GOLD
|
לפני 20 שנים •
23 באוג׳ 2003
מאחז עיניים.את האמת, בתחילה, חשב הוא כי יוכל לה. כך חשב. אומנם הצליח לאחוז בה, ואין ספק שחווה דבר או שניים. התענג הוא לא אחת מגופה וריצוי תאוותיו. אך אז, אותו הערב, שעת שקיעה, כשטעם הלימון מהמשקה הממותק הקר, שמבעוד מועד הכינה, שוב עלה בפיו, מתמזג ברוח ערב עדינה מחלון החדר, משקיף אל מעט למעל גגות העיר האפורה, אל עבר תכלת זהובה, אז, אז גילה הוא בעינייה את אותו ניצוץ... אז הבין כי עליו לקום ולעזוב. אז ידע כי היא, אותה שפחה, או שמא נערה אשר בלבה אחז, היא אשר הבינה, כן, מאחז הוא את עינייה. אדון קרא הוא לעצמו, אדון. חדלון התואר, ביזוי השם. כי אם נוכל המבקש בגוף אישה, ולמען זאת יעלה הוא נס הדגל, בד דהוי פרום על תורן מתכופף לכל משב של רוח כקנה סוף לגדות נהר. כן, קנה סוף הוא על גדות נהר חיים, -קור נשרק- מרוח ערב ומאחז את אוזניהם של השומעים. אך לא עוד. לא מאז אותו הערב. מאז נפלט מבין שפתיו משפט ציווי. "כרעי ואת ה..." אך אז בלע רוקו מהתרגשות וקול בליעה נשמע בחדר. אך הוא הספיק להתעשת ואז אמר: "כרעי ואת התחת ש'לך..." אך אז הבחין. אז ראה את אותו מבט אותו ניצוץ אותו הזיק. זיק אשר ניעור בזווית עינה. "לא", אמרה לפתע קמה וניצבת על רגליה, "לא!" חזרה היא שוב והשירה בו מבט, "די!" הוא נרעד. "שבי!" צרח והעשה פניו מפלצת. "לא", חייכה היא, "לא", המשיכה מהנהנת בראשה. "שפחה...", עלה קולו, "אני אכה בך, אכה עד שתבכי". "לא, אתה לא", חייכה ואז פסעה היא לאחור, לקחה אל חזקתה את בגדיה, "לא", אמרה שוב, "לא, אינך אדון... אינך", חייכה סורקת בו מבט חטוף ואחרון שולחת את ידה אל ידית הדלת ויצאה היא אל חדר המדרגות. בערומה ירדה היא את גרם המדרגות. ובקומה התחתונה לבשה שוב את בגדיה. חיוך נפרש על לחייה. הנה יצאה אל הרחוב. בכבוד רב, GOLD.[/size][color=darkred][/i][/color] |
|
|
|
|
|