GOLD
|
לפני 20 שנים •
9 בספט׳ 2003
GOLD1[יום שלישי, 8.9.03 GOLD1 מוקהצ'ינו. "אז מה?" היא מושכת מעשן הסיגריה ומביטה בי בחיוך מלא. "מה?". "לא יודעת, תגיד לי אתה…" "מה את רוצה שאני אגיד לך?" "נתחיל בלמה!" "למה?" "כן". "למה מה?" אני משתומם. "די נו, יא קקי!" "מה?" אני מחייך חיוך מלא. "למה דווקא בכלוב?" "איך את יודעת?" אני פוער את עיני בפליאה. "איך את יודעת?" היא מחקה אותי וצוחקת מלאת אהבת חיים, "מה ת'דפוק? איך שראיתי גולד, ידעתי שזה אתה". "איך?" אני מחייך מבודר. "אתה מכיר עוד מישהו שיכול בלי בושה להעריך את עצמו כזהב? כי אני אישית לא מכירה מישהו שכל כך מזדקר במראה כשהוא רואה את עצמו. אם היית יכול, אתה היית מזיין את עצמך, מתחתן עם עצמך, חי עם עצמך, הכול עם עצמך יא' נרקיסיסט מזדקן שכמותך!" היא קובעת ואני מתגלגל מצחוק. "מה רע?" "אין רע, רק שאלת אז אמרתי". "טוב". "נו..." "נו מה?" "נו למה שם?" "לא יודע". "לא יודע בתחת שלי!" "הרבה בתחת שלך..." אני קורץ לה. "נכון, וגם זה!" "טוב מת'רוצה?" "שתסביר לי". "מה?" "למה שם?" "וואלה אין סיבה". "לך חפש!" "מה כוס אמא שלך שעובדת בכביש ולא במע"צ". "אני רוצה שתסביר לי למה אתה כותב בכלוב!" "כי בא לי". "משלמים לך?" "מי?" "המפעילים של אתר", היא אומרת אני מתגלגל מצחוק. "נראה לך? אני לא מכיר אותם וככל הנראה בטח הם לא יכולים לשלם לעצמם אז לי? פרט לכך למה שישלמו לי?" "כי האמריקאים החננות ש'ך בהוצאה המצוקמקת היא משלמים לך". "תגידי למה אתה זונה?" "מה?" היא מחייכת מרוצה. "את יודעת מה הבעיה שלך?" "או הנה, לזה חיכיתי, כבר שעה וחצי שאני פה ועוד לא אמרת לי מה הבעיה השבועית שלי..." "כן כן, בסדר, את, הבעיה שלך היא שאת יותר מידי מרוקאית, את רואה בהצלחה של אחר כישלון שלך, זה חבל". "מה ת'מזיין ת'שכל?" "הנה תראי אותך, כמה שנים אני מכיר אותך?" "מספיק". "את רואה? את רואה כוס אמא שלך, על זה בדיוק אני מדבר!" "על מה?" "לא היית יכולה להגיד אנחנו מכירים כבר עשר שנים, או וואלה לא זוכרת, או המון שנים, לא, את חייבת להגיד מספיק... מה מותק מספיק לך די? רוצה לסיים את הקשר?" "די נו מה אתה מפציץ מילים?" "אני מפציץ מילים כי כוס אמא שלך בכתה כמו טיפטיפ שנעלם לה טיפטיפון בזרם של נהר יער החושך כשהיא קראה את שני הספרים שלי, ועכשיו משחקת לי אותה רונלד רייגן, למה? הא? למה אני מעולם לא שמעתי אותך אומרת זה חבר שלי, הידיד הכי טוב שלי, וואלה סופר שבכל פעם כשאני קוראת אותו אני מרגישה כאילו הצמידו לי קנה תשע מילימטר לכוס". "שלאמא שלך יצמידו קנה תשע מילימטר לכוס". "טוב, יאללה את מעצבנת אותי עכשיו, אני נשבע לך אני עוד שניה לוקח ת'כוס