יום השואה והגבורה- לקחת רגע למחשבה...

יום השואה הוא חג אשכנזי שגם רבים מהשווארצעז משתתפים בו - עם כי לא לחלוטין באופן אמין.
אולי בשרשור זה יוכלו החברים לספר על טקסי שואה אלטרנטיביים? מיקום וזמן + תוכנית ואיזה לינק יתקבלו בשמחה.
לא הייתי עוד בטקס אלטרנטיבי אבל מאוד הייתי שמח להיות נוכח באחד כזה.
לא עוד "שריפה אחים שריפה" או סיפורים על יאנוש קורצ'אק שבסופם מוקרן הסרט "רשימות שינדלר". אני מתעניין במשהו אלטרנטיבי באמת. אם מישהו שמע או יודע - אשמח אם תוכלו להדביק פה איזה פוסט בעניין.

אני חייב לסיים את הכתיבה כאן - כי דופקים בדלת.

הנזל בלוך

ציטוט: אם לא יעשה ככזה דבר לדעתי אנחנו בתור "קהילה" צריכים להוציא אדם כזה מאיתנו ,כי אחרת מזה אומר עלינו ?

כרגיל, אנשים פה מתפזרים לאלף חתיכות (אופס, אני מקווה שלא דרכתי על איזו יבלת). אחד אומר: "תתבייש, גזען", וכבר כולם מחרים מחזיקים אחריו, כעדר מרעית. שלא לומר כצאן לטבח (אופס, סליחה שוב). עוד שניה תעשו באיש פוגרום בנוסח קוזקי תרצ"ח (שלא לומר באבי-יאר. שלא לומר, אמרתי).

מספר הערות לסדר:

1. לפני הכל יש להפריד את סוגיית הקשר הישיר לשואה מהשאלה אם מותר לצחוק על השואה. זה בכלל לא משנה, שס"ק, אם את פולניה, תימניה, חצי-חצי או לגמרי טיבטית – מותר לך להביע עמדה מזועזעת או לחלופין לתמוך בחופש הבדיחה. דיבורים כגון: "אני נצר למייסדי אירקוצק ולכן נפגעתי" אינם רלבנטיים. שאם לא כן – הרי שהבדיחה (האמנם רק בדיחה – על כך בהמשך) הינה אמת לאמיתה, ואתם נותנים לה משנה תוקף. סוג של תרגיל בלוגיקה.

2. עלתה כאן השאלה, אם המשפט של פגוש הינו בדיחה. מה שאותי מעניין זה – למה זה בעצם רלבנטי? אם מדובר באמירה רצינית – מי שאומר אותה הוא אידיוט רפה-שכל שלא ראוי להתייחס אליו: שוב, דווקא התייחסות למשפט זה כאל רציני נותנת לו משנה תוקף, כאילו ראוי "לשלול" אותו בטיעונים לגופו. יש דברים שהתגובה היחידה הנאותה לגביהם הינה – "הדברים אינם ראויים לתגובה".

3. אבל בוא נניח באמת שמדובר בבדיחה. ככל הנראה כן, והיטיב חואן להפנות אל ההומור הקלוקל, סר-הטעם והאופייני של פגוש בעניינים קודמים, כקנה-מידה להשוואה. כך גם עולה מסיום הקטע: "אני חייב לסגור – דופקים בדלת; הנזל בלוך" (אולי היה לכם יותר קל להעריך את הבדיחה אם היה משתמש בחתימה "אנה פרנק"?).

מדוע אסור לצחוק על השואה?

אני אחסוך מכם את כל הנאום על חופש הביטוי וחשיבותו (בכל זאת – יום השואה, והעם היהודי סבל מספיק), השורה התחתונה היא שמותר לצחוק על השואה, כמו על כל דבר, כל עוד אין פגיעה ממשית וודאית באינטרס יקר-ערך אחר, כמו נגיד בטחון הציבור וכיו"ב. מאחר שאין באמת חשש שבדיחות שואה ידרבנו מאן דהו לעשות שואה נוספת, הרי הומור שואה הוא הומור מותר.

