G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
29 בספט׳ 2006
יחי תא הטרור, יחי מסדר הזהב החדש!
אני חושב שמה שאני עושה עכשיו, ממש ברגע זה, זהו הדבר היחיד שאני באמת נהנה לעשות.
אין שום דבר שמשתווה לזה עבורי. כוסית ווסקי, מקלדת, מוזיקה באוזניות ותיק תק תוק, תיק תק תוק. בימים האחרונים בא לי עליה, על הכתיבה. אני חושב שזה נובע בעיקר מהעובדה שכשאני מרגיש שזהו, אין איפה להחזיק יותר, אני משחרר. mywife היתה תמיד יודעת לזהות את התקופות הפחות טובות שלי דרך הכתיבה. "כשאתה כותב רע לך, ואני לא רוצה שיהיה לך רע. אבל מצד שני, אני רוצה שתכתוב", היא אמרה לי פעם ואני זוכר שחשבתי על זה שבמציאות שלנו ישנם כל כך הרבה פעמים בהם הרע שמישהו אחד חווה, חולב את הדבש עבור מישהו אחר. חולב את הדבש... אני לא יודע מה אני חושב על המשפט הזה... * "אתה חייב לראות מה כתבו עליך" הבהבה לי "האדומה" ואני נכנסתי לפוסט האחרון שכתבתי לגלות שאיזה מישהו בשם קטסטרופה בחר את המילים הנכונות לתאר את מה שכבר מזמן ידוע. זה עשה לי לחשוב על זה שיש לנו נטייה כזו להודיע על רע שהתרחש. לחפש את הבהלה את הסקנדל. לרגע עצרתי וניסיתי לחשוב מתי מישהו הבהב לי באדומה ואמר לי שכתבו עלי משהו טוב. הטוב הפשוט הפך כל כך משעמם שלרגעים נדמה כי זו אולי המעלה היחידה שניתן לייחס לו, אותה תכונה רעה, שהוא משעמם. * אני מתקשר. הנייד מעלה צליל חיוג. הקול עונה. "שלום, אור בבית?" אני אומר. "מי?" עונה לי קול צרוד. "אור..." "מי זה אור?" "אור אור, מאסטר אור". "מי זה אור? מה זה אור? מי זה מאסטר?" "ככה את אומרת?" נשמע לפתע קול עמוק מן המצולות. "או, הנה הוא, אורינקה..." אני מחייך. "לסגור בצד השני", אני שומע אותו מצווה. "מי מכנה מאסטר אור אורינקה? מאסטר הוא מאסטר!" הוא פוסק. "כן כן, צודק, מאסטר..." "כן, אני מאסטר..." "כן, אתה מאסטר... תגיד כפרה... בא ל'ך לעשות כסף באי ביי?" "כפרה? מי מכנה מאסטר כפרה? מאסטר הוא מאסטר..." "כן כן, צודק, מאסטר... נו, מה אתה אומר?" אני מחייך, "אי ביי, כסף חי טרי בריא, מה ת'אומר?" "איך השגת? זה מספר מאסטר!" "ווי הי... איזה נודניק זה... השגתי השגתי... נו, מה אתה אומר?" "נודניק? למאסטר? מי אומר מאסטר נודניק? אתה, מי אתה אתה?" "גולדי כפרה, אני גולדי מהכלוב... שמע, בוא נעשה כסף באי ביי, נלמד אנשים לשלוט, אתה תביא את המסדר, מוציא אי בוקים, תעשה בוחטייה..." "גולדי? גולדי גולד? גולד מהכלוב? שפל..." "למה שפל גבר?" "שפל!!!" "למה ככה גבר?" "שפל מתקשר למאסטר! אני מאסטר, כלבה אוהבת מאסטר, כלבה אומרת מאסטר טוב". "הא?" "אני מאסטר מאסטר..." "מאסטר מאסטר, כל היום מאסטר... מה מאסטר מה?" אני מהמהם. "אני מאסטר מאסטר, כלבה אוהבת מאסטר, כלבה אומרת מאסטר טוב..." "בונה, מה את ת'מנסה לשחק לי במוח? מה זה זה? היפנוזה?" "גולדי חוזר אחרי מאסטר, כלבה אוהבת מאסטר, כלבה אומרת מאסטר טוב..." "בונה... למי קראת כלבה יא אוכל טילים!" "אוכל טילים למאטסר אומרת כלבה?" "אתה כלבה יא טיליונר! יא מקבל טילים לתחת בסטנגה של 250 קמ"ש". "מאסטר, מקבל טילים? 