| שלגיה א ח ת |
לפני 17 שנים •
26 בינו׳ 2007
האם יש סיכוי קטן שאי פעם זה יגיע לסיומו?
לפעמים אני מהרהרת ביני לביני, אם ייתכן שככל שאדם, לצורך העניין, נשלט או נשלטת, יכול למתוח את הגבול של הכאב של עצמו, או להגיע לקצה קצהו של הריגוש שאחריו, אין יותר לאן לשאוף? ואני מתכוונת לדוגמה בסקס: כשהריגוש גבוה ביותר בזמן כאב, האם יכול להיות שהכאב יגבר ויגבר והתשוקה והסחרור והגירוי, יגברו איתו, האם יכול להיות שככל שנמתח את הקו הזה ונעלה את רף הכאב, מתישהו נזק עשוי להיגרם ואולי התשוקה תרד בגלל שהצורך הכול כך חזק בכאב חזק יותר, יהיה חייב להיחסם בגלל סכנה אמיתית וממשית.
האם כאן יבוא הקץ לסקס בדסמי מסעיר? האם אפשר ללכת אחורה ולשמור על סערה מתמדת על אף ולמרות? תחושת הספייס היא תחושה כל כך נעימה וקשה לתיאור במילים. ומה קורה כשמגיעים לקצה? אני משערת שבהשלכה יומיומית, זה דומה לאנשים שחוו בדסמ ולאחר תקופה יודעים בוודאות שלעולם לא יוכלו לחזור לסקס ונילי. באותה מידה, אני שואלת, לגבי אנשים שהולכים עמוק יותר בתוך שבילי הבדסמ. האם יוכלו לחזור אחורה, שלב אחד אחורה, רף אחד נמוך יותר? ואם לא יוכלו להתקדם, מה יהא על העונג? האם פה הוא יסתיים? ארוך קצת, אבל מקווה שירדתם לסוף דעתי. |
|
|
jem's
|
לפני 17 שנים •
26 בינו׳ 2007
אני לא חושב שיכול להיות מצב שבו לאחר נומר חודש או יותר ( תלוי באדם או בכמות ) לא יחזור הרעב או הרצון לקיים סשנים או סקס
וכמו כל דבר לאחר צינון נכון וארוך מספיק חוזרים לאט לאט ושם כן אפשרי לפי דעתי לעצור רגע לפני המיצוי |
|
|
נזמית לופתת
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
שלגיה יקרה,
את מדברת על הכאב הפיזי, כאשר מה שלא מאפשר לנו להגיע לנקודה שלא נוכל לעבור הוא המוח. זה יצר ההישרדות הבסיסי והקמאי שבנו. הייתי עונה שזה תלוי באלסטיות הנפשית, היכולת להגיע לנקודות קיצוניות ולחזור לעצמך. אפשר גם להגיד שזה תלוי בהתנסות עצמה. אותו אחד שהתנסה בצורה שלא גורמת לו הנאה, עלול להירתע, אע"פ שהמשיכה הבסיסית לדבר קיימת בו. אולם, אם לענות לעניין הסכנה, הרי שמדובר בפחד מסכנה ומכאן המשוואה היא להגיע לנקודת הקיצון. ככל שאני יכולה לומר על עצמי, לא מצאתי את נקודת האל-פחד שלי. הפחד הוא חסר גבולות וזו לא בעיה לגרום לו, למי שמיומן. בואי נדמה את המצב לגולש, כשהגלישה בדמו; הוא יחתור אל הגל עד לנקודה בה הוא נשבר ויטפס עליו, גבוה ככל שיהיה, כשהריגוש והפחד יעמידוהו על שיא סכנת טביעה. האם יעלה שוב על גלשן? האם כל גל דומה לקודמו? האם יש נקודת אל חזור לריגוש? הנושא אינדיבידואלי מכדי שנעמוד עליו בצורה מוחלטת, אבל אסכם בכך שאומר שהכל תלוי בכמה בסיסי היצר ומכאן גם הרצון להמשיך ולחוות. בברכת שלא-יגמר-לך-לעולם 
|
|
|
| שלגיה א ח ת |
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
חד פעמית כתב/ה: שלגיה יקרה,
