GOLD
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2003
GOLD2יום רביעי 10 ספטמבר 2003 זיכרון אחים. מאיה. "את חושבת?" אני מתפלא על דבריה. "בהחלט!" "למה?" כי בדידות היא מתכון לאסון נפשי". "למה?" "ככה, כי לא טוב היות האדם לבדו". "אבל הוא לבדו בין..." "כן כן ידעתי שתתחיל לשיר לי", היא קוטעת אותי, "זה לא לעניין הקטע הזה שלך". "למה?" "למה למה למה, די כבר גולדי, ת'מזיין לי ת'שכל". "טוב תירגעי תני להשתעשע". "מה אני נראית לך אחת הכלבות שלך? לך תשתעשע בלונה גל". "טוב". "תגיד", קולה מרצין. "הא?" "אתה בא לאמא בשישי?" "ברור". "תעשה לי טובה?" "לך? תשכחי מזה את כזאת זונה, אני לא עושה לך שום טובה". "למה ת'בן זונה?" "היי, תירגעי, זאת אמא שלך". "בסדר אז מה? היא זונה, לבנות מותר להגיד על אמא שלהן זונה כי אנחנו מאותו גזע". "מאיה, אני מזהיר אותך, אל תנסי אותי, בפעם האחרונה שניסית זה נגמר ברגל שבורה של הקוקסינל ההוא שקראת לו הבן זוג האולטימטיבי, זוכרת? אולטימטיבי מיי אס!" "טוב תירגע, מה יש לך? למה אתה כזה עצבני?" "כי אני בארץ". "כן הא, בארץ אתה כמו איזה חולה נפש, הכול מרגיז אותך". "נכון". "אתה צריך מישהי, זה מה שאתה צריך". "טוב". "לא לא, אני לא צוחקת, אתה צריך מישהי לשבור לה את העצמות כל לילה וכל בוקר וככה תרגע". "טוב". "די עם הטוב הזה נו, מה ת'לא מבין?" "מאיה, רוצה למצוץ לי?" "איכסההההה גולדי אתה מגעיל את השושנה!" היא צווחת, "אני אחותך, איך אתה לא מתבייש?" "מה את משחקת לי אותה, אם היית יכולה היית עושה אותי, אני מכיר אותך יא' שרמוטה". "שמע לא מספיק מה שעשית עם גליה?.את הבת דודה שלנו זיינת, עכשיו גם את אחותך?" "אחותי עלק, צבועה סרוחה". "מה?" "כן, את בן אדם דהוי". "מה יש'ך?" "אני כבר לא ממש אוהב אותך את יודעת?" אני אומר ושתיקה נופלת על השיחה משני עברי הטלפון. "אתה יודע..." היא פותחת בדברים, "היכולת שלך להגיד את מה שיש לך בבטן מתי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה, היא אולי מבחינתך נכס צאן ברזל, אבל מבחינת הרבה אנשים היא אובססיביות חולנית, וכבר העירו לי על זה". "באמת? מה אמרו?" "כל מיני דברים..." "את יכולה למסור להם ממני משהו?" "נו, מה?" היא אומרת בעייפות. "תגידי להם שאני מצטער, שאני בזמן האחרון לא אני, שנורא קשה לי, שאני בודד, אה כן, ושיביאו איתם בפעם הבאה שהם באים אלי כפית". "כפית? מה התחלת עם הקוק?" "לא פשוט שיביאו כפית ויאכלו לי מהתחת! יאללה סגרי ת'שיחה מה את רוצה?" "אתה יודע מה אני רוצה? באמת? באמת באמת מה שאני רוצה?" "מה?" "לאהוב אותך כמו פעם..." "מה?" אני מתנער וחיוך לא ברור נפרש לי על הלחיים. "מה שאתה שומע..." "מה העניינים?" "לא יודעת, יצא לי לחשוב על זה בזמן האחרון, אתה זוכר את כל הימים האלה בקיץ כשהיינו קטנים ימי החופש, אוטו הגלידה שהיית גונב בשבילי ארטיקים... הבית על העץ... איך שהיית מגן עלי..." "מאיה?" אני אומר ומתיישב, "מה קרה?" "מה קרה מה?" "מה קרה! את יודעת על מה אני מדבר! מה פאקינג קרה?" "כלום", היא אומרת בטון שאומר היי