זוג נעליים בודדות שנעל עם החור בצד וכמה הוא היה רוצה לשוב לימים ההם, לתת את כל מה שיש לו בכדי לשוב ולעשות את הכול מהתחלה. היום נכנסים לכאן כינויים של ילדות בנות 18 שרואות בי סבא וחופשות את העובדה שאני עצמי, רואה בעצמי, סבא. אני זוכר שביום הראשון שנכנסתי לכאן, כתבתי איזה פוסט הכרות חביב שמחייך אותי בכל פעם שאני מציץ בו. פוסט שאמר שלום, ושאני גולד, ושאני מקווה כי לא אפריע, ארגיז, או אפגע באף אחד מיושבי האתר הזה. אחר כך שלחתי לאיזה עשרים סאביות איזה שיר בפרטי ואכלתי פאדיחות כשהן דיברו ביניהן והוציאו אותי כבש... שבוע אחר כך כבר התפרעתי לכל עבר וחודש לאחר מכן נבעטתי החוצה... הוא חמוד האתר הזה, יש בו מאיתנו בין דפיו. כלומר הוא מחזיק איפשהו בנו צעירים יותר, תמימים יותר, אנרגטים יותר, טיפשים יותר. זה נחמד לזהות את עצמך מסתובב אי שם בימי תחילתו של האתר הזה, איפשהו בין דפיו הראשונים, תחת הכינוי GOLD ולא G-O-L-D שהוחלף לאור טירקת דלתו של כלובי. זה נחמד ולא פעם אני מוצא את עצמי מתגעגע לימים ההם. פשוט ככה, מתגעגע. ולא, אני לא יודע אם אני מתגעגע למה שהאתר היה או למה שאני הייתי, אבל התחושה הכללית שלי היא שעברו אולי עשר שנים כבר כשבסך הכול עברו שלוש או ארבע או בכלל שנתיים... לא יודע... ראבק, המקום הזה כמו איזו תחנת יציאה בשבילי. בא הולך הולך בא והוא תמיד פה. גם מחו"ל הייתי נכנס אליו לחוש רגע אחד של שקט, להתעטף בשחור הזה ולהרגיש בית. נדמה כי כמו שהזמן עובר, הוא מכיל אותנו ואנחנו מכילים אותו. אני לא יודע למה אני כותב את כל זה. סוג של געגוע... אני מניח שיש כאן הרבה שמתגעגעים, כולם מתגעגעים למשהו. זה מה שעושה אותנו בוגרים יותר, ההבנה לדברים שחווינו בדרכנו ושבדרך כלל עולה בתום דרך או אחרי צעידה ארוכה למדי. אבל הלילה, כשאני כותב את זה, אני מוצא שכל כך בא לי דעת ש"חצי אדון" יכתוב מחר: "גלידה, יד ביד, אופניים, משוררים, בדסמ עושים באהבה או לא עושים בכלל". * היום הייתי אצל חברה טובה שלי. היא חברה טובה. לא, היא מעבר לחברה טובה. היא סוג של סלע. אני מת עליה. באמת. בעצם, להגיד מת עליה זה פשוט מידי. אני אוהב אותה. אני אוהב אותה באופן כזה, שבכל פעם שאני בא אליה הבטן שלי מתחממת בהתרגשות. כשכנסתי אליה הביתה היא שכבה על הספה שלה וצפתה בטלוויזיה. אני התקרבתי, רכנתי מעליה בגופי ואז דחפתי את ראשי בין גבה למשענת הספה. "מה אתה עושה אפרוח? אתה מתחבא?" היא שאלה ואני הנהנתי מבלי להרים את הראש. היא צחקה."מה יש אפרוח? למה אתה מתחבא?" אני לא עניתי, משכתי בכתפי מבלי להשיב ושוב היא צחקה. "אתה אפרוח קטן, נכון?" אני הנהנתי. "אתה מתחבא אפרוח?" "כן", אני עניתי והרמתי את ראשי להביט בה. "מה יש לך שאתה מתחבא?" "מתחבא" אמרתי. היא צחקה שוב בצחוק המלא שלה וליטפה את הראש שלי ואני עצמתי את העיניים. היה לי רך שם, בידיים שלה. במקום המסתור שלי. זה שעשה לי לחזור לרגע אחד בזמן, אל ימים בהם הייתי מתחבא מהעולם בעליית הגג של בית סבי עד שהוא היה בא וחושף את מקום מחבואי בליטוף הכי רך ומגונן שאי פעם חוויתי. געגועים. |
|
|
שנף(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
9 באוג׳ 2006
..
אני שונאת שתמיד יש כאן מקהלה של מעריצות..ואני שונאת להיות חלק מהעדר.
אבל כל מילה זהב 
|
|
|
שמנמונת סקסית(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
9 באוג׳ 2006
Re: .. שנף כתב/ה: אני שונאת שתמיד יש כאן מקהלה של מעריצות..ואני שונאת להיות חלק מהעדר.
אבל כל מילה זהב נכון. ואני בכלל מעריצה של גולד מאיזה פוסט שכתב וריגש אותי עד דמעות. |
|
|
התבגרות מאוחרת
|
לפני 17 שנים •
9 באוג׳ 2006
אתה כזה נוסטלגי ומתגעגע, כמעט כל דבר שאתה כותב, יש בו געגוע לאיזה משהו שהיה, מתוק ויפה.
אתה חושב הרבה על דברים שהיו או שאתה חושב מעט אבל המעט הזה מעלה בך המון רגש? |
|
|
electro-z
|
לפני 17 שנים •
9 באוג׳ 2006
אכן כתוב היטב!
אני לא טיפוס נוסטלגי במיוחד אבל העברת באופן מאד חי תחושה נהנתי לקרוא |
|
|
|
ונילי בדסמי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
10 באוג׳ 2006
לא הייתי אז בכלוב אבל כל אותן דמויות כותבות גם היום.
שוב המלחמות הישנות ואותם פוסטים עולים כעבור 3 שנים. הפוסטים החדשים נראים כמו הפוסט הישן שעלה, אבל התמימות של היכולת לשנות דברים אבדה. התמימות הזאת אבדה לכולנו, ולא רק בכלוב. התחושה מוכרת וצובטת: געגועינו לתמימות. תודה גולד. |
|
|
פייה{O}
|
לפני 17 שנים •
11 באוג׳ 2006
אני דווקא שמחה שאני חיה את ההווה.
הנוסטלגיה הזאת שצובעת כל דבר בורוד ותמים גם אם בזמנו זה היה מאוד שחור וטיפשי ומרושע, לא עושה לי את זה. זה לא באמת. 
|
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
12 באוג׳ 2006
יפה לך הגעגוע גולדי,
הוא משבח ומעדן כאחד את כתיבתך . אהבתי. |
|
|
The Gondola Man
|
לפני 17 שנים •
14 באוג׳ 2006
כתוב נהדר.
כמדומני שאחרי כמעט כל שינוי, בין אם לטובה וודאי אם לרעה, תשאר כמיהה לישן שאבד. אך ללא כל קשר, תענוג לקרוא אותך.
|
|
|
BelGoat(שולט)
|
לפני 17 שנים •
14 באוג׳ 2006
כולנו רוצים לחזור אחורה
לפעמים אנחנו מצליחים רוב הפעמים אנחנו נכשלים אבל הדבר החשוב ביותר הוא שאנחנו זוכרים מי היינו, לנסות לא לשנות מה היינו ואיך הכל פעל אלא להוסיף דברים חדשים ולא לגרוע מהישנים. |
|
|