GOLD
|
לפני 20 שנים •
17 בספט׳ 2003
שביל החלב...הוא חי, אם ניתן לקרוא לזה חיים, בדירה שהצליח בקושי רב לרכוש אחרי משכנתא והשתעבדות לכל פרק חייו הבשרי. יש לו אישה דהויה, שני ילדים שמעולם לא הצליח לתקשר עמם, כלבה, ושני רכבים. בלילות, כל שחושב הוא, זה איך יוצאים מכאן. או ליתר דיוק, איך מצא את עצמו בנקודה הזו. היא בת עשרים ושתיים, יש לה אמא שמנסה להגשים את עצמה, בה. חבר שהיא ממש לא אוהבת, אבל כולם מדברים על חתונה. היא ממש לא יודעת למה היא בחרה במקצוע אותו היא לומדת. היא לא אוהבת את צורתה החיצונית, ובערבים, מול מסך הטלוויזיה, היא חשה שיכולה היתה להיות בקלות כמו כל אותם אלו המרצדים מולה. בלילות, כל שחושבת היא, זה איך יוצאים מכאן, או ליתר דיוק, איך מצאה היא עצמה בנקודה הזו. הוא מביט במראה בכל בוקר לכשהוא קם לרוטינת ההתעוררות. הוא מצחצח את שיניו כשעיניו עוד חצי עצומות, אחר שוטף את פניו, מתגלח, לבסוף שוקע לדמות פניו המשתקפות במראה, יורק בה יריקה מלאה ויוצא את חדר האמבט. הוא בן עשרים ושמונה. חי אצל הוריו, אין לו חברה, רכוש, או אפילו חשבון בנק. הוא לא עובד, וכל חייו מתנהלים בסיבובי בתי קפה הזויים כשכולם עסוקים בפרנסה. בלילות, כל שחושב הוא, זה איך יוצאים מכאן, או ליתר דיוק, איך מצא את עצמו בנקודה הזו. היא מתקרבת לגיל החמישים. למעשה היא רועדת מהמספר. יש לה בעל חיוור, ילדים קשים לריצוי. היא חשה בגופה אותות גיל. פעם, לכשהיתה עוברת ברחוב, היו כולם מחייכים אליה, מביטים, מזילים ריר, היום, היום היא שקופה. עורה חיוור כי וויתרה על אהבתה הגדולה, הים -או ליתר דיוק טיולים בעולם על גבי גליו- בכדי לעמוד בקצב החיים ובפיתוח קריירה, אלא שהקריירה, קרסה, עכשיו היא מסתובבת בתחושת הפסד והחמצה עמוקה. בכל ערב אחרי המקלחת היא נעמדת מול המראה ומודדת גופה, מה ניתוח היה עושה פה, מה היה עושה שם... בלילות, כל שחושבת היא, זה איך יוצאים מכאן, או ליתר דיוק, איך מצאה את עצמה בנקודה הזו. הוא סטודנט, כן, בסדר, טוב לו, טוב עד כמה שניתן, הוא לומד את מה שהוא צריך, מכלכל עצמו לבד, הוריו מתגוררים הרחק שם בצפון, והוא לבד. הוא תמיד לבד. בערבים הוא יושב עם הספרים ואחרי קריאה מאומצת קם ומכין לו כוס תה. לפעמים תוהה איך היה יכול להיות לוא היתה לו מישהי להביא לו איזה עוגיה או ביסקוויט לטבול בו. לרוב, כשלומד הוא בספרים, זכרותו מזדקרת סתם כך מישיבה מאומצת, ואז נשען הוא לאחור, מאונן, פולט את זרעו על בטנו, מנגב בתנועת משיכה עם התחתונים, ושוב חוזר אל הספרים. בלילות, כל שחושב הוא, זה איך יוצאים מכאן, או ליתר דיוק, איך מצא את עצמו בנקודה הזו. היא יודעת, הצלצול הזה, הטלפון הזה, זו שוב אמא שלה מתקשרת לברך אותה ליום הולדתה. בת שלושים ושמונה. איך הזמן טס לה, רק היא יודעת, אולי אפילו היא לא. רווקה, חיה בגפה, דירה שרכשה לעצמה בעמל מוחה, כפייה, ריהוט, רכב, מסודרת, אפילו אימצה כלב, כלב מעורב מאלה שזיינו את אמא שלו איזה מאה כלבים. את ייסוריה מטביעה היא בדברי ממתק ואוכל כך שמעגל הקסמים הזה לא חדל והיא גדלה משנה לשנה. לעיתים מדמיינת איך היא מתנפחת כבלון מרחיקה את כל מי שרוצה לבוא בקרבתה. אבל אף אחד לא רוצה. והיא, כמה שהיא רוצה זה ביד תמיכה, יד מכוונת, אך היא יודעת, רק היא יכולה לעזור לעצמה, וכשתצליח אז יגיעו הידיים, אלא שאז, כבר לא תזדקק להן. בלילות היא שוכבת ערה, ולא חושבת על דבר. * הסתיו קרב, הוא חשב לעצמו, הנה בא הקור... הסתיו קרב, היא חשבה לעצמה, הנה בא החום... הסתיו קרב, הוא חשב לעצמו, אין לאן לברוח... הסתיו