שמע בבקשה תמשיך לשאול עד שיצא לי כי קשה לי להגיד.... "מאיה, אני נותן לך שניה אחת להתחיל לדבר, אם לא, אני בא אליך ומוציא את זה ממך", אני חותך בדברים באותו טון שתמיד היה מזהיר אותה ולו היא היתה נשמעת. היא נאנחה. "גולדי..." קולה נסדק, "הוא עזב אותי..." יצאו המילים חרישית ולאחריהן יצא קול בכי. "מה? מי? מתי?" אני אוחז בראשי כלא מאמין לכאב דמעותיה. "אתמול, הוא עזב אותי אתמול". "למה?" "כי הוא בן זונה!" "אז למה את בוכה?" "בייבי, ארבע שנים... ארבע שנים, ארבע שנים ואני רק עכשיו מגלה שהוא הביא את רוני המזדיינת מאחורי הגב שלי". "רוני, הגבוהה הכוסית ההיא?" "היא- לא- כוסית!" "נכון היא לא, היא סופר כוסית! תגידי לי את דפוקה? הא? ככה את נותנת לחיים לקפל אותך? היא כוסית אל תמעיטי בערך השולי, תמעיטי בערך החשוב שהוא הנפש שלה". "כוס אמא של הנפש, אני רוצה להרוג את שניהם". "טוב שמעי, אני בא אליך". "באמת?" "שאלה רטורית, יאללה ביי, תני לי להתלבש", אני אומר וסוגר את הטלפון. הנסיעה אליה עברה עלי במחשבות. בדרך עמד לפני רכב והתמהמה כשהרמזור התחלף לירוק. היו שם זוג שהתנשק בלהט ובאי אכפתיות לכל אלו שמאחוריהם. אני הרהרתי ברגע הזה, במקום ההוא בזמן שבו אנו מאבדים את עצמנו אל מול האהבה ושוכחים כל מוסכמה חברתית. שוכחים את עצמנו, נותנים מקלט ומזור לרגש שפורץ החוצה ללא רסן. כמה שנעימה ההשתחררות הזו, כמה שכואב אובדנה. מאיה פתחה לי את הדלת ועיניה נפוחות. "מה את בוכה יא קוקו?" אני מחייך אליה והיא קופצת עלי ומחבקת אותי. "אני מצטערת גולדי", היא אומרת, "אני כל כך מצטערת". "על מה?" אני מחייך נבוך. "על הכול", היא לוחשת לי באוזן כשהיא חובקת בי. "הכול?" "כן, על זה ששכחתי את היום הולדת שלך, את זה שכבר המון זמן אנחנו לא יחד, את זה שנתתי את כל כולי לאורן ולא שמתי זין מה קורה סביבי..." "טוב ככה זה נקבות, הן תמיד שוכחות..." אני מחייך ומתנתק ממנה, "די תמחי את הדמעות אחותי, די, אח ש'לך פה". "אני כל כך אוהבת אותך", היא מחייכת אלי בעצב ומוחה את הדמעות. "בואי, אני אעשה קפה", אני מלטף לה את הראש, "שבי אני עושה לנו דברים טעימים". "טוב", היא אומרת וצועדת אל עבר חדר האמבטיה. אני נכנסתי למטבח והכנתי קפה ממכונת האספרסו ששלחתי לה מחו"ל. אחר כך חממתי כמה מאפים ואז הרגשתי צורך לעשות עוד, אז התחלתי להכין ארוחת ערב לילית. אומלט פטריות התחיל להציף ריחות בבית כשהיא נכנסה למטבח לראות אותי מכין סלט דק דק כמו שהיא אוהבת. לחם חם, גבינות, תה עם דבש, טוסטים מחלה שמצאתי בפח הלחם והחייתי את נשמתה במריחת דבש עם חמאה וקלייתה. "מה אתה עושה?" היא צוחקת ומושכת באפה. "משהו שהיינו צריכים לעשות המון זמן..." "כן הא?" היא מגחכת, "איזה שני מטומטמים..." "איזה?" "גדולים..." היא מושכת באפה שוב וכורכת ידיה סביבי מצמידה ראשה לגבי. אני חייכתי חיוך מלא אהבה, "בייבי", היא לוחשת לי, "אני מרגישה את הלב שלך דופק, אתה זוכר כשהיינו ילדים הייתי שמה את הראש שלי על הלב שלך ומקשיבה לו שעות?" "כן..." אני אומר נזכר בזיכרון שנשכח מזה שנים. "איזה