llulu(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
13 בנוב׳ 2006
jazzzzzzz
beyond the missoury sky
charlie and pat metheny enjoy |
|
|
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ}
|
לפני 17 שנים •
13 בנוב׳ 2006
Body and SoulYoure making me blue All that you do Seems unfair You try not to hear Turn a deaf ear To my prayer It seems you dont want to see What you are doing to me My arms are waiting to caress you And to my heart they long to press you, sweet heart My heart is sad and lonely For you I cry For you, dear, only I tell you I mean it Im all for you Body and soul I spend my days in longing And wondering its me youre wronging Why havent you seen it Im all for you Body and soul ... My heart is sad and lonely For you I cry For you, dear, only I tell you I mean it Im all for you Body and soul |
|
|
שלושוחציבלילה(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
23 בדצמ׳ 2006
ומה עם אינסטרומנטלית?
ולא דוקא בלוזי
יש לי עוד המון ללמוד על ג'אז מינגוס, שפ, רואוץ' עושים לי את זה המלצות? |
|
|
|
שלושוחציבלילה(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
23 בדצמ׳ 2006
ומה עם אינסטרומנטלית?
ולא דוקא בלוזי
יש לי עוד המון ללמוד על ג'אז מינגוס, שפ, רואוץ' עושים לי את זה המלצות? |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 17 שנים •
23 בדצמ׳ 2006
כל הג'אז הזה... אינסטרומנטלי
מיילס דייויס, דיזי גילספי, קאונט בייסי, קית' ג'אראת, צ'רלי פרקר,
טוני ויליאמס.. הרשימה עצומה. למקס רואוץ יש אלבום שנקרא: We Insist *לא קל לשמיעה... ארט בלייקי והג'אז מסנג'רס - המון מוזיקה, פיתוח כשרונות צעירים, נראה לי שהוא הראשון שהמציא את 'כוכב נולד', ומההרכב הזה יצאו המון מוזיקאים מצויינים אהבתך לצ'רלי מינגוס ומקס רואוץ, מעידות על טעם מפותח ובשל, זה ג'אז למיטיבי לכת. נראה לי שתאהבי את החומרים המתקדמים של ג'ון קולטריין, אולי גם Weather Report, שווה ניסוי, למרות שהם כולם (היוצרים) נחשבים כבר לקלאסיקות. סופ''ש נעים ומוזיקלי 
|
|
|
| einateinat15 |
לפני 17 שנים •
23 בדצמ׳ 2006
חולקת על עמיתי המלומדים...
צ'רלי מינגוס הוא מהפכן גדול ומלחין מיוחד אבל בעיני הוא חרא של קונטרבסיסט...
תיקון: הוא אולי קונטרבסיסט נהדר אבל קצת שוכח את התפקיד של הקונטרבס בהרכב... חוץ מזה הוא היה אנטישמי והסווינג שלו תוקפני בצורה אלימה... בערך אותו הדבר אני יכולה להגיד על מקס רואץ' - אני מוכנה להמר שלמרות המהפכנות והנועזות שלו נגנים לא ממש השתגעו על לנגן איתו... דוגמא אחת חריגה זה אלבום מהמם שהוא מנגן בו שאני לא זוכרת איך קוראים לו אבל זה עם טריו שבו דיוק אלינגטון מנגן פסנתר (אולי מאני ג'אנגל? מה אתה אומר טיצ'ר?... יש מצב?...) על ארט בלייקי אני בטח ובטח לא ממליצה לאנשים שרוצים להתעמק בג'אז. נכון שהוא היה חממה להמון כשרונות, אבל הוא מתופף פשטני מאד והמוסיקה של הג'אז מאסנג'רס קצת מחטיאה בעיני את המהות האמיתית של ג'אז... התקליטים האחרונים של ג'ון קולטריין הם ג'ון קולטריין במירעו... קולטריין, מגדולי הסקסופוניסטים בהסטוריה, גאון בעל פרזות מטריפות, טכניקה וירטואוזית מושלמת ובעיקר צליל כמעט בלתי ניתן לחיכוי, לקה בבעיה קשה של לא מעט נגנים מסוגו: מרוב מידע שהוא רצה להוציא הוא פטפט את עצמו לדעת... הדבר היה כבר בתקופתו הראשונה בתקופת אלבומי הביבופ שלו, והפך לבלתי נסבל בתקופת ג'יאנט סטפס המזעזע ודומיו... על לאב סופרים אני מעדיפה לא לדבר... ועל זה נאמר שגבול בין אוואנגרד לשרלטנות יכול להיות מאד דק ומעט מאד אנשים מבינים איפה הוא עובר... ווט'ר ריפורט זה נחמד... זה יכול להתנגן בניחותא באוזן, בתנאי שזה לא ליותר מידי זמן, ובכלל לא ממש הייתי מגדירה את זה בתור ג'אז... לגבי שאר ההמלצות פה: קיט' ג'ארט אכן מדהים. לא קל לשמיעה אבל מדהים. מומלץ להתחיל עם אלבומי הטריו שלו ולא עם אלבומי הסולו: קלן וינה ופריס קונצרט שהם מאד קשים לעיכול. המלצות לפסנתרי ג'אז יותר מלודיים וקלים להתחלה: ביל אוונס, מישל פטרוצ'יאני, לני טריסטנו, ארט טייטום, ברד מלדו, הרבי הנקוק, אוסקר פטרסון, בני גרין... מיילס דייויס הוא באמת הגדול מכולם. כל מה שהוא עשה, החל מביבופ, דרך הארד בופ וקול ג'אז ועד לג'אז אלקטרוני ואוונגארי, הכל מדוייק, מרגש, ומדהים... |
|
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 17 שנים •
24 בדצמ׳ 2006
מגניב, אפשר לדבר על מוזיקה
נראה לי מובן שמינגוס, כמוביל וככותב, יכל להרשות לעצמו חופש שלא ניתן בד'כ לבאסיסטים.