קרב, היא חשבה לעצמה, אז בלונדון... הסתיו קרב, הוא חשב לעצמו, שוב הספרים ... הסתיו קרב, היא אכלה את עצמה, חורף... כסות בגדים... * הוא יצא את ביתו נכנס לרכב ויצא לסיבוב בעיר. הוא היה חייב. חנקו אותו. חנק בני ביתו. היא לבשה את החולצה שהיא אוהבת, יצאה את הבית והלכה לקחת סרט דיוידי, כן, היא אוהבת סרטים. הוא קם, ביקש מהמלצרית לרשום לו על החשבון את כוס הקפה שעמה העביר שעתיים, וצעד אל עבר בית קפה אחר. היא החנתה את רכבה, יצאה אותו באלגנטיות השמורה לה, צעדה לאיטה ברחוב, ונכנסה לבית הקפה מתיישבת בשולחן חיצוני היכן שמותר לעשן, מציתה לה סיגריה ומחכה לו... ההוא החדש שהכירה... יש לה הרבה להגיד לו... ליתר דיוק מעט מאוד. היא כבר חשבה על זה הרבה פעמים בראש והחליטה לסיים את העניין בטרם יתחיל. אחרי הכול, יש לה איש טוב בבית וילדים שזקוקים לה על אף גילם הבוגר. זה הרי יהיה סתם חבל... יש לה חיים טובים. סבירים... הוא נפרד מחברו וצעד בכיוון ביתו, בדרך עבר על פני בית קפה, הביט בו במבט חטוף וחשב לעצמו למה לא יכולה להיות לו אחת, רק אחת, מכל יושבות בית הקפה. רק אחת... היא ישבה בפינה, כפית אחר כפית של עוגה טובה שהזמינה לה אחרי יום עבודה. הפינוק שלה. הזכות. הדבר שיכולה היא להרשות לעצמה. זה שלה. * היא לא יכלה כמעט לבלוע את מה שבפיה אחרי ששמעה וראתה את הדברים. הוא נעמד במרחק שבו יכול היה להבין בדיוק מה התרחש. רעד עבר בו. היא פערה את עיניה, חייכה, זה הזכיר לה רבות מעברה, כמעט ודמעות עלו בה, צחוק עלה בה בדיוק כשהופיעה ההוא לו ציפתה. הוא חייך, נענע ראשו, מחא כף, וצעק איזה משפט ששמע בבתי הקפה בהם ביקר. היא עמדה שם, סרט דיוידי בידה, בתחילה הזדעזעה, אחר סבבה על צדה והמשיכה הלאה. חיוך עלה בה... הוא עמד שם בצד, בידו כוס קפה לדרך שקנה בבית הקפה, בתחילה רצה לעזור, אך לאחר מכן השתהה, חייך וחזר לרכבו. * כן, היא אמרה לעצמה, כן, הניחה את הכפית מידה על השולחן, שילמה את החשבון, קמה וצעדה לביתה, נעלה את נעלי הספורט שהיא כל כך מתעבת, ויצאה להליכה ארוכה. הרגע... הוא חזר לביתו, מחשבות בראשו, בדרכו החליט לקחת סרט ממכונות הסרטים, הוא עמד שם מבקש לבחור לעצמו סרט, כשלפתע נעמדה היא לצדו עיניה עוברות על שמות הסרטים, לבו דפק, הוא ידע, הוא ידע כי לא יסלח לעצמו לעולם... אז אמר את שבלבו, למעשה התוודה, הבדידות במכונות הללו, אמר, רק הן באמת יודעות כמה בודדים בעיר הזו הא? ואז חייך בסומק, לבו על סף פקיעה, היא חייכה... הוא ניסה לעמוד לדמעות שכמעט והציפו אותו, כן, באותו הערב חזר הוא לביתו איתה לצפות יחד בסרט אותו היא בחרה, סרט טוב דווקא הוא הנהן מרוצה בעודה שכובה לצדו עטופה בשינה עמוקה. הרגע... כן, היא אמרה ולא האמינה שאמרה את שאמרה, כן, למחרת הסבירה את שלה לבני ביתה מבלי לחשוב להישמע או להקשיב לדבריהם. המילים כמו עברו על ידה, לאחר מכן ארזה מזוודה, ויצאה עם החדש לדרכה, היא כמעט בת חמישים, והנה עכשיו מבלי לחשוב על מעשיה, היא בדרכה, ישובה היא לצדו במטוס לעיר שהיא כל כך אוהבת. לונדון. הוא צעד לבית הוריו, במוחו התרוצצו המחשבות. לפתע עצר, חזר על עקבותיו, נכנס לחנות ספרים וביקש עבודה. הוא התקבל כי אין ולוא אחד שקרא כמותו והוא ידע גם איך להפגין זאת. לכשיצא עבר על פני עץ וגזר לעצמו פתק עליו טלפון של דירת שותפים. צעד צעד, הוא אמר לעצמו, צעד צעד... היא חזרה לבית הוריה, בתחילה לא ידעה את נפשה, בצעדים קטנים צעדה מהססת מחדרה אל סלון בית הוריה. בתחילה לא יצאו המילים אך לבסוף ככל יצאו וככל שנתקלה בקשיחות דעתם כך גם נתחזקה