כיף היה פעם הא?", היא לוחשת מחויכת. "למה פעם? עכשיו לא טוב לך?" "עכשיו מזכיר לי קצת את פעם..." "כן..." אני לוחש מהורהר וחושב על העובדה שאם אמא שלנו היתה רואה אותנו ככה, כמה דמעות היו עולות לה בעיניים. "יצא בן זונה אורן, הא?" היא אומרת מהורהרת בעודי מזליף שמן לסלט. "בן זונה?" אני מגחך, "חכי, אני עוד אתפוס את הכלב, ומאיה שחררי קצת את האחיזה כי אני רוצה לסיים להכין את ארוחת הערב", אני אומר לה בחוסר נוחות. "לא רוצה". "נו, מאיה..." "לא, אני לא רוצה לשחרר..." היא אומרת ולפתע נרעדת כשדמעות שוטפות את עיניה מרטיבות את גבי. "בייבי?" אני אומר וסובב על צדי כשהיא מתירה את עצמה ליפול לרצפה אוחזת ברגליי. "לא לא, מה קרה מאמי מה?" אני חובק בה ונשכב עמה על רצפת המטבח. "כואב לי..." היא מייבבת, "כואב לי כל כך..." אני חבקתי בה בכל מה שהיה בי. גופה נרעד בידי. היא תפסה בראשי ודמעותיה זלגו על צווארי. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שגרמה לזאת, באמת שקשה לי אבל לפתע התחלתי לבכות עמה. שנינו ישובים על הרצפה במטבח, אור חם של נרות ואהיל מנורת הלוגן צבע את החדר, ריח בישולים, ושנינו בוכים, בוכים כמו אז כשמתה בוני, הכלבה שאהבנו, מאותו רכב, אותו יום בו אבא שלנו ראה אותי ואותה יושבים באמצע הרחוב לצד בוני ובוכים. "זה מזכיר לי את בוני..." אני אומר לה מייבב והיא מתנתקת ממני ומביטה בי. "אתה גם בוכה בייבי?" "כן", אני מגחך, "את מנותקת הא?" "למה בוכה?" עיניה פרוצות מביטות בי בבהלה. "כי אני אנושי מאיה, אנושי, את אחותי והכאב שלך קשה מנשוא", אני אומר לה ושוב עיניה דמעות והיא חובקת בי בכל כוחה. "איזו מטומטמת אני..." היא אומרת. "למה?" אני אומר לה, "למה?" "כי שכחתי מי אני, שכחתי שיש אותך בעולם הזה, שהעולם הזה הוא כמו פעם אם רוצים, אבל רק בגלל שאנחנו מפגרים אנחנו נותנים לעצמנו לשחק משחק של יענו גדולים..." "כן הא?" אני מחייך. "כן..." היא אומרת ושוב פרץ רעד מדמעות עולה בה. "שיט בייבי, נשרף!" אני מתנער וקופץ לכבות את האש, "לא נשרף לא נשרף", אני מחייך מרוצה והיא צוחקת, "מה את צוחקת?" "אתה מזכיר לי את הפנקייק ההוא..." "פנקייק? זה ששרף את המטבח של אמא בבית הגדול?" "כן..." היא צוחקת צחוק מלא, "איך אבא רדף אחרייך בגן ומצא אותך מתחבא מאחורי הגפן הקטן". "וואלה, איזה קטע זה היה..." "איך עבדת כל הקיץ לשלם על הנזק..." "נזק שאת עשית..." אני מחייך אליה. "כן הא?" "כן, ואת לא עזרת לי בכלל". "כן הא?" "כן". "אוי בייבי", היא קמה וחובקת בי שוב, "אני אף לא הייתי בשבילך". "די נו, עבר, מה יש לך?" "אני קולטת כמה אני מרוכזת בעצמי כל החיים". "די", אני מחייך אליה מתנתק מחיבוקה, "בואי נאכל..." "כן", היא מושכת באפה, "בוא". אחלה אומלט יצא לי, גם החלה הקלויה היתה טובה עם הסלט, קפה נחמד, תה ממותק בדבש, מאפים, הרבה יין, קצת וודקה, סלט שלם של טעמים. אחר כך מאיה עשתה כלים ואני ניגבתי, כללים שנשתמרו מימי עבר. כיבינו את האור במטבח והלכנו לחדר הסלון נזרקים על הספה הענקית שאבא קנה לה. עישנו סיגריה. "אני