הנה חלום שחלמתי.

הנה חלום שחלמתי.

fuscia colored snakes​(נשלט) • 13 באוק׳ 2006

מילים מהחלום.


מילים מהחלום מדברות אלי מהווה חושב לראש שלי, ומתארות לי את שעלי לדבר באותיות.


אני בצבא ויש לי מדים.
אני צריך עבודה והולך לבית חולים.
זה בית חולים גדול מאוד מאוד, הוא כל כך גדול שבנו עיר מסביב.
ויש שם הרבה מגרשי חול שמשמשים כחניות. יש שם הרבה רכבים.
זה נמצא בערבה.

תאנסו אותיייייייייייייי.

ויש שם הרבה סופות חול. כי זה בערבה, ויש שם מערכת פנימית של תחבורה ציבורית.
ובאתי לשם כמה פעמים, ונהגתי לשם באוטו האדום שלי.
חוזר חלילה.
חונה. יוצא. הולך. מגיע. מדבר עם אישה בנוגע לעבודה.
חוזר חלילה.
סופת חול ומעיל מכסה פנים.
אוטובוס מקום מוגן זמני.
סופה אלימה.
פעם אחת סופה.

ופעם אחת ראיתי את המחלקה שאני אמור לעבוד בה- פלסטיקה ואמצעי מניעה.
80 שקל לשעה.

באתי. באה האישה ואמרה לי לחכות כי יבוא איזה בוס.
והסתכלתי על דלת ממנה הוא אמור לצאת.
והיו שם אנשים מיני, אולי עובדים שם.
הייתי לבוש במדים.
איש אמר לי שהבוס גבוה כמו שחקן כדור סל ושאל אם אני רוצה שהוא יקפוץ עלי,
זה היה איש צעיר ויפה ואמרתי לו שאין צורך ושמספיק לי בוס גבוה.
בוס גבוה.
לא נורא.

הוא אמר מילים, הסביר על השכר ושחשוב לעבוד קשה ושהכול יהיה נקי נורא, כי זאת מחלקה מאוד חשובה ואנשים באים לשם וחשוב שיהיה נקי כדי שהם יישארו.
והבטחתי הבטחות שמבטיחים כדי להתקבל לעבודה.
עובד. (נראה לי.)
אמרתי לברי על העבודה. עשן סיגריה מעופף. שאיפות של מזלזל במוכר המזולזל.


לא.
לא.
לא צריך.

ואז מעבר.
תודה.

לוויתי כסף מאת איש פושע, מין יצור מאפייה כזה.(כך לפחות הבנתי את זה מהמאורעות הבאים.)



הולך לי בשביליו של בית החולים, והרי פועלי בניין(שני גברים ואישה.)לבושים יפה למדי(משהו לבן צמוד ואפנתי.)והם מדברים ביניהם על כך שהנני שם, והרי שהאיש ממנו לוויתי כסף- moony I have yet to pay, התעצבן והוציא עלי-חוזה-אני שווה כסף!

והנה הם רודפים אחרי, והנני בורח בירוחי בירוחים.
בורח בורח.

רץ והם אחרי.
מרצץ ריצה מרוצצת.

פחד ואימה מטפסים עלי.
רץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץררץרץרץרץרץרץרץרץרץררץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץררץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץץרץרץרץרץרץרץץץץץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץ.



_
-
-
_

אני בורח והם אחרי, אני רץ והם רצים, אני רץ כדי למצוא את האוטו שלי שם אהיה בטוח והם אחרי, והנה קיוסק ואני ניגש לקיוסק מתנשף, ויש שם מישהו שקונה דיסק של טאטו והוא מתייעץ עם המוכר בנוגע לטאטו(מה מוכר של קיוסק יודע.)ואני חושב על כך שיכולתי לייעץ להם, אבל זה רק מחשבתי ולא אמרתי כלום והאיש קונה ואז תורי.
ואני שואל על טאטו והמוכר לא ממש יודע מה לענות לי, אז אני שואל שאלות מכוונות ואם יש לו את הדיסק פרפר ולבסוף אני מתעצבן ורוכש דיסק שככל הנראה הוא הדיסק פרפר, תוך כדי התעלמות אגב, מהעובדה שהוא מציין שזה לא מקורי וזה צרוב עובדה שנקלטת אצלי בראש אבל ממנה אני מחליט להתעלם.

ולקראת סוף תהליך הרכישה וכל זה, ניגש אלי אדם, ככל הנראה מישהו שהיה איתי בצבא, ומדבר איתי דיבורים ואף מבקש להתייעץ איתי על דבר מה ואני מצידי גורר אותו איתי בתהליך הבריחה מהאנשים הלבושים לבן אופנתי, מהם אני בורח כי ככל הנראה הם ירביצו לי אם יניחו טלפיהם עליי.
ואני בורח שוב והוא איתי.
נגרר.
לא מנסה לברוח ממני.
נגרר.

וגם הכלבה שלי סיני איתנו מוחזקת ברצועה ארוכה.
רצה.

ייסורים ליצורים חיים.

אני אוהב את הכלבה שלי.

