GOLD 4

GOLD

לפני 20 שנים • 13 בספט׳ 2003

GOLD 4

לפני 20 שנים • 13 בספט׳ 2003

‏יום שישי‏ ‏12‏ ‏ספטמבר‏ ‏2003

יש ימים שלא בא לי לכתוב. פשוט מאוד. לא בא לי. אבל דווקא באותם הימים אני מכריח את עצמי לשבת על המקלדת, כסוג של אימון, בדיוק כמו ריצה או כל אימון גופני אחר. אז נכון, ברוב הזמן המילה זורמת לי בשטף של משתמשי קוק ואני רק מנסה לעמוד לשטף הכתיבה ומסנן את דברי, בעוד שבימים כגון היום אני שואל את עצמי 'נו גולדי מה ת'רוצה להגיד'. להגיד תמיד אפשר, לבלבל את המוח זו לא בעיה, אני בטוח שיש כאן כבר אנשים שאומרים 'או' אולי היום תסתום ת'פה? אבל דווקא בימים האלה אני מוצא כי הכתיבה היא הכרחית. סוג של הוכרה, של הערכה, של רספקט להשראה. ימים בהם טעויות הכתיב כל כך רבות שלרגע בא לי לזרוק את המסך או לשבור את המקבלת. ימים בהם הטיפוס בעליה כל כך קשה ומסורבל, ימים בהם מלאכת הקלדה קשה ומעייפת, ימים בהם אתה מבין שלחיים יש כוח משלהם, אז תפנים את זה, תגיד תודה, תעריך. עכשיו תכתוב רק בכדי לדעת דבר אחד: הכתיבה שלך, הכוח שלך, המקצוע שלך, יכול להילקח ממך ביום בהיר אחד, תעשה בו שימוש נכון, ברור ל'ך? יאללה כוס אמק, כ'תוב!