250 קמ"ש? כלבה, ככה אומרת?" "בונה גיורא, אני תיכף שולח עליך את דלילה היא תאכל לך את הראש!" "מי אמר מה? מי אומר? כלבה אומרת ככה למאסטר?" "טוב חביבי, עזוב אותי ביי". * האמת אני חולה עליו, על מאסטר אור. הוא הלקס לותר שלי, ואת לקס אני אוהב לא פחות מספורמן. כלומר יש בו משהו ציוריו במאסטר הזה. הוא מצועצע כמו שהג'וקר מבאטמן ציורי ומצועצע. הוא פשוט, מובא על הנייר בהכי קליל שיש. אין יותר מידי חשיבה, לא צריך לחכות חודשים להכיר מיהו, את תוך שעה של הכרות יכול לדעת עליו הכול כי ככה הוא מציג את זה, לפחות למישהו שלא פגש בו ולא יודע עליו כלום פרט מאותו דימוי וכינוי. לפעמים אני חושב על זה שהכול הצגה. ולא רק הצגה, אלא מיתוג. כלומר זה לא מספיק להציג איזו מסכה מסויימת או להעלות איזה מופע... צריכים מיתוג. שם נכון, TM, פוליש, פינישים בין הקצוות. זה עשה לי לחשוב שאם מאסטר אור היה מכנה את עצמו: דום. או אם נניח הוא היה בוחר בכינוי "מאסטר" אבל במקום אור הוא היה אומר את שמו. נניח... "מאסטר עמית"... אז בנות המסדר היו משחקות לו סטנגה על המוח ואוכלות לו את הראש. אולי הוא גם היה מקבל מכות מאיימי אבל לא בטוח... זה עשה לי להבין שזה לא כל כך קשה לעשות את מה שהוא עושה... כלומר כן, אם אני אהיה כנה אני אתוודה ואעיד שהיו כמה שיחות פה, בין חברי הכלוב שלא פעם נזרקה המילה: "גאון" כי כן, בכל זאת, מכל הסיפורים אנחנו שמענו, הבנו שהנרקסיסט הזה מסתובב בבית מלא בכוסיות וכשהוא אומר: "בא לי קפה" רצות למטבח חמש נקבות ותמיד אחת אוכלת כוויה בריב על הקומקום. אבל יש כל מיני גאונים... חלקם עושים טוב, חלקם עושים רע... אני מדבר על זה, שכמו בכל מיני דברים עסקיים שאני עושה, הגעתי למסקנה שאולי הגיע הזמן שבמקום לעשות מיתוג, אני אעשה ME TOO. הכי פשוט לא? לא מיתוג, אלא ME TOO. כלומר, נניח, מהיום יהיה שמי מאסטר גולד, ואני אקים את מסדר הזהב. ומסדר הזהב יהיה בדיוק ההפך ממסדרו של אור. אצלי יושם הדגש על זיוני קארחנה מלאי הנאה ורפש, מיעוט במילים, איסור חמור על אביזרים, וחופש, המון חופש, רק חופש. החופש להגיד את מה שרוצים באופן שהבדס"מ נוזל ממנו... כן, זה הכי פשוט... ME TOO. * אני בכוסית הוויסקי השלישית שלי להלילה. יש בי עצבים ועם כמה שאני שותה, וכמה שאני כותב, אני עדיין לא מצליח להגיע לנקודה שיכולה לגרום לי להקיש על מקש הנקודה, ללחוץ על שלח ולסגור את המחשב. אני מניח שאני כועס. אני מניח גם שאני מבין שתמה לה תקופה. אני מניח גם שאני מחליט לסיים אותה. יש לפעמים שאנשים לא יודעים איך להתנהג וכל מה שחשוב להם זה מה ימלא את הקיבה שלהם, או מה ימלא את ייצריהם. זה בסדר, באמת, זה מקובל עלי. אחרי הכול אנשים הם חיות עם יכולת וורבלית ותו לאו, אבל בכל זאת, כשזה נוגע בי, אני פשוט מעדיף ללכת... תמה תקופה. * אני מסתובב בכלוב, עובר בין הכרטיסים של החברים, מציץ, בוחן בודק. אני מגיע לכרטיס של חתולת_הלילה. בתחתית יש לה שלושה לינקים. אני לוחץ על השלישי התחתון, UTUBE עולה לי ובו COLDPLAY בשירם FIX YOU. אני נשען לאחור. השיכרות של הוויסקי שעוטפת אותי מכבידה לי על העיניים ומצד שני מחדדת לי את האוזניים לשמוע כל מילה, כל צליל. אני מקבל אותו פנימה, את השיר הזה. הוא בועט אותי. הגיטרות המנסרות במונוטוניות עולות ואני מרגיש שאני רק רוצה לשכב על הריצפה