הזו ודופק לך אותה בראש אל תתחילי איתי". "טוב תרגע מה י'שך?" "את קשה לי מידי". "ואתה מה?" "אני נייח". "נייח", היא צוחקת בפה מלא. "אפשר לחשוב שהחיים שלך קשים", אני אומר לה, "תפרגני קצת". "וזה אומר מי שחי לו בשייט תמידי על נהרות של דבש..." "דבש, טוב כוס אמא שלך". "נו, די, תגיד למה שם?" "לא יודע, נו, באמת לא יודע". "אין דבר כזה לא יודע..." היא אומרת מלאת סיפוק וחיוך נפרש על לחייה. "נו, מה, את הרי רוצה להגיד את זה לא? אז תגידי מה על קצה הלשון שלך מה?" "כלום..." היא מחייכת ומבט ערמומי בעיניה. "טוב, כלום אז כלום", אני מושך בכתפי ויודע כי זה רק יעורר בה את הרצון להגיד. "רגע, אבל תסביר לי למה..." היא ממשיכה. אני מביט בה. "את רואה את הכוס הזו?" אני שואל. "כן". "מה הזמנת שם?" "מוקהצ'ינו". "את יכולה להסביר לי למה מוקהצ'ינו?" "כי אני אוהבת את זה". "לא לא, מעבר לכך, בגרעין, למה את אוהבת מוקהצ'ינו? למה דווקא מוקהצ'ינו? הרי לגוף זה אותו ערך קלורי או קופאין או נוזלי או מה שלא יהיה, הגוף הקיבה שלך, לא יודעת מה הטעם, זה רק בראש, אפילו ללשון שלך אין היכולת להבדיל בטעמים כאיבר בודד, הכול נתון בידי המוח". "נו, מה אתה רוצה להגיד?" "אני רוצה שתסבירי לי למה דווקא מוקהצ'ינו, את יכולה להסביר לי?" "לא, אני פשוט אוהבת את זה". "יופי ואני אוהב את הכלוב", אני אומר לה ואז מחייך לעצמי, כמה פעמים שאני כתבתי על נושא השפחות בניסיון להבין את מקורן, את הגרעין, את הבסיס לרצון להישלט, את הבסיס לרצון של אדונים לשלוט, ולמה, למה בכלל לשאול את השאלות האלה, בשביל מה, אהבה, זה הכול, לא ניתן להסביר אותה, אפשר לנסות למצוא לה תרגום, אבל פירוש? לא, יא' אללה, אני מהנהן לעצמי ומביט בה, איזה קטע איתה יושבת מולי וככה פותרת לי איזה עניין שהטריד אותי כבר כמה זמן. "בו'נה אתה זיין שכל!" היא צוחקת לפתע. "למה?" "כי אני יודעת למה אתה כותב שם!" "וואלה באמת? למה?" "כי שם ק-ל ל-ת-פ-ו-ס ז-י-ו-נ-י-ם!!!" היא אומרת לי בקביעה נחרצת. "מטומטמת!" אני מצחקק בבוז. "למה?" היא פוערת את עיניה מופתעת בעלבון. "כי דבר ראשון זיון קל אני יכול לתפוס עכשיו, ותרשי לי להציג בפני כבוד בית המשפט את המוצג הראשון לראיה", אני אומר ומכוון בעיני אליה, "שנית את רואה את ההיא ששם?" אני אומר לה ומסמן בראשי. "כן". "אני מביא אותה בשני משפטים. את רואה את ההיא שלידה?" "כן". "אותה אני לא צריך להביא, אותה הבאתי. את באמת חושבת שאני כותב שם כי אני מחפש זיונים?" "כן". "אז תתפלאי, אני לא". "אז מה אתה מחפש?" "שום דבר". "אין דבר כזה. למה אתה כותב שם?" "כי באברבנל כשאתה קם וצועק 'אני המשיח, אני המשיח' אף אחד לא יזלזל