*

אני מסתכל עליו, אחד האנשים הכי נערצים בעיני, רובי, מר ישראל שלוש פעמים בבודי בילדינג, האיש הכי מבוקש בארץ בכל הקשור לפיתוח גוף או חיטוב גוף. האיש שיכול לקחת אדם כבהמת משא שמנה ואיטית, ולהפוך אותו לאתלט בשנה וחצי ובאופן שאף אחד לא יכיר אותו ואולי אף לא הוא את עצמו. אני ראיתי את זה, אני ראיתי אותו הופך אנשים מצד אחד לצד שני. אנשים שכל החיים שלהם היו הרוסים, אנשים שהתחבאו תחת כל מיני קודים והצהרות ובנו להם חיי מחילות מתחבאים מאור השמש וממבט עיניים, ואם לא מתחבאים, אז נפשם נחבאת. כל אלו שמעולם לא לבשו גופיה או טייץ ואז בבוקר אחד הביטו במראה והבינו: 'וואלה אנחנו הפכנו להיות אלו שמביטים עליהם ברחוב ורוצים להיות כמותם אנחנו המודל...' אלו שמאותו היום לא מפסיקים ללכת עם טייץ או גופיה גם כשכבר קר. מגיע להם, מבחינתי שילכו ככה גם לפגישה בבית הלבן. והנה, האיש הזה יושב מולי לארוחת יום הולדת מאוחרת בחברת אחי הקטן, בפאפאגיו, מסעדת בשר אכול כפי יכולתך ברחוב הארבעה. עכשיו כמה מילים על המקום, אז ככה, פאפאגיו היא מסעדה שהמודל העסקי שלה הוא כזה: אדם בממוצע יכול לאכול מאתיים חמישים גרם בשר - שלוש מאות ארבע מאות בחנק, במיוחד בהתחשב שלפני הבשר מניחים לו סלטים ושאר מאכלים שלמעשה מהווים את האוכל לחיות שהם האוכל העיקרי –הבשר. אז אמרנו שלוש מאות גרם בשר לאדם, הם מתמחרים כל סועד בשבעים שקל, אם תזמין שתיה הם יכניסו לך בקטנה מחיר, תזמין קפה, יכניסו עוד, תזמין קינוחים יכניסו באב אמא שלך, אבל ניחא, מנת בשר טובה במיט-בר עולה שבעים שקל והיא כוללת סטייק אנטריקוט בנתח של ארבע מאות חמישים גרם... זהו המודל העסקי, ההבנה שאדם ממוצע יתפתה לשבת ולהרגיש שהוא יכול לאכול חופשי חופשי אבל למעשה ייחנק כשבעלי המסעדה עוד ברווח ניכר עליו.
-אצלנו זה לא עבד- אנחנו התיישבנו עם אדם שאכל אתמול שלושה קילו בשר נטו. ככה, בלי לדבר בלי לזיין ת'שכל, איש שאוכל וקורא לאכילה "עבודה". עכשיו תוסיפו עוד שבע מאות - תשע מאות גרם בשר שלי, ושלוש מאות גרם של אחי האפרוח, ווואלה אם כל השולחנות היו פועלים כך, הבעלים היה סוגר בחצי שנה את העסק והולך הביתה.
"שמע", אני אומר לו, "אני מצית לי סיגריה".
"סיגריה?" הוא שואל, "בשביל מה?"
"וואלה בא לי, ארוחת יום הולדת, אל תתבאס עלי, אבל בא לי".
"אני לא מבין בשביל מה אנשים מעשנים".
"כי זה כיף".
"עזוב אותך כיף, בשביל מה? יש הגיון מאחורי הפעולה הזו?"
"לא".
"ברור שלא, לא חזק והחלטי, אין שום הגיון, שום הגיון, הורגים אותי כל אלה שלא מצליחים או לא רוצים להפסיק לעשן. אתה יודע מה הבעיה שלהם?"
"מה?"
"העובדה שהם לא מבינים כמה זה קל מבחינה גופנית, להפסיק לעשן זה עניין של ארבעה חמישה ימים מבחינה גופנית, נקודה. אחר כך הבעיה היא המוח שלהם, אבל זה כבר נובע מחסכים אחרים".
"זה נכון".
"נו, אז לא חבל?"
"חבל".
"אז בשביל מה לעשן?"
"וואלה אין שום סיבה, אבל אחי, אני עוד קורא לישיבה הזו ישיבת יום הולדת, וסיגריה אחת פעם בכמה זמן לא תהרוג אף אחד".
"אני לא מדבר עליך עכשיו, למרות שגם זה מרגיז אותי, תראה אותך, תסתכל על עצמך מהצד, אתה נראה כמו סמל הספורט והבריאות, אתה לא יודע כמה הסיגריה הזו לא מתאימה לך".
"אני דווקא יודע, ואתה גם יודע שאני הפסקתי כבר, אבל עכשיו... נו.."
"טוב אני מבין".
"אני לא מבין", אומר אח שלי, "בשביל מה זה טוב? בכלל, מאיפה הבאת סיגריה?"
"מהמארחת", אני מחייך.
"את הטלפון שלה לקחת גם?" מחייך אלי רובי.
"כן".
"נו, אז הסיגריה הזו שווה", הוא צוחק, "ועכשיו לעניין, אין זמן, אין זמן, צריך להתחיל לעבוד... איפה הבשר!" הוא דופק על השולחן והמלצרים רצים אליו מחויכים. הם כבר מכירים אותו והוא האטרקציה של המקום, הענק הירוק שבא לסעוד. בהתחלה כשעסקתי גם אני בדחיסת בשר לא שמתי לב למבטי ההשתאות שננעצו בנו ולהתלחשויות, אבל אחי שהתפוצץ ראשון והרים את ראשו לסרוק סביב בנחת, הבחין בהם וסימן לי ברגלו מתחת לשולחן לזרוק מבט.
"רובי, קלוט אותם..." אני מסמן לו בעיני מחויך.
"את מי?"
"אנשים בוחנים אותנו".
"זה מה שאתה חושב", הוא זורק תוך כדי דחיסה.
"מה?"
"הם לא בחונים אותנו".