(לדעתי – הוא אף רצוי, כחלק מתהליך נורמליזציה מתבקש שאמור לעבור עמנו רדוף הטראומות ומוקף האוייבים. הומור הוא אמצעי ידוע להתמודד עם טראומות)

4. טענה מסוג אחר הינה טענת ריח הביאושים (ריחות מותר להזכיר?) העולה מהבדיחה.

דומה שהכל יסכימו, כי יש הבדל בין הפרחת בדיחות שואה בצ'אט בחדר פרטי (ואל תגלו לכלובי, אבל זה אחד הבילויים המועדפים עלינו בחדרי-חדרים), לבין לכתוב בדיחה ביום השואה עצמו בשרשור זכרון זה או אחר.

אף אני מוצאת, בדומה לרבים כאן, שמדובר בחוסר טעם מיוחד במינו; הנובע מערבוב הקודש עם החול, הבדיחה עם העצב, הזכרון עם המציאות וכו'.

האמנם?

מה לגבי חוסר הטעם בעצם זה שיש כאן באנר של נר זכרון ליום השואה באתר של בדס"מ; בעצם זה שבאותו יום שואה אנשים כאן כותבים על הפליי-פארטי של יום שישי; בעצם זה ששרשור אחד מתחת ל"לכל איש יש שם" מופיע השרשור "על מחלות מין"?

חוסר טעם?

לא בהכרח. אלו החיים עצמם. מי שאומר אחרת, או שהוא מתחסד, או שהוא אידיוט. תשאלו את הניצול הקרוב למקום מגוריכם, והוא בוודאי יגיד את מה שגם אתם מרגישים איפשהו חזק בפנים. להיות ישראלי בשנת 2007, על כל מה שזה אומר, כולל בדיחות השואה, כולל אתרי הבדס"מ, כולל מחלות המין אפילו – זה הנצחון האמיתי על היטלר.

5. אסיים באנקדוטה. לפני שלוש שנים ביקרו בארץ שני עיתונאים בכירים מפולין. דוד שלי אירח אותם שבוע כיד המלך, עבר איתם את ישראל לאורכה ולרוחבה. דוד שלי (כמו אחיו, אבא שלי) הוא יליד פולין שלאחר המלחמה, חלק ניכר ממשפחתם התפוגג במעשנות אירופה. בתום שבוע של עינוגים בארץ הקודש, אמר אחד האורחים לדודי: תגיד לי, פאניי גרינשפן (שם בדוי), איך זה שאי אפשר להשיג בישראל מים מינרליים מוגזים? ענה לו הדוד שלי בלי להתבלבל: אה, זה בגלל שאנחנו היהודים, יש לנו נסיון רע מאד עם גז.


לא רוצים – אל תצחקו. אבל תשאירו לנו להחליט אם זה מצחיק או לא. כובד-ראש, זכרונות כואבים, אודים מוצלים - יש לנו בבית גם ככה כל השנה.

כרגיל, אנשים פה מתפזרים לאלף חתיכות (אופס, אני מקווה שלא דרכתי על איזו יבלת). אחד אומר: "תתבייש, גזען", וכבר כולם מחרים מחזיקים אחריו, כעדר מרעית. שלא לומר כצאן לטבח (אופס, סליחה שוב). עוד שניה תעשו באיש פוגרום בנוסח קוזקי תרצ"ח (שלא לומר באבי-יאר. שלא לומר, אמרתי).

אם לא היית כותבת את זה, מישהו היה צריך להמציא את זה, את שיר ההלל הזה לרדידות,
לשפלות הרוח, לנמיכות הקומה.

נתחיל בפתיחה. איזו מן פתיחה היא זו? סוגשל תרגיל בלוגיקה א-לה-גדל-אשר-באך? הפניות
עצמיות של חוסר טעם לחוסר טעם? מה אנחנו אמורים לעשות, להתיישר עם הטעם הקלוקל
והריח המסריח ולהתחיל לגחך בקול רם...? אופס... שיהקתי.