בך, וכולם יצעקו לא נכון אנחנו!" אני קובע והיא מתגלגלת מצחוק. "אז מה אתה אומר שהם משוגעים?" "זה מה שהבנת?" "כן, אברבנל לא?" "את שטחית כמו אני לא יודע מה, את חור שטחי!" "איך חור יכול להיות שטחי? חור יש לו עומק!" "לא החור שלך, אני זוכר אותו". "זוכר, כבר הספקת לשכוח". "ביקשתי לשכוח". "למה?" היא שואלת ונדמה שכאילו מכל מה שנאמר בינינו זו היתה הנקודה הרגישה ביותר אצלה, החור שלה. נקודת הגי'. "סתם נו, נכנס בך בקטנה". "טוב אז אתה כותב שם כי אתה אוהב לכתוב שם?" "כן, אני אוהב את האנשים". "אני דווקא לא". "למה?" "נודניקים, מחפשים בקטנות". "מאמינקה, כולנו מחפשים בקטנות אצל אחרים... כולנו". "אני לא". "נכון, את לא מחפשת בקטנות, את מחפשת בגנום, את מחפשת חלקיקי אטומים כלבה, חלקיקי אטומים!" אני קובע ומצית סיגריה בעודי מסמן למלצרית לחשבון. "מנייאק", היא צוחקת. "כמו שאת אוהבת". "אתה לא יודע כמה". "אני יודע". "לא אתה לא..." היא מביטה בי בעיניה במבט שאומר הרבה מאוד, והרבה ממה שאני לא רוצה לדעת. "טוב". "טוב", היא מהנהנת בראשה ומושכת כתפיים. "נו, אז תגיד", היא משנה את הנושא במהירות ומעלה על פניה חיוך, "למה לא תכתוב כזה טור שם?". "מה לכתוב?" אני שואל בחצי ריכוז כשאני משלם את החשבון. "טור". "טור? למה את מתכוונת?" "תכתוב ת'טור של גולדי", היא מצחקקת, "במקום כל השירים המעפנים ש'ך, פשוט תכתוב טור כזה, טור יומי, תכתוב עלי ועל דברים שקורים לך בחיים... יו בבקשה אני ימות אני אגיד לכולם במשרד שיקראו את זה". "למה? את מי זה מעניין?" "נו, אל תהיה לי מפגר עכשיו, אתה יכול להעמיד לבוס שלי את הזין כמו טיל בכתיבה שלך, ואני רוצה את הזין הזה..." היא מחייכת אלי. "שרמוטה!" אני צוחק. "נו, מה אתה אומר?" "אני אחשוב על זה!" "יש!" היא מחייכת מרוצה. "לא לא, לא יש, אמרתי לחשוב..." "טוב, תחשוב, אבל יש!" "מטומטמת!" אני צוחק כשאנחנו קמים ויוצאים את בית הקפה. "יש לך מישהי?" היא שואלת לפתע. "מה?" אני מחייך אלי. "מישהי..." היא מחייכת. "לא, אין לי כלום". "בייבי, איך זה? איך זה שאין לך מישהי?" "וואלה לא יודע מאמי, לא יודע". "עזוב אותך, אתה יודע". "לא באמת שלא". "אבל אתה נראה כל כך טוב, ויש לך כסף, ואחלה של מקצוע, ואתה חכם ו..." "יו, מותק, מה נהיה? מה ההרעפות האלה פתאום? אני מאבד יציבות איתך, תישארי ביצ'ית". "לא רוצה, אני אוהבת אותך!" היא קוראת לפתע וקופצת על גבי, "לא רוצה, אתה שד! אני מטורפת עליך!" היא קוראת לרחוב ומלקקת לא את האוזן מעבירה בי רעד. "מה יש לך?" אני צוחק. "שק קמח! שק קמח! תעשה לי שק קמח יא עבד! אתה העבד ש'לי אני המלכה!" אני קוראת בקול ואני מתגלגל מצחוק. "כן, אני