צילום

צילום

adam&eve • 5 באפר׳ 2007

שלום לכולם,
במסגרת התחביב שלי-צילום, נפגשתי לאחרונה עם צלם מוכשר בשם זאב שכבר תקופה ארוכה מעוניין לעשות סדרה הקשורה ביחסי שליטה ופטיש למיניו. שיהיה ברור לכולם , לא מדובר בצילומי פורנו אלא בצד של האנשים, הרגשות המעורבים, הריגושים, היחסים, האוירה, ומציאות מול דימיון, צילומים שאפילו לא מחייבים עירום.
כחבר בכלוב הצעתי את עזרתי המציאת אנשים שישתפו פעולה ואף הבטחתי לו שהקהילה מספיק פתוחה בכדי שתהיה היענות לנושא (משום מה הוא מאד התבייש להעלות מודעה).
אני באמת חושב שזאב הוא הבנאדם שיכול להוציא את המבט המיוחד ביותר על העולם הזה ומתוך זוויות שאתם עצמכם לא חשבתם עליהן-אם לא הייתי חושב כך לא הייתי מעז להעלות מודעה זו.
ניתן להתרשם מעבודתו בלינק הבא (גם אנו מופיעים שם).

http://www.pbase.com/zeevpg

מי שמעוניין להשתתף שיפנה אלי בפרטי או למייל
avudi@hotmail.com

תודה רבה וחג שמח

המקל והגזר • 5 באפר׳ 2007

עם כל הכבוד, יש בכלוב צלמים לא פחות מוכשרים, ולבטח יותר מנוסים...

אבל בכל מקרה- שיהיה בהצלחה לכם, וברוכים הבאים.

adam&eve • 5 באפר׳ 2007

דבר ראשון אני לא חדש כאן. דבר שני אני דווקא חושב שהעובדה שהוא לא בא מה"קטע" יכולה להביא לתוצאות ממש לא שיגרתיות ולהראות צדדים שצלמים שכן בקטע עלולים לפספס.

בכל מקרה תודה רבה

annabelle • 5 באפר׳ 2007

עבודות מרשימות ביותר.

בהצלחה

adam&eve • 5 באפר׳ 2007

הסבר על האנלוגיה שבין צילום ומוסיקה. תבינו, הראיה הזו שלי לא נובעת מאיזו תאוריה שמסתמכת על ידע אלא להיפך-הצורך והחסך בידע בנושא הצילום הביאו אותי לאלתר לעצמי "מסגרות" ממקום שאני מכיר טוב יותר.
אתחיל מזה שיופי אינו דבר סובייקטיבי-הוא פיסיקלי! במוסיקה אין הרמוניה "אחרת", ההרמוניה (והסולמות) בנויים\מוגדרים כפי שהם בגלל רזוננס (תכונה פיסיקלית של רטיטה). מה שנשמע לנו יפה זה מה ש"מסתדר" עם החוקי האקוסטיקה ומה שלא "מסתדר" איתם לא ישמע לנו טוב!
יצירה מוסיקלית (וכל יצירה אחרת) בנוייה מבניית מתח ופיתרונו (טוניקה -> סוב-דומיננטה -> דומיננטה -> טוניקה). המתח נבנה ונפתר לסרוגין וכל הזמן מתעצם עד שמגיע לשיאו ואז מתבקש הפתרון הסופי (תה-דהההה). ממש כמו סרט טוב, מופע קוסמות או סקס (פיסיקה!!)
הסיפור נבנה ממתח והרפייה, הוא מה שמחזיק את הקהל שעתיים באולם, מרותק! בכדי ליצור סיפור טוב צריך להשתמש בכל הטריקים של יצירת מתח תוך כדי הקפדה לא להעמיס. לבנות אותו לאט. צריך להוסיף קישוטים כעלילת משנה אבל לשמור על הנושא (ע"י חזרות ומוטיבים מאפיינים).