את מדברת על הכאב הפיזי, כאשר מה שלא מאפשר לנו להגיע לנקודה שלא נוכל לעבור הוא המוח. זה יצר ההישרדות הבסיסי והקמאי שבנו. הייתי עונה שזה תלוי באלסטיות הנפשית, היכולת להגיע לנקודות קיצוניות ולחזור לעצמך. אפשר גם להגיד שזה תלוי בהתנסות עצמה. אותו אחד שהתנסה בצורה שלא גורמת לו הנאה, עלול להירתע, אע"פ שהמשיכה הבסיסית לדבר קיימת בו. אולם, אם לענות לעניין הסכנה, הרי שמדובר בפחד מסכנה ומכאן המשוואה היא להגיע לנקודת הקיצון. ככל שאני יכולה לומר על עצמי, לא מצאתי את נקודת האל-פחד שלי. הפחד הוא חסר גבולות וזו לא בעיה לגרום לו, למי שמיומן. בואי נדמה את המצב לגולש, כשהגלישה בדמו; הוא יחתור אל הגל עד לנקודה בה הוא נשבר ויטפס עליו, גבוה ככל שיהיה, כשהריגוש והפחד יעמידוהו על שיא סכנת טביעה. האם יעלה שוב על גלשן? האם כל גל דומה לקודמו? האם יש נקודת אל חזור לריגוש? הנושא אינדיבידואלי מכדי שנעמוד עליו בצורה מוחלטת, אבל אסכם בכך שאומר שהכל תלוי בכמה בסיסי היצר ומכאן גם הרצון להמשיך ולחוות. בברכת שלא-יגמר-לך-לעולם חד פעמית, היה לי תענוג לקרוא אותך. גם ברורה, גם רהוטה וגם ירדת לסוף דעתי. השאלה האם יש נקודת אל-חזור לריגוש היא השאלה המרכזית. הגבול, עד כמה יכול להימתח. אני מוצאת שכשאנשים חיים על סף גבוה של ריגוש בגלל כאב, הם ישאפו למתוח יותר את הקו האדום, זה ממש מתבקש. אישית, הנחיריים שלי מתרחבים כמו חיה ככל שהסכנה גוברת (מטאפורית כמובן... חחח, לא ממש מאמינה שהם מתרחבים פיזית ) ובכל מקרה, אכן, התשובה מורכבת. אני אשמח לשמוע עוד תגובות מאנשים נוספים.
תודה. |
|
|
electro-z
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
ריגוש באופן כללי, ולאו דווקא מסקס או מכאב, הוא משהו שמתקדם ספיראלית ולאו דווקא לינארית.
כלומר יש בו מחזוריות של בניית מתח ופירוק של המתח הזה. שני האלמנטים האלה הם חלקים של השלם. מתח שהולך ועולה לינארית בלי פורקן הוא מקור לתיסכול יותר מאשר מקור לסיפוק. הפורקן מאפשר לנו לצבור מתח שוב ושוב למרות שהוא מהווה בפני עצמו הליכה אחורה. לכן, בעיני אין קצה. הכל עניין של פורקן חזק ומשך המתנה ליצירת מתח חדש ובריא. מנגד, כן יש שחיקה של סף הגירוי. הסיבולת מנטלית עולה וסף הכאב יכול להשחק, אבל למזלנו הנפש היא עפ"י רוב אלסטית דיה וסתגלתנית באותה מידה לאינטנסיביות כמו למנוחה ובהנתן המנוחה הראויה לנפש סף הריגוש ילך וירד עד לפעם הבאה וחוזר חלילה (ספירלה כבר אמרנו?) באופן אישי אני הלכתי עמוק הרבה יותר מהמקום שאני נמצא בו היום בבדס"מ וחזרתי אחורה, מניהול יחסי שליטה מלאים לקינקיות חביבה ולסשנים לשם סשנים. אני עושה ונהנה מסקס ונילי אבל לא יכול לוותר על הבדס"מ, ויוצא לרוב שאלמנטים ממנו זולגים גם לוניל. |
|
|
llulu(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
תשובה מאוד electro-z כתב/ה: ריגוש באופן כללי, ולאו דווקא מסקס או מכאב, הוא משהו שמתקדם ספיראלית ולאו דווקא לינארית.