העבד שלך, כן, כן", אני מעלה טון הסכמה של כנועים. "אוי אני חולה עליך!" היא תופסת לי את הראש חזקה נכרכת ברגליה סביבי, "אתה בא לעשות בי קצת הלילה?" היא מעלה טון פיתוי ולוחשת אותו באוזני. "לא!" "למה?" היא קוראת ויורדת מגבי באחת. "ככה!" "מניאק, זה מה שאתה, מניאק!" היא מכה באחורי. "נכון". "תגיד לי, אתה מכיר מישהו שיכול להגיד לא לגוף כזה?" היא אומר פורשת ידיה לצדדים, "זה הרי לא מציאותי". "בייבי, זה הכי מציאותי שיש, וכן, אני אומר לך לא". "למה?" "כי לא בא לי עליך, אתה לא פונקציה בשבילי בעניין הזה". "זה אולי הדבר הכי מעליב שאמרת לי כל החיים אתה יודע?" "תעלבי, לא תמותי מזה ותתחשלי להבין, שכשאת נעלבת, זה רק בגלל שאת מטומטמת מספיק בכדי לתת למישהו אחר לגרום לך לחשוב שהוא צודק". "התחלת..." היא מסננת. "כן התחלתי". "רגע, תגיד, מה בראש שלך? מה אתה מחפש? אולי אני יכולה לעזור לך למצוא מישהי?" "למה את מתכוונת? בצורה החיצונית שלה?" "בהכול". "את יודעת מה אני אוהב". "כן, נמוכות, לא, לא נמוכות, מטר שישים וחמש כאלה", היא אומרת בבוז כאחת שמשקיפה עליהן ממרום מטר השבעים וחמש שלה, "ציצי קטן, תחת אגסי וקטן, שיער ארוך, פנים יפות, לבושות ברישול טום בויי בההההה", היא מעלה קול גועל, "אוהבות לגלוש וספורט בהההה", שוב קולה עולה ואליו חובר צחוק, "חולות נפש, כאלה שמבינות בסרטים, במוזיקה, ובעלות מקצוע מטורף שיכולות לבוא איתך מתי שבא לך לסיבובים בעולם, שרמוטות שאתה יכול לזיין כאן עכשיו ברחוב". "היי", אני קוטע אותה, "גם אותך אני יכול לזיין כאן ועכשיו ברחוב, ואל תשכחי את הזיונים שהיו בינינו, את הכי חולת נפש שהכרתי, תפסיקי להיות זונה לעולם, תהיי טובה, הוא יאהב אותך, גם לך יצא ממנו טוב". "הוא לא אוהב אותי גולדי, הוא לא!" "למה את אומרת דבר כזה?" אני משתומם. "למה?" היא מביטה בי במבט מוזר שמסתיר מעט כעס. "כן", אני אומר לה כשאנחנו עומדים ליד דלת מכוניתה. היא משתאה בתשובתה, כשהיא פותחת את הדלת ומתייבשת בכיסא. "למה..." היא אומרת בהרהור עצמי כשהיא מתניעה את הרכב, "אני חושבת", היא אומרת ומסמנת לי לזוז קצת אחורה בכדי שהיא תוכל לסגור את הדלת ולפתוח את החלון, "אני חושבת שאם היה אלוהים או עולם טוב כמו שאתה אומר, הוא לא היה נותן לי להכיר אותך ולעמוד לצדך שנים בלי שתשים אלי לב..." היא קובעת ולרגע עיניה הפכו בוהקות. אני נעמדתי בשתיקה והבטתי בה. לא יכולתי לדבר. אני מכיר אותה שנים. נכון היו בינינו כמה זיונים טובים, נכון היתה תקופה של קצת יחד, אבל למשפט כזה מעולם לא ציפיתי. לרגע אחד לא הייתי מוכן למשפט הזה. אף לא לרגע אחד. "אתה דפוק מהשורש גולדי, מהשורש..." היא אומרת לי