שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 8

RIS
RIS
לפני 17 שנים • 12 בינו׳ 2007

הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 8

RIS • 12 בינו׳ 2007
.

סיפור 8 - הַכְּלוּמְלִינֶס

המורה הטיבטי צ'יוגן טרוּנגפָּה אמר פעם שבחובו של כל אדם אפשר לגלות את ה"בודהא-צ'יטה", את פני הבודהא.
קרי, בכל אחד מאיתנו שוכן החסד.
בכל אחד מאיתנו שוכנים החמלה והיכולת להשפיע מהחום והאור שקיימים בנו.

אני יודע שזה סוג של דינמיקה בנוסח הביצה והתרנגולת. אבל זה נכון.
בכל אחד מאיתנו יש טפח מהחסד.

ואף על פי שבכל אחד מאיתנו ישנה היכולת לראות את אותו הטפח באחרים הרי שלא קל לנו לממש אותה. לפעמים יש צורך לחפור עמוק מאוד בתוך עצמנו כדי להיות מסוגלים למצוא בתוך האחר את אותו טפח אור.
ולא פעם יש צורך לחפור עמוק מאוד בתוך עצמנו כדי להיות מסוגלים לרצות לחפור עמוק בנפשם של אחרים כדי לגלות אותו בהם.

ורוב הזמן איננו רוצים או מוכנים להטריח את עצמנו עד כדי כך.


***********************************************************************

"והנה מה שאני רוצה," אמר לה.
"מה שאני רוצה הוא שתמכרי לי את עצמך לדעת. שתמסרי לי את עצמך.
וכל מה שתקבלי בתמורה לעצמך תהיה הרשות שתקבלי ממני להיות לי. זה הכל.
כל שיהיה לך זו ההסכמה שלי לקבל אותך.
את מבינה את העיסקה?"

הריגוש וההתרגשות השחירו את העולם מול עיניה.
שוב לא נותרה בה נשימה.
שוב לא נותרו בה מילים.
מכבש גדול החל לסגור את המלחציים שלו על בית החזה שלה. לוחץ אותה למוות, כותש את ליבה באצבעות קרות.

"כלום", הוא אמר לה. "כלום".
"לא יהיה לך כלום."

כלום? פרפר בתוכה כאב מפלח.
כלום, כלום, כלום. ענו קולות מעונים שחזרו כהד מתוך קירות ליבה הכּמֵהַ אך הספקני.
כל מילה שנחתכה לתוך המרחב שביניהם הרגישה כמו מסמר ענק שננעץ בה.
כלום! היישר דרך הלב.
כלום! כלום! ידיים.
כלום! כלום ! כלום! רגליים. מצח.
"את מבינה את העיסקה?" קולו חזר אליה מהקירות רך ושקט ובכל זאת הצליף בה באכזריות.

שפתיה רעדו בעודה מנסה לחבר אויר ומגע כדי למצוא הגה. הגה כלשהו.
היא הניעה את ראשה בנסיון למקד את התמונה המטושטשת שעמדה מול עיניה.

לולא תמך בה היתה צונחת תחתיה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------


ומה אם זה לא הדבר האמיתי? ומה אם זו עוד רמיה, מבריקה ומתוחכמת ככל שתהיה?
איפה זה ישאיר אותה?
ומה אם הוא יראה שזה מרסק אותה? יראה ויעמוד מנגד?
מה אם זה לא הדבר האמיתי!!! צעקו בתוכה קולות אילמים.

קליפה בתוך קליפה, מראה מבעד למראה, אופק אחד לאחר משנהו. טחנות המחשבה אינן שוקטות לרגע.

מתי יהיה לזה סוף?
מתי מגיעים לקיר שחור, מוצק, אמיתי?
או שאולי נשף המסיכות ממשיך לעד? חודר ונוקב את כל המסכים, מבעד לכל הספקטרום כשכל מופע של דמות אינו אלא דמות בבואה של מופע אחר?

עייפות גדולה צנחה עליה, עפעפיה נדמו לתריסים שנקרעה הרצועה שלהם.

היא הביטה בעיניו ולא ראתה שם דבר מלבד רצינות תהומית.
כמעט שמעה אותו לוחש בתוך המוח שלה: אבל אולי אלו אינן השאלות הנכונות. אולי זו לא הגישה הנכונה.

נאחזה במחשבה הזאת כאילו היתה עוגן שהושלך לה.

כן, אולי אלו אינן השאלות הנכונות.
אולי זה לא נכון להטיל ספקות כל הזמן.


אולי כל מה שצריך לעשות זה לפעום כל פעם פעימה אחת. ולמצות אותה.
one פעימה at a time.

ואז, אולי, אם מאחרי חיוך העיניים הכחולות שלו לא מסתתרת מפלצת, אם במשך מספיק זמן של שתי נשימות ודמעה, המפלצת איננה מגיחה, אז אולי, אולי, אפשר להניח למסכה הזו להרקם יחד עם עור הפנים ולהיות מוטמעת בהם לנצח.

כי אחרי הכל – מה כבר ההבדל?

ובעוד החשיכה עוטפת אותה, חשה איך היא מושכבת ברכות על יצוע נעים. היא כוסתה ונעטפה בשמיכה חובקת ומים לחלחו את שפתיה והמחשבה האחרונה שחלפה בה בטרם נלקחה ממנה ההכרה היתה:
הכלום הוא בעצם כל מה שייחלה לו תמיד...הכלום אינו אלא מְבַשְׂרוֹ של משק כנפי האהבה......

והיא מסרה את עצמה לחיקה של האפילה, בזרועותיו.

.
פוליאנה
לפני 17 שנים • 12 בינו׳ 2007
פוליאנה • 12 בינו׳ 2007
מרתק סוחף
LADYSLAVE0
לפני 17 שנים • 12 בינו׳ 2007
LADYSLAVE0 • 12 בינו׳ 2007
: )