וזה נכון שיש סוג של דוגמאטיות במוסיקה שלו, עד כדי כך שלפעמים נראה שהמוזיקה שלו, במקומות מסויימים, מורכבת מ'לופים' שחוזרים וחוזרים וחוזרים וחוזרים... אבל זה אתגר לנגן את זה, ואתגר להרגיש את זה נוסע. יכול להיות שמדובר כאן במוזיקה למוזיקאים, חטא שלא מעט חוטאים בו, אבל אני זוכר שגם כמאזין בלבד, זה דחף אותי לחפש את הגבולות של כלי הנגינה שלי, גם קולטריין. יכול להיות שבשלב מסויים החיבור של המוזיקאי עם הכלי שלו הופך אותם לישות אחת, ומהמקום הזה קל להתקשקש, זה אפילו מתבקש, ואני יכול לנסות להסביר: בהתחלה, שנותנים כלי נגינה למי שלא יודע לנגן בכלל - יש מין קקפוניה של צלילים, בליל לא ברור, קישקושיה, כמו ילד שמצייר על הקירות. אחר כך מתחילים ללמוד.. כללים, חוקים, האפשרויות מצטמצמות מאוד, ולאט לאט השפה מתחילה להתעשר, בהתחלה בביטויים פשוטים, אחר כך ביטויים מפוצצים 'שפה גבוהה'... אבל אחר כך... ממשיכים להתקדם, המשפטים הופכים לדקויות, חזרה למילים, לאותיות, לסימני הפיסוק, ובסוף - מגיעים (וזה פרדוקס הלמידה הגדול מכולם לדעתי) שוב לקישקושיה, לבליל הלא ברור, כמו ילד שלמד את החופש לקשקש על הקירות. רואים את זה אגב, לא רק במוזיקה אלא באמנויות אחרות, ציור, פיסול... כור המחצבה של האוונגרד, ללכת ראשונים, לפני המחנה ולהסתכן בכישלון מוחלט. |
|
|
המלט
|
לפני 17 שנים •
25 בדצמ׳ 2006
Re: חולקת על עמיתי המלומדים... einateinat15 כתב/ה: צ'רלי מינגוס הוא מהפכן גדול ומלחין מיוחד אבל בעיני הוא חרא של קונטרבסיסט...
בערך אותו הדבר אני יכולה להגיד על מקס רואץ' - .... על ארט בלייקי אני בטח ובטח לא ממליצה ... התקליטים האחרונים של ג'ון קולטריין הם ג'ון קולטריין במירעו... הדבר היה כבר בתקופתו הראשונה בתקופת אלבומי הביבופ שלו, והפך לבלתי נסבל בתקופת ג'יאנט סטפס המזעזע ודומיו... ווט'ר ריפורט זה נחמד... זה יכול להתנגן בניחותא באוזן, בתנאי שזה לא ליותר מידי זמן, ובכלל לא ממש הייתי מגדירה את זה בתור ג'אז... לגבי שאר ההמלצות פה: קיט' ג'ארט אכן מדהים. לא קל לשמיעה אבל מדהים. מומלץ להתחיל עם אלבומי הטריו שלו ולא עם אלבומי הסולו: קלן וינה ופריס קונצרט שהם מאד קשים לעיכול. המלצות לפסנתרי ג'אז יותר מלודיים וקלים להתחלה: ביל אוונס, מישל פטרוצ'יאני, לני טריסטנו, ארט טייטום, ברד מלדו, הרבי הנקוק, אוסקר פטרסון, בני גרין... מיילס דייויס הוא באמת הגדול מכולם. כל מה שהוא עשה, החל מביבופ, דרך הארד בופ וקול ג'אז ועד לג'אז אלקטרוני ואוונגארי, הכל מדוייק, מרגש, ומדהים... הטעם שלך הוא ללא ספק סינגולרי. "ג'יאנט סטפס המזעזע ודומיו?" נו באמת. חוץ מלשבור את השיגרה ההרמונית של רית'ם-צ'יינג'ס מצד אחד, והצפיפות (הנפלאה בדרכה) של הפרזות של צ'רלי פרקר שכולם ניסו לחקות מאז אמצע שנות הארבעים בערך, חוץ ממקוריות מדהימה, טכניקה חדשה, ומבנה הרמוני שהותיר פסנתרן מנוסה כמו טומי פלאנגן אובד עצות בסולו שלו (בביצוע המפורסם ביותר), חוץ מכל אלה, לא תרם ג'יאנט סטפס כלום. ממש מזעזע....אבל כולנו מבינים שמוסיקה זה ענין של טעם, ומי שאומרת "מינגוס הוא בעיני חרא של קונטרבסיסט", אולי ראוי לה שתקשיב באזניים ולא בעיניים. (הייתי חייב) ביל אבנס ומישל פטרוצ'יאני לדעתי אינם פסנתרנים ל"מתחילים". אוסקר פיטרסון אולי כן. הייתי מוסיף גם את ארול גארנר למתחילים. ועוד משהו לא מומלץ: לא מומלץ למתחילים להגיע בימי שני לג'ם סשן בשבלול. לפחות לא בהרכב הנוכחי, שזה בר-נוי ועוד מאה ילדים מתלמה ילין שכל אחד חושב שהוא יכול לקחת סולו של שלושה כורוסים לפחות. מנגנים קטע, וזה לא נגמר עשרים דקות. מסכים לגבי מיילס דייויס. הוא באמת הגדול מכולם. |
|
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 17 שנים •
25 בדצמ׳ 2006
איך פיספסתי את מה שאמרת על ג'איינט סטפס...