נותנת גז ונעלמת. * באותו הלילה צעדתי למכונית שלי בסוג של צעידה שהזכירה לי ימים קשים של משברים נפשיים. הייתי המום מדבריה. באמת שלא הבנתי אותה. את אופן התנהגותה. אחר כך חשבתי על זה קצת. כמה שנים יכול אדם לעמוד לצד אחד אחר בשתיקה. כמה שנים? את מי ניתן להאשים בכך? הרי זו הקרבה ללא מטרה. הרי זה כמו להעמיד צבא עצום, צעיר וערני אל מול חומות אויב, ולהמתין מבלי לתקוף, עד שהצבא אט אט הופך זקן ועייף מהמתנה, בלוי, וכבר שכח לשם מה יצא לקרב מתחילה, רק שאז לפתע נפתחות החומות וצבא צעיר יוצר לתקוף. כמה חבל. למה אנשים שומרים בבטן, למה? מפחד האכזבה? הרי פחד הבלות גדול מכל פחד אחר, פחד התום, פחד הזמן האובד. * כשחזרתי הביתה התיישבתי אל מול המחשב. פעם כשהייתי קטן… היה המשפט הראשון שנכתב, ולאחריו עמד סמן הוורד כחייל צעיר ונמרץ המחכה לפקודה ת'קוף. ת'אמת לא חיכיתי הרבה תקפתי. * פעם כשהייתי קטן... לעיתים אני מוצא את עצמי אומר את המשפט הזה. לעיתים אני מוצא כי איני זוכר את עצמי באותם ימים. מחשבות רצונות צרכים פחדים…איך שהזמן עובר אלוהים איך הוא עובר. כל כך עצוב לדעת כי נדונו לדעיכה. כל כך עצוב לדעת כי כמנגנון הגנה, אותה מחשבה נכנסת למנגנון ההדחקה… כמה שאנחנו מדחיקים, כמה. הנה אני יושב כותב וחושב לעצמי היכן אבד לי העצמי שלי… מתי בדרך נפרדו דרכינו, אחרי הכל מעולם לא חשבתי כי אחשוב את זה… ילדות… מי הייתי כילד? ממה פחדתי? מה כאב לי? איני זוכר, או ליתר דיוק זוכר אך במעט… בחיים בהם אנו חיים, הפרטים המכריעים הם הקטנים. מבט, חיוך, מכה, חיבוק. לא תמיד אנו זוכרים… לא תמיד… הנה עלתה ובאה בי החלטה. אכתוב טור. טור קטן ושולי לעולם כולו, אך לאני שלי שכמעט אבד אי שם בחלל היצירה, בחלל ההשגה, הצריכה, חשוב הוא מכל. חשוב בכדי שביום מן הימים אדע מה הייתה התחושה, הבקשה, הרצון, הדרישה, הכאב, השמחה, שעשתה את האני שלי לאני. הנה אכתוב טור. מקווה כי לא אפגע באיש. מקווה כי לא אכאיב. מקווה... * התחלה… תמיד יש התחלה, לכל דבר יש התחלה, השאלה היא במה מתחילים… להתחיל לספר על עצמי לא נראה לי לעניין. מה אני כבר יכול לחדש? אחרי הכל כולנו עוברים את אותם הדברים בצורה כזו או אחרת והעבר? עבר הוא! החיים? אוסף שקרים. מוות? הבדיחה הגדולה של האל. ( לעולם לא נצא מכאן חיים כל מה שנעשה כבר עשו ואחרי שנלך כמעט כל דבר שעשינו יתאדה בזרם נהר החיים. הכי מצחיק? הכוח של אותו שקר הקרוי חיים נמצא ברצון לחיות אותם… תחליט שלא ומה נשאר? ) אושר. בצורתו האמיתית נובע אך ורק ממיצוי כנה של פוטנציאל האדם. ברמה העקרונית, מוערך יתר על המידה, וקצת בדיוני, כמו מעין פרסומת בערוץ 2 לדנונה – אף אחד מעולם