מעלית שיורדת לחנייה תת קרקעית, הדלת של המעלית נסגרת, קצה הרצועה של סיני בתוך המעלית, אך היא איננה, והאיש שככל הנראה היה איתי בצבא ושביקש קודם לכן להתייעץ איתי על דבר מה, ושבעקבות כך שניגש אלי מצא עצמו נגרר, רץ, בורח, מעניק לי מעט ביטחון במנוסתי המתנשפת מאת האנשים הלבושים בלבן אופנתי, הוא אומר שכדאי לפתוח את דלת המעלית ולהכניס את סיני, ואני ככל הנראה מבטל את אמירתו והוא מצידו לוחץ על כפתור שפותח את דלת המעלית, וסיני נכנסת למעלית הנוסעת וזו לא בעיה מכיוון שהיא ישבה על איזשהו קצה של המעלית.
חנייה תת קרקעית.

ריצה, רכבים.
מדרגות או מעלית.
מגרש חול ואני רץ וכמדומני אני רץ לבד.
האוטו שלי לא שם.
רחוב.
האנשים הלבושים בלבן מתקרבים.
כעס.
כעס.
כעס.
זעם.

לא עשיתי את עבודתי כראוי.
לאלאלאלאלאלאלא.
דווקא כן נראה לי.

המחלקה שכביכול לא עשיתי בה את עבודתי כראוי, נמצאת בתוך בית חולים גדול, שמוקף בעיר גדולה מאוד, ויש בעיר הגדולה מאוד הרבה מגרשי חול, שמשמשים כחניות, ויש גם מידי פעם בעיר סופות חול, מכיוון שכל העסק נמצא בערבה.

אז האנשים הלבושים בלבן אופנתי כועסים עלי , מכיוון שעצם העובדה שלא עשיתי את עבודת הניקיון שלי כראוי, גרמה לכך שחברתם היקרה והטובה והנאמנה והאופנתית, לא קיבלה את אספקת הקונדומים שלה, ואי לכך ובהתאם לזאת נכנסה להריון שיכול היה להיות אפנתי, אילולא הייתה עסוקה באותו זמן בעבודות בניין אופנתיות. (היא בנתה סלון יופי אופנתי ומעוצב, בו תוכל לעשות ציפורניים אופנתיות למקלוניות אופנתיות.)
אז הם כועסים ומעבר לכך שהם רוצים את הפרס של החוזה ההוא, הם גם רוצים ללמד אותי לקח.


תמצוץליתמצוץליאניאתןלךלהשתיןעליאתהכלכךחתיךאנירוצהאותךנורא.

אההההההההה!

אני רץ שמח למדי, בצד אחד, מכמה מהאנשים הלבושים בלבן אופנתי(שאריתם רצה לה לבדה מקדימה.) וכולנו לבושים בג'ינס וטישירט.
רצים ברחוב עם עצים גדולים שמצלים עלינו, ויש שם צל נחמד ועלי שלכת על המדרכה והכול כל כך יפה ופסטורלי.
והם לא רוצים לא להרביץ לי ולא את הפרס של החוזה, אבל הם עדיין די כועסים.
הם לא נוגעים בי, אבל בעודי רץ אני נוטה ליפול מהמדרכה, היות ואולי זה קשור לעובדה שהם כועסים עלי ולא לחלוטין מרוצים מהיותי בחברתם המיידית וגם מכך שהסצנה הנוכחית מונעת מהם לפרק אותי במכות היות ו-החברה והקונדומים וכל זה-.


אני רץ ומתנשף ומגיע למקום עם מלא רחובות קטנים, ומחפש את האוטו שלי הוא חייב להיות בסביבה, רץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץרץץץץץ.

לא ברחוב הזה, אבל הוא ממש קרוב.

הנה הוא, אבל הם שם, או אנשים אחרים שקשורים אליהם ומי שזה לא יהיה ויש שם גם נשים וגם גברים, הם לבושים בסרבלים אדומים והם מחזיקים פטישים בכל מיני גדלים, ומרביצים לאוטו האדום שלי והא מצידו הנעלב והכואב מתקמט.
אני עומד שם קצת בהלם והם שמים לב אלי, אז אני בורח ונראה לי שהם רודפים אחרי, ואני מחפש בית עם אורות, ושומע אותם מאחורי, אבל הם לא מספיק קרובים כדי לראות אותי, ואני שומע אחד מהם אומר לאחרים לחפש בית עם אורות. ולבדוק אם הם נמצאים שם.

אני מתקתק על דלת, ופותחת לי אישה בורגנית רגילה ואפנתית במידה הרצויה ואני מצידי אומר תוך כדי הפגנת כל הסימנים הרצויים, שאנשים פרצו לי לאוטו ושהם רודפים אחרי ושאם אפשר להשתמש בטלפון שלהם, והיא מכניסה אותי ואני ממליץ לה לנעול את הדלת, ואני ניגש לטלפון לחייג למשטרה והשוטרת שואלת אותי שאלות ואני עונה והיא שואלת אותי לשם הרחוב שבו חונה האוטו שלי, כי אמרתי לה שיש עדיין פורצים שמנסים לפרוץ לאוטו שלי ושכדאי שישלחו לשם ניידת, כדי לתפוס אותם.
ואני שואל את האישה שבביתה אני נמצא, איך קוראים לרחוב ההוא לכיוון ההוא והראשון שמאלה כדי להגיד לשוטרת.
והאנשים בסרבלים האדומים מצידם, מדפקים על הדלת ומייעצים לנו לפתוח להם את הדלת.








The סוף