"אז מה הם עושים? תראה, תראה אותם..." אני צוחק ואחי מתגלגל מצחוק כשהוא מנענע את ראשו כלא מאמין למה שקורה סביבנו.
"הם בוחנים את עצמם!" קובע רובי.
"למה?"
"בן אדם לא יכול לבחון מישהו אחר אלא על פי המוסכמה התפיסתית שלו, תן לו לחשוב שמה שהוא עושה נכון, יאללה עזוב אותי, אנחנו מדברים יותר מידי, איפה הבשר?" הוא מרים את ראשו מהצלחת לאחר שהתרוקנה.
"ולמה אתה חושב שדרכך היא הנכונה?"
"אני לא, אולי בגלל זה אני עסוק בלהביט על עצמי ולא על אחרים..."
"על מה אתם מדברים?" מצחקק אחי.
"שתוק, תקשיב, תלמד", אני משיב לו.
"למה אתה אומר לו שתוק? הנה, אתה עושה בדיוק מה שהם עושים, אתה מחליט מה נכון ומה לא? הוא בכלל רוצה לרקוד על השולחן עכשיו, מה לך ולדעתך שתגיד לו שזה לא נכון? תבדוק את עצמך, תתעסק בעצמך, תאמין לא יהיה לך ת'זמן לחשוב מה אחרים חושבים... איפה הבשר?" הוא דופק על השולחן בפראות ומלצר מבודר רץ אלינו במבט הערצה.
"שמע אדוני, אתה לא יודע איזה כיף אתה עושה לנו", הוא אומר לרובי נרגש.
"יופי יופי, כן, תוריד את זה, עוד קצת, כן, גם את זה... יופי, עוד קצת מזה, יופי..." מתעסק רובי בהורדת נתחים לצלחתו והמלצר מצחקק כילד כשהוא מתפנה לעבור לשולחנות של אחרים.
"אתה יודע מה?" אומר לי רובי.
"מה?"
"אנשים מבזבזים את הזמן שלהם".
"זה נכון".
"אז במקום לבזבז את הזמן שיבזבזו כסף".
"ואם אין להם כסף?" אני מחייך.
"אז במילא הם מבזבזים את ת'זמן..."
"וזה אומר מי שמאמן את האלפיון העליון הא'?"
"כן רובי", אומר אחי לפתע, "מה, אם אין לאנשים כסף אז אבוד להם?"
"משהו כזה..." משיב רובי מתוך צלחתו, "תראה, כל אחד שיבוא אלי, ואתה יודע את זה, אני יכול להפוך אותו משמן לשרירי חטוב, מה שהחברה במועדון קוראים פוסטונייר, למה לא באים אלי? כי אני יקר, מי בא, רק עשירים, אבל תגיד לי, כמה שמנים אתה מכיר שאומרים שהם היו מוכנים לשים חמישים אלף דולר להיות רזים? המון! המון! אבל אם תבוא ותגיד להם: אוקי, בסדר, רוצים? קבלו! עכשיו פרסו את החמישים למאתיים שקל לשיעור במשך שנה וחצי שלוש פעמים בשבוע, זה פתאום יראה להם יקר, שש מאות שקל לשבוע? יקר להם בשביל הבריאות שלהם, וזה הרבה יותר זול מחמישים אלף דולר כן? אבל לשלם עשרים אלף דולר בגיל ארבעים לניתוח לב, זה לא יקר הא'? אתה מכיר את הפרופסור הזה לכלכלה שקיבל פרס נובל על התיאוריה החדשה שלו שאנשים נקשרים נפשית לצריכה שלהם?"
"לא".
"עשו מחקרים וגילו דבר מעניין, נניח מישהו הולך להצגה ויש לו בכיס כרטיס שעלה לו מאה שקל, בדרך הוא מאבד את הכרטיס וכשהוא מגיע לכניסה הוא מגלה את זה, הפעולה הרגשית שלו היא להתאכזב ולא לקנות כרטיס חדש אלא ללכת הביתה, כשלמעשה אם הוא היה הולך לתיאטרון לקנות כרטיס ובדרך היה מאבד מאה שקל הוא היה מוציא שטר חדש וקונה כרטיס. הערך הוא אותו ערך, אבל תחושת האובדן משתנה... זה בערך אותו הדבר..."
"מה אותו דבר?"
"בזבוז הזמן".
"איפה אתה רואה בזבוז זמן?"
"בחשיבה..."
"למה אתה מתכוון?"
"אל תחשוב, תפעל, תעשה, תתנקה, איפה הבשר?"
"אז מה אם לבן אדם אין כסף הוא גמור?"
"לא, אבל החיים קשים יותר".
"בסדר אבל חיים לא?"
"נכון".
"נו מה רע?"
"אין רע, רק שהוא כל הזמן חי בלהסתכל סביבו..."
"למה אתה אומר את זה? מה בן אדם עשיר לא מסתכל סביבו?"
"מסתכל, אבל מעט מאוד, אין לו זמן, זמן, אין זמן איפה הבשר?" הוא מתרעם שוב ואני מביט ולא מאמין שהוא סיים את מנת הבשר שהיתה בצלחתו.
"שמע יש אמת בדבריך בדברים מסוימים, ויש קשקושים..."
"יופי, אתה בורר על פי התפיסה שלך, תהיה בריא, תסתכל על עצמך זה הכול גולדי, תראה אותך עם הסיגריה הזו, תביא אותה רגע", הוא אומר לי ויושב מולי איתה בידו, "אתה רואה כמה זה מגוחך? תראה כמה זה לא מתאים..." הוא מחייך אלי ואני מגחך, מר ישראל יושב עם סיגריה ביד. באמת מגוחך.
"טוב תכבה, תכבה נו", אני אומר לו משוכנע מהמצגת שהעלה בפני.
"מה, אחי אין לך חשיבה משלך? תסתכל על עצמך הרי אין זמן..." מחייך אלי אחי.
"עדיף לבזבז כסף..." אני קורץ לו.
"ואם אין לך כסף, אל תקנה דיאמנט!" הוא קורץ לי חזרה.
"אין ערך לכסף, יש ערך לזמן, זמן, איפה הבשר?" דופק רובי על השולחן ואני ואחי מתגלגלים מצחוק.