כלומר יש בו מחזוריות של בניית מתח ופירוק של המתח הזה. שני האלמנטים האלה הם חלקים של השלם. מתח שהולך ועולה לינארית בלי פורקן הוא מקור לתיסכול יותר מאשר מקור לסיפוק. הפורקן מאפשר לנו לצבור מתח שוב ושוב למרות שהוא מהווה בפני עצמו הליכה אחורה. לכן, בעיני אין קצה. הכל עניין של פורקן חזק ומשך המתנה ליצירת מתח חדש ובריא. מנגד, כן יש שחיקה של סף הגירוי. הסיבולת מנטלית עולה וסף הכאב יכול להשחק, אבל למזלנו הנפש היא עפ"י רוב אלסטית דיה וסתגלתנית באותה מידה לאינטנסיביות כמו למנוחה ובהנתן המנוחה הראויה לנפש סף הריגוש ילך וירד עד לפעם הבאה וחוזר חלילה (ספירלה כבר אמרנו?) באופן אישי אני הלכתי עמוק הרבה יותר מהמקום שאני נמצא בו היום בבדס"מ וחזרתי אחורה, מניהול יחסי שליטה מלאים לקינקיות חביבה ולסשנים לשם סשנים. אני עושה ונהנה מסקס ונילי אבל לא יכול לוותר על הבדס"מ, ויוצא לרוב שאלמנטים ממנו זולגים גם לוניל. מענינת E תודה |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
באר ללא תחתית
לפעמים במקום לחפש את קצה הריגוש, אפשר לחפש את העומק.
והעומק תלוי ברזולוצית ההבנה שלנו, לא בסיטואציה או אובייקט סופי כל שהוא (כאב, ריגוש, או סקס). זו גם התשובה לשאלת השאלות: ''עגבניה, היא יותר עגולה או יותר אדומה?'' קשה לי להאמין שאנחנו יכולים לחזור אחורה בדיוק לנקודה שהיינו בה קודם, מהסיבה שאנחנו משתנים כשאנחנו זזים (לכל כיוון), אנחנו לא אותו האדם שחלף בנקודה X לפני זמן מה וכעת חוזר אליה שוב. אנחנו לא אותו הדבר כי הדרך שינתה אותנו, ומכך שגם הנקודה הזו, היא כבר לא אותה נקודה עבורנו. teacher |
|
|
|
llulu(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
הפסל האנושי teacher כתב/ה: לפעמים במקום לחפש את קצה הריגוש, אפשר לחפש את העומק.
והעומק תלוי ברזולוצית ההבנה שלנו, לא בסיטואציה או אובייקט סופי כל שהוא (כאב, ריגוש, או סקס). זו גם התשובה לשאלת השאלות: ''עגבניה, היא יותר עגולה או יותר אדומה?'' קשה לי להאמין שאנחנו יכולים לחזור אחורה בדיוק לנקודה שהיינו בה קודם, מהסיבה שאנחנו משתנים כשאנחנו זזים (לכל כיוון), אנחנו לא אותו האדם שחלף בנקודה X לפני זמן מה וכעת חוזר אליה שוב. אנחנו לא אותו הדבר כי הדרך שינתה אותנו, ומכך שגם הנקודה הזו, היא כבר לא אותה נקודה עבורנו. teacher אתה אופטימי ....להשתנות זה דבר שהוא לא קל להשגה. בעצם, הקשה ביותר בטבע האנושית לדעתי. מבחינה רגשית, אפשר לדבר אל שינוי מאיזו נקודה עד איזו נקודה?. יש אנשים שאף פעם לא עוזבים את הנמל, אחרים שעוזבים ומסתובבים חזרה, ואחרים שעוזבים בלי לחזור נושא מרתק ד"א הפסל האנושי הוא ספר של פילוסוף מדען צרפתי שבידיוק מתיחס לנושא הזה. ביחס לשאלה של שלגיה א. למה לחשוב על הסוף כבר כאשר את רק בהתחלה ? |
|
|
|
electro-z
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
Re: הפסל האנושי sweetslave כתב/ה: teacher כתב/ה: לפעמים במקום לחפש את קצה הריגוש, אפשר לחפש את העומק.