אני עם הבטון, סליחה, המלט !
|
|
|
| einateinat15 |
לפני 17 שנים •
25 בדצמ׳ 2006
המלט היקר. הידעת?...
שטומי פלניגן לקח כל-כך קשה את הסולו פסנתר העלוב שלו בהקלטה המפורסמת שמאז הוא הקפיד במשך 30 שנה לנגן את ג'יאנט סטפס בכל הופעה שלו ולקחת סולו של איזה 20 קורוסים רק כדי להוכיח שהוא דוקא כן יודע לאלתר אילתור מודלי ולא רק ריתם צ'יינג'ס...
אני מצטערת עד עמקי נשמתי עם נפגעת מביקורתי (המוצדקת!!!) על צ'רלי מינגוס או על קולטריין... למה אני קובעת שהיא מוצדקת?... כי מה לעשות וקולטריין הוא פטפטן. הפרזות שלו ארוכות, אין סופיות, אין בניה של סולו, הוא ישר 'תוקף' מההתחלה בפרזות וירטואוזיות, והחמור מכל - כמעט ולא נותן ספייס בין פרזה לפרזה... זה שהוא גאון, וירטואוז ומהפכן - על זה אין ויכוח... העניין הוא שאומנות, מכל סוג, בעיני לפחות, זה שילוב של אמירה, אסטתיקה, וטעם... ואילתור ג'אז, מעבר לכל הקלישאות וההתפלספות, זה סיפור שהמאלתר מספר לי (ולך...) קולטריין, בעיני, (כמו אגב, חברו הטוב והפסנתרן הפחות או יותר קבוע שלו והבלתי נסבל פחות או יותר באותה מידה - מקויי טיינר...) לא ממש רוצה לספר לי סיפור, לעניין אותי, לחזר אחרי... הוא רוצה להתקיף אותי במידע ולהרשים אותי בידע שלו ובוירטואוזיות... לא עושה לי את זה... סורי... מי כן?... נשפנים ליריים, שנותנים לי זמן ונשימה לעכל ולנשום את מה שהם אמרו ויש המון כאלו: סטן גטס, פיל וודס, דקסטר גורדון, קאורטני פיין, פול דזמונד, ג'ושוע רדמן, האחים מרסליס, צ'ט בייקר... ועוד כל-כך הרבה... ביל אוונס ומישל פטרוצי'אני זכו להגדרה פסנתרנים למתחילים לא ככינוי גנאי או זלזול , להיפך... פטרוצ'יאני, כי נכותו הפיזית לקחה אותו כנראה לכיוון הרבה יותר קומיונוקטיבי מפסנתרנים אחרים בני דורו, וביל אוונס בגלל הליריות הרבה וההשפעה הקלאסית אימפרסיוניסטית הרבה (כמו ברד מאלדו גם הוא שמע וניגן הרבה מאד דיביוסי וראוול בצעירותו...) לגבי מינגוס - לקונטרבס יש תפקיד בהרכב ג'אז ומינגוס לא עושה את תפקידו... סווינג, כידוע, זו לא לופ של סנר או מצילה, זו תחושה... יש קו דק שעובר בין גרוב ובין אגרסביות... סווינג אמור להיות גרובי. לא אגרסבי. והסווינג של מינגוס אגרסיבי ושטלתני. אגב, לא במקרה, בחלק גדול מהגיגים שלו ניגן מינגוס בכלל פסנתר, כי הוא בכלל לא בסיסט באופיו. כמובן שהוא נגן מצויין ושולט היטב בכלי שלו - אני לא מפגרת ולא מתווכחת על העובדה שלו, אני רק אומרת שמתוך בחירה רציונלית שלו הוא עשה החלטות, שלי,ש כבחורה פשוטה שלא מבינה כלום במוסיקה, נשמעות לא נכונות... |
|
|