*

בערב כשהבטן שלי מלאה כמעט עד קיא, וחולשה וסחרחורת שיכרו אותי, קפצתי לבקר את אחד החברים היחידים שיש לי כאן בארץ. איציק, הומו מזדקן ומצועצע עטוף תכשיטים בעל בית קפה ביסטרו מהול ריחות זרים ורחוקים המתנהל לצלילי שנסונים.
"מה קורה יא נטחן?" אני קורץ לו בכניסה.
"חמוד שליייייי", הוא קם אלי מלא אהבה, "איפה אתה?"
"מסתובב..."
"למה אני לא יכול לסובב אותך? למה?"
"איציק, תירגע!" אני מחייך והוא מתגלגל מצחוק.
"אוי אם היית הומו..." הוא קורא בקול.
"יאללה תירגע, די כבר".
"טוב, בוא שב, שב, תן לי ליהנות ממך", על פניו נפרש חיוך מצד לצד.
"תהנה חופשי", אני צוחק ומתיישב על כורסה גדולה וביתית, "קפה יש'ך פה?"
"בטח, חכה שניה, אני סוגר את האורות בחוץ ונועל את הדלת. נשב בשקט רק שנינו".
"סבבה, אבל שלא יעלו לך רעיונות לראש", אני אומר כשהוא מתחיל לנוע מצד לצד מלא מרץ מתגלגל מצחוק לדברי. מעולם לא ראיתי איש בן גילו שמתנהל גופנית בצורה שכל כך מעוררת קינאה. יציבה של בחור בן 20 תנועות מהירות וחוזק גופני שלא היה מבייש גם יוצא סיירת. איש אמיתי, פשוט אמיתי. אבל האמת היא שהוא מעבר לזה. איציק הוא אחד האנשים שיש להם יכולת שונה... בפעם הראשונה שנכנסתי אליו לקפה התיישבתי על ספסל צדדי שפנה אל הרחוב. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי לאחר שניגש המלצר והתיישב לצדי.
"שלום אני איציק, הבעלים של בית הקפה", הוא אמר.
"אחלה", השבתי.
"אתה לא צריך לשבת כאן".
"סליחה, עשיתי משהו לא בסדר?" אמרתי וקמתי סורק סביבי.
"לא לא", הוא צחק, "אתה לא צריך לשבת בצד, אתה צריך שיראו אותך, לא טובה לך הבדידות... בכלל אחד כמותך צריך שיראו אותו, מה יש לך תעשה לאנשים טוב..." הוא חייך.
"תגיד, ת'הומו?" אמרתי מביט בו מלמעלה שואל את עצמי אם לחזור ולשבת או פשוט לקום ולצאת לדרכי.
"כן אני הומו, אבל אתה לא, אני רואה את זה, בכל אופן, אני מציע לך לשבת שם..." הוא אמר וסימן בראשו.
"למה שם?"
"כי עוד מעט תעבורנה כאן קבוצת בחורות, תעשה לי טובה תסתכל להיא עם הוורוד ישר לעיניים וגם אם היא תסתכל לך בעיניים חזרה אל תוריד אותן עד שהיא תוריד בעצמה".
"למה?"
"כי אתה בודד מידי, וגם היא..." הוא אמר ובהה לכמה שניות בעיניו מעלה כאילו חישב איזה חישוב, "כן, היא בודדה גם כן, תעשה טובה, שב שם, אני אדאג לך לקפה, קפה נכון? בלי סוכר", הוא חייך ואני הבטתי בו בפליאה. אחר כך הלכתי והתיישבתי היכן שביקש, עברו כמה דקות ובאמת עברה אותה קבוצת בחורות, היתה שם אחת עם חולצה וורודה, את האמת, אני הורדתי מבט.
"למה עשית את זה?" הוא אמר לי בכעס ממהר מפנים בית הקפה.
"סליחה?"
"למה הורדת מבט, אמרתי לך תסתכל לה בעיניים נכון?"
"נכון אבל..."
"אבל אתה טמבל שבוחר להחזיק במקומו גם כשרע לו".
"לא, זה לא..."
"אל תגיד לי לא", הוא זעף.