מספר הערות לסדר:

1. לפני הכל יש להפריד את סוגיית הקשר הישיר לשואה מהשאלה אם מותר לצחוק על השואה. זה בכלל לא משנה, שס"ק, אם את פולניה, תימניה, חצי-חצי או לגמרי טיבטית – מותר לך להביע עמדה מזועזעת או לחלופין לתמוך בחופש הבדיחה. דיבורים כגון: "אני נצר למייסדי אירקוצק ולכן נפגעתי" אינם רלבנטיים. שאם לא כן – הרי שהבדיחה (האמנם רק בדיחה – על כך בהמשך) הינה אמת לאמיתה, ואתם נותנים לה משנה תוקף. סוג של תרגיל בלוגיקה.

למה אנחנו נותנים משנה תוקף? לעובדה שרוב אלה שנרצחו, נשרפו, נחנקו, עונו, נאנסו,
נבעלו, חוללו, נשחטו ובותרו היו א ש כ נ ז י ם? זוהי הבדיחה המהוללת שאנחנו נותנים לה משנה
תוקף..? או שאולי שוב שיהקתי ופספסתי את הבדיחה?

2. עלתה כאן השאלה, אם המשפט של פגוש הינו בדיחה. מה שאותי מעניין זה – למה זה בעצם רלבנטי? אם מדובר באמירה רצינית – מי שאומר אותה הוא אידיוט רפה-שכל שלא ראוי להתייחס אליו: שוב, דווקא התייחסות למשפט זה כאל רציני נותנת לו משנה תוקף, כאילו ראוי "לשלול" אותו בטיעונים לגופו. יש דברים שהתגובה היחידה הנאותה לגביהם הינה – "הדברים אינם ראויים לתגובה".

אני אגיד לך למה זה רלבנטי. כי בהנחה הסבירה שפגוש איננו אידיוט רפה שכל (אני לא הייתי
מוסיף את "שלא ראוי להתייחס אליו" בנשימה אחת, שהרי לא כל אחד שלא ראוי להתייחס
אליו הינו בהכרח אידיוט רפה שכל. לוגיקה פשוטה?) - השאלה היחידה היא למה בוחר פגוש
לחלוק עם כולם את חוש ההומור המיוחד שלו דווקא באופן שיבטיח מקסימום נפגעים? תרשי
לי לשער: באמת, אין ולו קשר עקיף לחוש הומור כלשהו. באמת, ומי שמצוי בהיסטוריה הקצרה
יודע, מדובר בתבנית נשנית ומעוותת משהו, חוזרת על עצמה בעקביות, של פרובוקציה קרה
ומחושבת, שבאמת אין קשר בינה לבין הומור. ובאמת, וכאן אני מוצא את עצמי מסכים אתך לגמרי,
בתור שכזו, איננה ראויה לשום התייחסות. אלא מה -- כיון שקמו מטובי בנינו, שלא לומר -- בנותינו,
ויצאו בהלל שלם לחוש ההומור שמשום מה חמק מחושיהם של ההמונים הנבערים --
נ כ פ ת ה עלינו התייחסות; כמו בפעמים שקדמו; כמו הפעם; וכמו, אני חושש לומר, גם בפעמים
הבאות.

3. אבל בוא נניח באמת שמדובר בבדיחה. ככל הנראה כן, והיטיב חואן להפנות אל ההומור הקלוקל, סר-הטעם והאופייני של פגוש בעניינים קודמים, כקנה-מידה להשוואה. כך גם עולה מסיום הקטע: "אני חייב לסגור – דופקים בדלת; הנזל בלוך" (אולי היה לכם יותר קל להעריך את הבדיחה אם היה משתמש בחתימה "אנה פרנק"?).

מדוע אסור לצחוק על השואה?

אני אחסוך מכם את כל הנאום על חופש הביטוי וחשיבותו (בכל זאת – יום השואה, והעם היהודי סבל מספיק), השורה התחתונה היא שמותר לצחוק על השואה, כמו על כל דבר, כל עוד אין פגיעה ממשית וודאית באינטרס יקר-ערך אחר, כמו נגיד בטחון הציבור וכיו"ב. מאחר שאין באמת חשש שבדיחות שואה ידרבנו מאן דהו לעשות שואה נוספת, הרי הומור שואה הוא הומור מותר.