והעומק תלוי ברזולוצית ההבנה שלנו, לא בסיטואציה או אובייקט סופי כל שהוא (כאב, ריגוש, או סקס). זו גם התשובה לשאלת השאלות: ''עגבניה, היא יותר עגולה או יותר אדומה?'' קשה לי להאמין שאנחנו יכולים לחזור אחורה בדיוק לנקודה שהיינו בה קודם, מהסיבה שאנחנו משתנים כשאנחנו זזים (לכל כיוון), אנחנו לא אותו האדם שחלף בנקודה X לפני זמן מה וכעת חוזר אליה שוב. אנחנו לא אותו הדבר כי הדרך שינתה אותנו, ומכך שגם הנקודה הזו, היא כבר לא אותה נקודה עבורנו. teacher אתה אופטימי ....להשתנות זה דבר שהוא לא קל להשגה. בעצם, הקשה ביותר בטבע האנושית לדעתי. מבחינה רגשית, אפשר לדבר אל שינוי מאיזו נקודה עד איזו נקודה?. יש אנשים שאף פעם לא עוזבים את הנמל, אחרים שעוזבים ומסתובבים חזרה, ואחרים שעוזבים בלי לחזור נושא מרתק ד"א הפסל האנושי הוא ספר של פילוסוף מדען צרפתי שבידיוק מתיחס לנושא הזה. ביחס לשאלה של שלגיה א. למה לחשוב על הסוף כבר כאשר את רק בהתחלה ? טיצ'ר צודק השינוי, לא רק שהוא אפשרי , אלא הוא בלתי נמנע. ורציף. |
|
|
|
llulu(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
27 בינו׳ 2007
Re: הפסל האנושי electro-z כתב/ה: sweetslave כתב/ה: teacher כתב/ה: לפעמים במקום לחפש את קצה הריגוש, אפשר לחפש את העומק.
והעומק תלוי ברזולוצית ההבנה שלנו, לא בסיטואציה או אובייקט סופי כל שהוא (כאב, ריגוש, או סקס). זו גם התשובה לשאלת השאלות: ''עגבניה, היא יותר עגולה או יותר אדומה?'' קשה לי להאמין שאנחנו יכולים לחזור אחורה בדיוק לנקודה שהיינו בה קודם, מהסיבה שאנחנו משתנים כשאנחנו זזים (לכל כיוון), אנחנו לא אותו האדם שחלף בנקודה X לפני זמן מה וכעת חוזר אליה שוב. אנחנו לא אותו הדבר כי הדרך שינתה אותנו, ומכך שגם הנקודה הזו, היא כבר לא אותה נקודה עבורנו. teacher אתה אופטימי ....להשתנות זה דבר שהוא לא קל להשגה. בעצם, הקשה ביותר בטבע האנושית לדעתי. מבחינה רגשית, אפשר לדבר אל שינוי מאיזו נקודה עד איזו נקודה?. יש אנשים שאף פעם לא עוזבים את הנמל, אחרים שעוזבים ומסתובבים חזרה, ואחרים שעוזבים בלי לחזור נושא מרתק ד"א הפסל האנושי הוא ספר של פילוסוף מדען צרפתי שבידיוק מתיחס לנושא הזה. ביחס לשאלה של שלגיה א. למה לחשוב על הסוף כבר כאשר את רק בהתחלה ? טיצ'ר צודק השינוי, לא רק שהוא אפשרי , אלא הוא בלתי נמנע. ורציף. מתי הוא קורה ? למה הוא קורה ? מה זה שינוי ? איך הוא קורה? האם אתה שונה ביסוד ממה שהיית קודם? או שניהת עצמך יותר, בלי עכבות וסודות ? אני יודעת....הגדרות ...הגדרות...אבל שאלות ששואלים לעצמנו לפעמים כש מנסים להבין משהו שהוא שונה ממך למשל ... לא נדבר אל פרספציה...זה נושא נדוש קבר... |
|
|