לא מצץ כפית כסף בכזו תאווה רק בגלל שחפנה היא יוגורט. עצב. מהרגע שיצאנו את בטן אימנו עבר ושכן בבטננו. אהבה. אוסף נבוב של אינטרסים, צורך הנכון לזמן ומקום, חיבור דמיוני בין רגעי תפיסה של בני אדם, הדבר היחד השווה לחיות למענו ואיתו. שנאה רעל אנוש מבעבע. כלות העצמי שבנו, בזבוז זמן. חלומות. היותנו שנשכחה מפאת דינמיקת החיים. כאב. צל צלנו לעד. פחדים. סורגי האנושות. כבוד. כלא החירות. תקווה. שקר האדם לאדם. שקר האדם לעצמו, כוח ההנעה של גלגל החיים. מוסדות. בתי חרושת ליצור תפיסה. אמת. אחת קטנה מוחלטת, מקננת בלב אדם לטוב לרע. שיגרה. דעיכת האדם מיום היוולדו. ילדים, שקרים, כספים, רצונות, לחצים, רכוש, עמים, דתות, עדות, צריכה, זיונים, סמים ושאר מוצרים, צחוק, בכי, כעור, יופי, חגים מועדים, אזכרות, לידות, תקשורת, אופנה ושאר בלבלת, מוסכמות תפיסות ושאר דברי איוולת, כעס, ריב, זדון, רוע, טוב לב, אלימות ושאר תחלואות, כל אלו יכנסו ויצאו יצאו במכתבי לעצמי תחת אותה המילה: שיגרה. * הנה היום אתחיל, למעשה כבר התחלתי, הנה התחלה. הנה הבראשית אחרי הכל לכל דבר יש פתיחה. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. מי ברא אותו? לאדם הוא ברא את הכוס, ולאישה את הזין. איש קטן אני, איש קטן מאוד. אוהב את החיים אני, אוהב גם את עצמי, אוהב עד כמה שאוכל. שונא את החיים אני, שונא גם את עצמי, שונא עד כמה שאוכל. מי אני כי אעלה ספקות. ומי אני כי לא אעלה? שלושה דברים צועד אני בהם ללא לאות. שיהיה לי כל שאני צריך, מבלי להזדקק לעזרת הבריות.… שאהיה חזק בדעותיי, בכדי שלא אתפתה לדברי הבריות… שיהיה לבי מלא, בכדי לחוש בין הבריות... הנה אכתוב יומן הנה אתחיל היום. בכבוד רב GOLD. נ.ב. ולך אני אגיד, אם רק היית עונה לטלפונים, או פותחת את דלתך, אולי לא הייתי צריך להתחיל לכתוב לך כאן. מצחיק איך החיים מגלים לנו את עצמם בדיוק כשאנו לא מחפשים. |
|
|
| ניקול(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
9 בספט׳ 2003
וואו אבל...
יה זה ארוך נורא
ולמרות זאת קוראת בשקיקה לכל אחד מאיתנו כמעט יש את אותו החבר/ה שנמצאים מתחת לאף ואף פעם לא שמנו לב שיש שם משהו 
רק בבקשה למה כל המילים הגסות? |
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
9 בספט׳ 2003
ניקולית?
מה זה למה כי בלי זה אי אפשר... כמו שאי אפשר בלי ה--------אהבה
אהבתי, במיוחד אם משהו יצא מהחקר האישי הזה
|
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 20 שנים •
9 בספט׳ 2003
יוצא מן הכלל גולד.
|
|
|
יעל34(נשלטת){ג}
|
לפני 20 שנים •
13 בספט׳ 2003
כן, יוצא מן הכלל
אני מיד עובדת לשני הטורים הבאים... |
|
|