"טוב אני לא אגיד, כמה הקפה?"
"בחינם, תבוא מחר?"
"אתה פסיכי?"
"למה לא? גם פסיכי אני מוכן להיות, תבוא מחר?"
"לא יודע..."
"מה יש'ך נבהלת?"
"לא".
"אז מה?"
"לא יודע".
"טוב תבוא מחר".
"אולי".
"תבוא מחר", הוא אמר ולפתע הביט בעיני ועיניו כמו בהקו לשניה באיזה סוג של משהו לא טבעי.
"טוב", אמרתי לפתע מושך בגבותי תוהה מדוע אמרתי זאת.
"יופי תבוא תבוא", הוא חייך, העביר את ידו על כתפי, ונכנס חזרה אל פנים בית הקפה. זו היתה פגישתי הראשונה בו. למחרת כמובן שהופעתי. מאז אנחנו בקשר הדוק וחברים טובים. בכל פעם שאני בא ארצה הוא התחנה השניה שלי. עדכון מהיר וכללני על הנפשות הפועלות בקהילת הגייז, הזיונים האחרונים שהוא העלה בחכתו (חובה לציין שהבן אדם מכונת זיונים משומנת ומביא בשר מובחר להומואים) השכנים שסביבו (קפה גי'טאן נמצא בדיזינגוף 300 על פינת רחוב יחזקאל שזה בדיוק נקודת הגי' בכל הקשור לבתי אופנה מספרות וכו' הקשורים בחתונות ) והחיים בכלל. אחר כך הוא מביט בי ויודע לספר לי מה עובר עלי. וכאן אני מתעכב לרגע. לאיציק יש יכולות. לא יודע להסביר אותן, פשוט לא יודע, אבל איציק הוא רואה. רואה? רואה הוא אחד שיכול להגיד לך עבר הווה עתיד רק ממבט בעיניים. זה הכול. האיש מפחיד בקטע הזה. האיש הראה לי גלגולי עבר שלי, הסביר לי עתיד, פרש לפני את עברי עד לרמת תזכורות לפרטים שאני עצמי שכחתי. מפחיד מאוד. אמיתי ביותר. איציק הוא האיש שאמר לי עוד "אז" בימים שלא חשבתי לכתוב דבר, או ליתר דיוק לפרסם דבר, שאני אהיה אחד שיקראו אותו רבים וכי זהו המקצוע שלי. כשאני כותב "אז", אני מתכוון לימים בהם הייתי איש היי-טק שרוי עד צווארו בעשיית כסף חנוט בכפתורי חליפות ועניבות חנק. עוד אז. אם אני אנסה לתרגם את זה בהדגמה מסוימת אז אני יכול להגיד שזה כמו לבוא לסילבסטר סטלון, ולהגיד לו שמע אתה בעוד חמש שנים, אחד מסופרני האופרה הגדולים בעולם. בדיוק ככה.
"נו, מה חדש ממתק?" הוא מחייך אלי ומניח על השולחן כוסות קפה עם כמה מאפים.
"הכול טוב".
"מטומטם!" הוא צוחק.
"מה?"
"שנים שאתה מכיר אותי ואתה עדין מדבר איתי כמו לכל אחד מהרחוב?"
"צודק", אני מחייך.
"נו אז מה נשמע?"
"בן-זונה!" אני מחייך והוא מתגלגל מצחוק.
"טוב עכשיו אולי תגיד לי, למה אני מרגיש שאתה קצת 'מהורהר' בימים האחרונים?"
"יש לי כל מיני מחשבות..." אני מושך בכתפי ומצית סיגריה.
"אתה רוצה להגיד לי אותן או שאני אגיד לך?"
"אתה מוכן להניח לי ללגום קצת מהקפה שלך?"
"בבקשה בבקשה למה לא?" הוא צוחק, "תהנה". אני לוגם את הקפה ומביט בו. חיוך עולה על פני. גם הוא מחייך, "טמבל", הוא אומר.
"למה?"
"כי בשביל מה אני קיים? ספר מה זז לך בבטן".
"אתה מכיר אותי איציק, לי תמיד לוקח זמן איתך, עם כל אחד אחר אני שולף בשניה, אבל איתך, איתך זה קצת שונה, אולי בגלל שאתה כבר יודע הכול".