יכולה?" היא שואלת אותי לפתע. "יכולה מה?" "לשים את הראש..." "על הלב?" אני מחייך אליה. "כן", היא קורנת מאושר. "כן אחותי, את יכולה". היא הניחה את ראשה על צדו השמאלי של החזה שלי כרכה את ידיה סביבי ונשמה עמוקות. "הוא דופק", היא המהמה. "כן, זוהי העבודה שלו את יודעת..." "וטוב שכך, שיעבוד הלב הזה, שיעבוד, הוא עובד נפלא", היא נושמת לעמוקה שוב ברגיעה מבכי, "אני אוהבת אותך אחי, אני אוהבת אותך כל כך..." "גם אני מאיה, גם אני". אני שלחתי את ידי אל מתג האור, החדר הוחשך, ואור בקע ממסדרון הבית. חבקתי בה, וכמה דקות לאחר מכן כשראשי בהרהורים נשקה לי השינה וצללתי אל אחת השינות הערבות של חיי. מאיה אחותי שכל כך התגעגעתי אליה במהלך השנים, או ליתר דיוק לחיבור שהיה בינינו, חזרה לשכון בין זרועותי. בבוקר התעוררנו יחד. היא פקחה את עיניה והביטה בי מרוצה. עשינו ארוחת בוקר קלה ואני יצאתי ליומי והיא ליומה. בדרך היא התקשרה אלי ואמרה לי שהיא לא יודעת איך להסביר את זה, ואולי למישהו מהצד זה יראה לא טבעי, אבל היא מרגישה שהחבר שלה חזר אליה, אולי החבר הכי טוב שהיה לה כל החיים. אני צחקתי ואמרתי לה שכבר הרבה זמן לא חשתי בכזו אהבה וכמה טובה היא. קבענו להתראות בערב ושאם יזדמן לה היא תבוא לים לגלוש איתי. בדרך לים חשבתי על המקום ההוא בזמן שבו אנו מתנתקים ממי שאנו, מעברנו, וצולחים אל עתיד לא ברור, כמעט לא שורשי, במחשבה כי אלו הם החיים, טבעם ואופיים. מי קבע, מי... אחרי הגל הראשון שתפסתי ראיתי אותה עומדת על החוף. היא היתה לבושה בביקיני קטן ונופפה לי. אני יצאתי מהמים. עיצבנו אותי המבטים של כולם על התחת שלה. אבל מה לעשות היא אחותי לא בתי ולא בת זוגתי וגם התחת שלה זקוק ליד זרה שתלטף. "את באה למים מותק?" אני מחייך אליה. "ברור!" היא אומרת מחוייכת. "יאללה", אני מסמן בראשי והיא זורקת את ידה על כתפי מאושרת. "בוא נראה מה אתה שווה גולש..." היא זורקת ואני מתגלגל מצחוק. וואלה אלוהים, מה בסך הכול ביקשתי, אני מהרהר לעצמי, מה, בסך הכול שתשלח לי מישהי לגלוש איתה. אז אולי לא שלחת לי בת זוג היפראקטיבית מלאת חיות וחסרת מעצורים, אבל שלחת לי את מאיה שוב, ומאיה, אם את קוראת את זה, את לא יודעת כמה אני מעולם לא התנתקתי מזיכרונות העבר. את אולי אהבת חיי האמיתית זו שאתה לא מבקש ממנה דבר פרט לקיומה. יש שאומרים שאדם שלא אוהב את אחיו, לא אוהב את עצמו, לא אוהב את מקורותיו. אני, אני אוהב אותך יותר מכל ברייה שהכרתי בחיי. טוב שחזרת. בכבוד רב, GOLD. |
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2003
אם רק היית יודע.........
אשריך על אחותך אשריה על אחיה 
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2003
עצרתי את נשימתי...
כן... אפילו בקנאה על מערכת כזו בין אח לאחות! אשריכם, ידידי! שלא ייגמר לעולם! |
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2003
כל כך זורם, כל כך מלא באהבה. נפלא גולד.
|
|
|
| ניקול(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
10 בספט׳ 2003
אהבתי
וכל מילה מיותרת
|
|
|