(לדעתי – הוא אף רצוי, כחלק מתהליך נורמליזציה מתבקש שאמור לעבור עמנו רדוף הטראומות ומוקף האוייבים. הומור הוא אמצעי ידוע להתמודד עם טראומות)


זו באמת סוגיה כבדת משקל, והייתי שמח לדון בה ברצינות. נסיונך לעטות את הפרובוקציה
שאינה מבחינה בין פגיעה רעה לדיון חשוב במעטה אקדמי נאצל באמת מעורר
התפעלות, אבל את לא באמת מצפה שניפול בפח החמקמק הזה.

4. טענה מסוג אחר הינה טענת ריח הביאושים (ריחות מותר להזכיר?) העולה מהבדיחה.

דומה שהכל יסכימו, כי יש הבדל בין הפרחת בדיחות שואה בצ'אט בחדר פרטי (ואל תגלו לכלובי, אבל זה אחד הבילויים המועדפים עלינו בחדרי-חדרים), לבין לכתוב בדיחה ביום השואה עצמו בשרשור זכרון זה או אחר.

אף אני מוצאת, בדומה לרבים כאן, שמדובר בחוסר טעם מיוחד במינו; הנובע מערבוב הקודש עם החול, הבדיחה עם העצב, הזכרון עם המציאות וכו'.

האמנם?

מה לגבי חוסר הטעם בעצם זה שיש כאן באנר של נר זכרון ליום השואה באתר של בדס"מ; בעצם זה שבאותו יום שואה אנשים כאן כותבים על הפליי-פארטי של יום שישי; בעצם זה ששרשור אחד מתחת ל"לכל איש יש שם" מופיע השרשור "על מחלות מין"?

חוסר טעם?

לא בהכרח. אלו החיים עצמם. מי שאומר אחרת, או שהוא מתחסד, או שהוא אידיוט. תשאלו את הניצול הקרוב למקום מגוריכם, והוא בוודאי יגיד את מה שגם אתם מרגישים איפשהו חזק בפנים. להיות ישראלי בשנת 2007, על כל מה שזה אומר, כולל בדיחות השואה, כולל אתרי הבדס"מ, כולל מחלות המין אפילו – זה הנצחון האמיתי על היטלר.

כל זה טוב, יפה, ראוי, צודק, אצילי, היפ, מעודכן, וכל כך פאקינג תל-אביבי.
אלא שיש כאן אנשים מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, שרגשותיהם לא פחות אידיוטיים, לא פחות
מתחסדים, לא פחות גועשים, לא פחות רלבנטיים, מהיצר הרוטט של פסבדו-מלומד זה או אחר
לשחרר את מדמנת ההומור שלו בגינה הציבורית. וכאשר רגשות אלה נפגעים, אין שווים דברייך
את הזמן שלקח לך לכתוב אותם, וזאת למרות שבית המשפט של ההיסטוריה ימצא את זובין מהטה
(המנגן וגנר באזני ניצולי המחנות) ודומיו - זכאים. ובכגון שכאלה כבר הבינו אבותינו מזמן שמדובר
בנקיות הדעת: "מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהי' רשע לפני המקום אפילו שעה אחת".


5. אסיים באנקדוטה. לפני שלוש שנים ביקרו בארץ שני עיתונאים בכירים מפולין. דוד שלי אירח אותם שבוע כיד המלך, עבר איתם את ישראל לאורכה ולרוחבה. דוד שלי (כמו אחיו, אבא שלי) הוא יליד פולין שלאחר המלחמה, חלק ניכר ממשפחתם התפוגג במעשנות אירופה. בתום שבוע של עינוגים בארץ הקודש, אמר אחד האורחים לדודי: תגיד לי, פאניי גרינשפן (שם בדוי), איך זה שאי אפשר להשיג בישראל מים מינרליים מוגזים? ענה לו הדוד שלי בלי להתבלבל: אה, זה בגלל שאנחנו היהודים, יש לנו נסיון רע מאד עם גז.


לא רוצים – אל תצחקו. אבל תשאירו לנו להחליט אם זה מצחיק או לא. כובד-ראש, זכרונות כואבים, אודים מוצלים - יש לנו בבית גם ככה כל השנה.

תצחקו לבריאות -- רק לא על חשבון אחרים, לא מול האף שלנו, לא כדי להרגיז סתם, והרי לא חקר גבולות ההומור הינו הסוגיה כאן, אז למה להיתמם??