ולבכות. אני זוכר שפעם גם אני רציתי לתקן מישהי. לעשות אותה טובה יותר. זה לקח לי זמן להבין שהיא לא צריכה תיקון, אך יחד עם זאת, זה גם גרם לי לאבד אותה. לאבד... אנחנו מאבדים כל כך הרבה אנשים בחיים שלנו, ואיכשהו, באופן יחסי, זה נשאר זהה לאלה שאנו מכירים... "האורות ינחו אותך הביתה" שר לי סולן הלהקה ואני לוגם עוד מהוויסקי וחושב על זה שכבר כל כך הרבה זמן לא הרגשתי בית ומעבר, מקום שבו אני רוצה לשבת. "אם לא תנסה לא תדע מה אתה אוהב", מזמר לי אותו סולן דקיק קול קלישאה שהייתי מוכר לילדי הגן בהיותי ילד רק בכדי לקבל את הכף על פני המגרפה שהביאה לי הגננת וגורם לי לחשוב שאני לא מתאים למקום שבו אני נמצא, ואם יש משהו מחורבן שאדם יכול לעשות לעצמו, זה להכריח את עצמו להסתגל למקום שלא מתאים לו. יש דרכים ושבילים בעולם והן נוצרו שינועו בהן. הגיטרות של COLDPLAY נכנסות לי עכשיו בכל הכוח ואני מרגיש שכל מה שאני רוצה, זה לחזור לפעם, לימים שבהם לא חשבתי על לחזור בחזרה... מספיק לי לכתוב. יש מוזיקה לחיות דרכה צלילים, תחיי המהפכה, את יוליה אני הכי אוהב, וגם את החברה המנוולת שלה. יחי תא הטרור, יחי מסדר הזהב. בכבוד רב, ועם הרבה רוק בין הלחיים, מאסטר גולד. |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
1 באוק׳ 2006
אמן.
ותודה שאתה קיים, GOLD 
|
|
|
הדרקון(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
1 באוק׳ 2006
:)
תענוג לקרוא!
|
|
|
גוני(לא בעסק)
|
לפני 17 שנים •
1 באוק׳ 2006
...
כותב יפה מאסטר
|
|
|
melody
|
לפני 17 שנים •
1 באוק׳ 2006
כתיבה טובה אבל כל כך מבוזבזת.
זה לא שאין לך על מה לכתוב. אז מה ההיטפלות לאחד, שכלל לא נמצא פה ? הנושא הזה נטחן ונלעס מכל כיוון אפשרי. הפלא ופלא, יש אפילו קונצנזוס לגביו. תביא חומר טוב, שיהיה על מה להפעיל את גלגלי המוח, שתהיה קצת פעילות בכיפור . אפילו על coldplay אין ויכוח : )) נשאר הוויסקי שאני מתעבת, אבל לא בא לי להתווכח על זה. ציטוט: הטוב הפשוט הפך כל כך משעמם שלרגעים נדמה כי זו אולי המעלה
היחידה שניתן לייחס לו, אותה תכונה רעה, שהוא משעמם. לא קונה את זה. איך משהו נדיר יכול לשעמם ? הטוב הפשוט יכול לרגש, עד דמעות . ואני, ריגושים אף פעם לא שיעממו אותי : )) |
|
|
Dolfi
|
לפני 17 שנים •
3 באוק׳ 2006
זה לא גאון, זה נוד, מאסטר נוד.
מהסוג שמסרב להתבולל באוויר החדר ונתקע באף עד שהוא מצליח לסתום לך את כל קולטני הריח בעקשנותו... ואז, רק אז, אתה מבין שהוא אתה... ואתה הוא... ואחד אתם, גם אם בהתחלה הנפת יד מתלוננת ליד פניך בתנועה של "מסריח". אני אוהבת אותך הרבה, עם תא, בלי תא, אתה תמיד טרוריסט בשבילי... וגם סליחה באיחור של יומיים. |
|
|
Bent
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2006
לפגישת המסדר הראשונה
יש לי בקבוק סינגל מאלט אירי בן 25 שיתאים בול.
השאלה היא האם בסופו אני אראה את הXXר? |
|
|
Tish Adams
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2006
כריס מרטין + וויסקי = אוי יו יויי.
טיש שהולכת בשבוע הבא לארוע של ג'ק דניאלס. |
|
|
|
שבויה
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2006
אסור
אסור לסופרמן למות
|
|
|