"אז מה? זה דווקא טוב לא?"
"לא יודע..."
"טוב, שמע, אתה בודד מידי, אחי היקר, אתה לא יכול להתכנס בכתיבה, זה לא בריא, ואתה יודע עוד משהו, אתה קרוב לנצל את מלאי המילים שלך, כל אחד חייב קצת גיוון, קצת השראה, ממה אתה מקבל השראה מהים? ים הוא דבר נהדר אבל הוא בבואה לתחושות, הוא לא מעלה תחושות בבן אדם הוא מציף אותן. אין בו חידוש, אתה צריך משהו שיעלה בך תחושות, משהו שימלא אותך..."
"דימוי יפה..." אני מחייך.
"תשתמש בזה לספרים שלך".
"תהיה בטוח".
"אני יודע", הוא מחייך, "אבל על זה בדיוק אני מדבר, אתה חייב פידבק, זה לא טוב ככה... מה שלום מאיה?"
"וואלה מה אתה יודע, הרי לא סיפרתי לך על מאיה". אני אומר והוא נשען לאחור בפוזה מרוצה כמו של אהרוני שלא מבין איך גברי בנאי מפקפק בידענותו ומביט בי מרוצה, "שמע הקטע הזה שלך מפחיד אותי כל פעם מחדש".
"שטויות זה עבר לך, פעם היית מבועת, היום אתה בסדר, נו אז מה איתה?"
"אחלה, פשוט אחלה, כמה כיף איתה".
"אתה מבין שזה לא היא..."
"למה אתה מתכוון?"
"אתה צריך מישהי!"
"בסדר יאללה, די כבר, קיבלתי שגעת מכל ה-'אתה צריך מישהי'- הזה".
"עבר הווה או עתיד?" הוא אומר לי מחויך ואני משתהה לרגע. מאז שהכרתי אותו הוא שואל אותי את זה. אני אומר לו אחד מהשלושה והוא אומר לי מה היה שקשור במצבי, או מה קורה איתי עכשיו שקשור בזה, או מה יקרה.
"עבר", אני אומר לו.
"עבר, נו, זה הרי היה ברור שתגיד עבר! למה שתבקש לדעת עתיד? בעתיד קורים דברים, העבר כבר קרה..."
"ובכל זאת", אני מחייך אליו.
"בעבר שלך, היתה אחת בכיתה שלך שנורא רצית, אבל לא היה לך אומץ לגשת..."
"אבל את זה אנחנו כבר יודעים..." אני מחייך אליו, "אני לא מהניגשים.. מי היתה שהייתי מאוהב בה?" אני תוהה לעצמי בקול.
"נכון, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה שאם תעלה בזיכרונך טוב טוב, תגלה שגם היא רצתה אותך".
"איך אתה קובע דבר כזה?" אני מעבה את גבותיי ונזכר בדנה החמודה שהיתה איתי בחטיבה ונורא רציתי.
"איך?"
"כן!"
"לך לבית של ההורים שלך, יש לך מחברת אדומה, מחברת שאמא שלך שומרת מהימים שאתה עוד הסכמת ללמוד משהו מאחרים טמבל", הוא צוחק, "במחברת יש מכתב..." הוא אומר לי וצמרמורת עולה לי בכול הגוף.
"איציק..." אני אומר לו בטון שאומר לו להיזהר...
"מה?"
"תיזהר".
"ממה?"
"ממני, אתה יודע מה, אני מנסה אותך עכשיו בלייב!" אני אומר לו ולוקח לידי את הנייד. הטלפון מחייג לבית הורי והלב שלי דופק כמו משוגע. אמא שלי עונה, אני מבקש ממנה להוציא מהמגירות של המחסן את המחברת. מחברת אדומה שאני מפשפש בזיכרוני ומעלה את הכריכה שלה. היא מתלוננת, מבקשת שלא, נאנחת, ולבסוף נאותה לבקשתי ותחנוני. אני שומע אותה קמה וצועדת אל עבר המחסן. איציק אומר לי שהוא מכין עוד קפה כי ייקח לה זמן, אני מביט בו צועד אל עבר מכונת הקפה, מכין את הכוס חוזר חזרה וכשהוא מתיישב אמא שלי אומרת שהיא מצאה והוא מחייך אלי בקריצה.