המוח האנושי מעדיף דברים סימטרים (מה לעשות, ככה הוא בנוי). התכונה הזו מתקשרת לנאמר מקודם לגבי היופי האובייקטיבי. מקצבים זוגיים יותר אהובים עלינו ממקצבים אי זוגיים. חזרות (ופטרנים) "יעזרו" למוח לעבד את המידע, יקלו על ההבנה והיצירה תשמע לנו יותר טוב, לדוגמה: בית פזמון, נושא, מוטיבים.
יש תאוריה (שאני נוטה להסכים איתה) שהקצב (טמפו) האידיאלי קשור לפעימות הלב, ההוכחה לכך היא שקשה לנו לשמור על קצב מתחת ל-60 (לנגן יהיה קשה מאד לשמור על הקצב ולמאזין לא ישמע טוב כי הוא לא יצליח "להתחבר" לזה) קצב מעל 180-200 (כמו פעימות הלב בזמן פעילות מאומצת) הוא מאד וירטואוזי (בי-בופ מנגנים על ~240) אך למאזין הפשוט יכאב הראש (כמה אנשים אוהבים בי-בופ??). ככל שהקצב עולה כך המוסיקה יותר אנרגתית (ממש כמו השפעת פעילות גופנית על קצב הלב).

אם הזכרתי ג'אז אז זה הזמן לדבר על "קימוט" החוקים (טמפו 240). בכוונה לא השתמשתי המושג "שבירת החוקים" משום שאם נשבור אותם היצירה לא תהיה טובה, אנחנו מקמטים אותם לשם יצירת מתח (שחייב להפתר איך שהוא) ובקימוטם אנו סומכים על המאזין\צופה שהמוח שלו מספיק אוהב גירויים ופתוח אליהם בכדי שלא יגיד ש"זה לא נשמע\נראה טוב". גירויים למוח זה שאלה של אימון, לדוגמה מי שמתאמן על ריכוז לאורך זמן (טייסי קרב, נהגי מרוצים, סטודנטים חחחחחח) יכול להעלות את הזמן שבו הוא שומר על ריכוז ממש כמו בניית כושר גופני (בן אדם ממוצע שומר על ריכוז מקסימלי לא יותר מ-20 דקות). למי "שהתאמן" לפסיכומטרי יהיה יותר קל בלימודים, מי שהמוח שלו לא הורגל לאט לאט (ע"י גירוי הדרגתי) ל"קימוט" חוקי המוסיקה, ז"א החוקים הפיסיקליים של היופי האובייקטיבי, לא יאהב את ג'ון קולטריין!

וכאן אני מגיע ליופי הסובייקטיבי שאני מעדיף לקרוא לו "טעם" (כי אין יופי סובייקטיבי). הטעם הוא תוצאה של הדברים שהורגלנו אליהם ושל הגירויים איתם אנו מתמודדים. אדם העוסק באמנות מסויימת מן הסתם יהיה חשוף לגירויים (מאותו התחום) יותר מאדם רגיל, הטעם שלו ישתנה בהתאם ויוכל לקבל דברים שאינם עולים בקנה אחד עם היופי האובייקטיבי הטבוע בו מהיותו "אנושי".

טוב, ואיך כל זה מתקשר לצילום? לדעתי, אם חושבים במונחים של יופי אובייקטיבי לא צריך להיות בעל ידע על מנת להוציא צילומים יפים-היופי אינו בשליטתינו, הוא בתוכינו ועלינו פשוט לפעול לפי חוקים שהמוח שלנו מכתיב לנו. רק צריך להבין שהמוח הוא שמכתיב לנו את החוקים. כמו ביצירה מוסיקלית צריך שיהיה סיפור המורכב מנושא ומוטיבים, הסיפור נבנה ממתח והמתח קשור בחוקים שבמוחינו. וכמובן שצריך לדעת לתפעל את הציוד נכון על מנת להגיע לתוצאה שהמוח שלנו מבקש, אך זה כבר "טכניקה" הקשורה בידע נרכש וניסיון.

אני בא מג'אז, רואים את זה בתמונות שלי. זה סגנון מוסיקה מתוח וחושפני. בג'אז מותר שיהיה "ליכלוך"- מותר שיתפקשש משהו, שהצליל יצא קצת לא נקי (מה שאסור בקלאסי), מותר אפילו לצעוק על המתופף באמצע הסולו של החלילן והכי חשוב מותר לקמט, בדיוק בשביל זה מיילס, קולטריין ועוד שניים שלושה מחבריהם המציאו, כן כן המציאו!! את הבי-בופ (שהלבנים לא ידעו לנגן כמוהם ולא יגנבו להם את המוסיקה). בג'ז האילתור תופס את הבמה-לא כתוב מראש ויש הרבה פוטנציאל לליכלוכים אבל זה חלק מהז'אנר, ג'אז נקי זה מוסיקת מעליות!

אם הייתי מבין איך אני מעלה תמונות הייתי מביא דוגמאות שהייתם מאד אוהבים...

ומה הקשר לשליטה.... הכל קשור!