"אמא", אני אומר לה, "תפתחי את המחברת תראי אם יש שם איזה מכתב".
"איזה מכתב?"
"לא משנה, כל מכתב".
"לא אין", היא אומרת.
"אולי בכריכה האחורית?"
"אין, גולדי למה אתה מציק לי? מה אתה רוצה?"
"כלום, טעות אמא, סליחה..." אני אומר לה והיא כבר נכנסת לרוטינת שאלות קצרות.
"מה כלום?" מחייך אלי איציק, "תגיד לה לנער את המחברת!"
"עזוב אותך!"
"מה עזוב?" אמא שלי אומרת, "עם מי אתה שם?"
"אף אחד, אמא, תנערי את המחברת".
"איך לנער?"
"תחזיקי אותה ככה שכל הדפים כלפי מטה ותנערי, תראי אם ייפול מכתב".
"כן נפל!" היא אומרת והלב שלי נדם. איציק חייך.
"אמא", אני אומר ברעד, "מה כתוב בו?"
"רגע אני צריכה את משקפי הקריאה שלי..." היא אומרת ואני שומע אותה נאנחת וצועדת בבית, "אז אתה שומע?", היא אומרת לפתע.
"כן".
"כתוב פה, גולדי, אני אוהבת אותך. שלך, ד."
"מה?" אני אומר וצמרמורת עוברת לי בכל הגוף לפרצי הצחוק של איציק.
"כן, מה זה? מישהי שהיתה חברה שלך כשהיית בחטיבה?"
"כן".
"נו מה נזכרת בזה עכשיו?"
"לא יודע, אמא, מאמי שלי, אני אדבר איתך מחר, אני חייב לסיים", אני אומר וכל גופי ברעד.
"טוב תשמור על עצמך".
"טוב ביי", אני מסיים את השיחה ומביט בו, "איציק מה זה היה עכשיו?"
"זה היה להוכיח לך..."
"מה?"
"ביקשת עבר?"
"כן".
"מה למדת ממנו?"
"מה?"
"שאולי זה הזמן לפקוח עיניים..."
"מה?"
"אתה פספסת אהבה בצעירותך, ולא אל תחשוב לנסות ולאתר אותה, זה עבר, אבל פספסת אותה כי מעולם לא הסכמת ללמוד ולכן לא פתחת מחברות כמו טמבל! בכל אופן, העבר שלנו הוא דפוסי התנהגות שנכונים להווה ולעתיד, ואם לומדים ממנו אולי ניתן לשנות משהו..."
"מה?"
"להתחיל להסכים ללמוד..."
"ללמוד הא'? ממי?"
"מהחיים, וכדאי גם לפקוח עיניים ולנער מחברות..."
"לנער מחברות", אני צוחק אחוז רעד, "איציק הרגת אותי עכשיו".
"שטויות כבר ראית אצלי דברים יותר נחמדים מזה לא?"
"עזוב עזוב, עזוב קפה, תביא כוסית".
"זמן חביבי, אין זמן..." הוא אומר וקם להביא לנו כוסית, "אל תשכח", הוא אומר לי.
"מה?"
"תתחיל לנער מחברות!"
"איציק", אני אומר לפתע, "תגיד, למה אתה לא עושה זה בשביל פרנסה?"
"את מה?"
"אתה יודע לראות אנשים..."
"שטויות, חבל על הזמן, אם אני רוצה אני עושה כאן תור מפה ועוד סוף דיזינגוף, אבל לא יהיו לי חיים ואני אוהב את החיים שלי, לאנשים שבאים לכאן ואני רואה שרע להם אני עוזר..."
"אולי תתחיל להביא אנשים? המקום ריק!"
"טוב שככה, המקום הוא קודם בשבילי, אחר כך בשביל אחרים..."
"למה?"
"מה למה, אתה לא לומד הא?"
"מה?"
"מה זה יביא לי כסף?"
"המון!" אני צוחק.
"אבל אין ערך לכסף, הזמן הוא שחשוב... לא?" הוא מחייך אלי ואני מצמצם את עיני בחשדנות ושואל את עצמי למה המשפט מצלצל בטריותו.

*

בשעת לילה אני יושב על הרשת. סמן הוורד מהבהב בבטלה, האיסיקיו דולק, הכלוב באון ליין, והמסנגר מחכה רק שתכנס איזו הודעה על דואר חדש כדי שהוא יצדיק את קיומו. הצליל לכניסת הודעה בכלוב מעורר אותי ואני נכנס לאתר לבדוק מה זז. שם פגשתי בה. ולא משנה מי היא. באמת שלא משנה. מה שכן משנה זה שנוצר בינינו חיבור אינסטנט. שיחה עמוקה פנימה אל תוך תוכי רצון ונפש כמהה. שיחה טובה, שיחה משחררת. היא ילדה יפה. היא אחת שיכולה למלא אולם בלבה. אבל היא קמלה. החיים הכו בה שורשי כאב ועצב. היא כבר וויתרה. היא כבר הרימה ידיים מעצמה - כך היא טוענת- ומצד שני היא עוד כאן. ואם היא כאן, אז אולי זה מפני שבתוך תוכה היא עוד מקווה, היא עוד מצפה... ואולי למעשה היא בחרה רק בשרידה איטית אל עבר כלום, אל עבר חושך. הזמן עובר ואנשים נאחזים בציפורני דעותיהם באבני חומתם כמו אם ישחררו, יפלו מנפשם מטה, כשלמעשה הם לא מבינים כי לוא רק ישחררו, יתרוממו מעלה. סוג של עמידה במקום, סוג של אחיזה בדפנות בור כהה וחשוך וחשיבה שאם יעזבו יפלו מטה כשהם למעשה הכי נמוך שניתן. מהמקום בו הם נמצאים לא נופלים. לא, לא נופלים, אלא פשוט מגלים כי לא היה צריך לאחוז בכלום. אתה במילא נמוך. זה בערך כמו חתירה על גלשן בים וחשיבה כי אתה בעומק, ולפתע בא גל, מוריד אותך מהגלשן, ואתה נעמד על הרגליים ומגלה שהמים מגיעים לך עד המותנים. ואני, אני רציתי להיות הגל שלה. לבוא ולנער אותה מהגלשן הקטן והרעוע הזה שעליו היא חותרת. למה? לא יודע, התעוררה בי תחושה ורצון להעניק את כל כולי. לתת. לאחוז, ללמד, להסביר, לכוון. יש אנשים שחיים בחושך, ואם מישהו בא להם עם פנס, הם מסתנוורים ואז הם פשוט כבר לא יכולים לראות...

*

יש ימים בהם לא בא לי לכתוב, פשוט לא בא לי. ודווקא בימים כאלה אני מתעקש. כשאני קורא את מה שנכתב לאחר מכן אני מרוצה יותר מכל מוזה. למה?
כי בחיים צריך גם לקחת, ולא רק לחכות לקבל...

בכבוד רב,
G.

esty	esty לפני 20 שנים • 13 בספט׳ 2003 לפני 20 שנים • 13 בספט׳ 2003 esty • 13 בספט׳ 2003 שתהיה בריא לפעמים אתה משאיר כל כך הרבה חומר למחשבה (אצלי אצלי אל תקפצו כולם) עכשיו גם כואב לי הראש.... תודה