דעתה. עוד באותו הלילה נפרדה מהחבר, את הלימודים תסיים לכשתסיים אם בכלל, הרי הם לא בתחום עניינה. למחרת גמרה בלבה, תלך היא לסוכנות נסיעות ותרכוש כרטיס לניו-יורק, היא רוצה להיות שחקנית, ואם לא שחקנית אז משהו כבר יבוא בדרך, רק לא מה שיש עכשיו... רק לא מה שיש עכשיו. הוא נכנס לרכבו, לגם מכוס הקפה, בתחילה חש בכעס, לאחר מכן הבין כי זו קנאה עצומה שחש לאותה גסות שהוא מכלאי תפיסתו חשב שהיא כזו. לבסוף חייך והבין כי קנאה היא הרצון הטיפשי להשיג מהר את מה שאחרים השקיעו בו את חייהם. חיוך על בו מאוזן לאוזן, עכשיו זהו זמנו ובצעד צעד ישיג את חופש הביטוי העצמי שבו, זה שכמעט אבד במרחב הזמן, הזמן המועט שנותר לו לעצמו... הוא שב לביתו, לקח רק את מה שיכול היה להעלות על גופו, כתב מכתב, נסע לשדה, ועלה על הטיסה הראשונה שיצאה את הארץ. עכשיו זהו זמנו... עכשיו זהו זמנו ושילכו כולם לעזאזל, הוא נתן מספיק ולו לא נותר הרבה זמן... זמן. * באותו הלילה, עברו בראשם מחשבות על הזמן שהעבירו... ימים על ימים כלואים בחשיבה כזו או אחרת... ימים... זמן... איך הוא עובר ולאן... יום אחד, רק יום אחד לחיות כפי שהם רוצים, יום אחד. בוטות, גסות, או סתם חופש ביטוי, ניסיון, כן, לנסות לחיות יום אחד מבוקר ועד ערב כמו היה זה היום האחרון ללא פחד מהשלכות... הרי מה כבר יקרה? הגרוע מכל הוא העכשיו... * למחרת בבית הקפה, היו עוד שהתדיינו באותו אחד שבעזות מצחו, שפך על ההיא מליקשייק... * שביל החלב... * בכבוד רב, GOLD. |
|
|
Nick(שולט)
|
לפני 20 שנים •
17 בספט׳ 2003
 Long n' tiresome
|
|
|
ginger
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2003
גולד,
תיארת חיים. תיארתי קשיים. תיארת אפשרות של לשגת ואפשרות של להלחם. של לקום ולשנות. אולי זה אחד הדברים הקשיים לעשייה. לקום ולעשות משהו. מה שמדהים זה איך כשמתחילים לעשות , דברים מתחילים להסתדר פתאום....... זה היה קטע מיוחד בעיני וקראתי דברים שלך.... ועל זה אני מוצאת עצמי מגיבה. תודה. |
|
|
|
Nick(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2003
אני נמס!
ועל מי את שפכת שוקו ג'ינג'ר?
על פרד אסטייר? 
|
|
|
loren
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2003
כשזה טוב, אז זה טוב גולדי
וכשזה רע, זה רע.. הפעם זה טוב... |
|
|
| ThePassionMaster |
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2003
רונית התקשרה
רונית כל הזמן מתקשרת, הן חברות מאז שהיא זוכרת את עצמה, עוד מהגן היא בקושי היתה יוצרת קשר עם רונית, האמת שלא היה צורך בכך, כפי שכבר נאמר, רונית כל הזמן היתה מתקשרת.. היא כבר מזמן עברה לדירה משלה במרכז תל אביב בעוד רונית עדיין נשארה לגור עם ההורים מה אכפת לה ? בת יחידה, חוסך בכסף. לא היה לה חשק לצאת הערב, לכן רונית התקשרה, לומר לה שתתארגן, יוצאים היום, הן היו ארבע חברות שמדי פעם היו יוצאות לשבת בבית קפה, לשתות משהו, לפעמים גם טועמות איזו עוגה והרבה, הרבה לרכל על בנים, גברים, בנים ולפעמים אפילו על סקס. כל אחת בתורה היתה יושבת לבכות על גבר זה או אחר שהתנהג כך או אחרת נשים. גברים. והבלאגן שבינהם. "אוף" רטנה לשפורפרת "אין לי חשק לצאת היום !" "תפסיקי לרטון כבר ילדה" נזפה בה רונית "אני אוספת אותך בתשע וחצי בדיוק ! צפצוף ואת למטה !" סיימה רונית וניתקה בשביל מה לצאת עכשיו ? שאלה את עצמה, היה לה מצב רוח של מדרכה, נמוך ומעוך. ירון, אותו מכשף שהיתה בו החוצפה להתחיל איתה כשהיא עוד היתה עם הקודם, רוקדת בחושניות במועדון נצמדת לחברה ומענטזת, הוא ניגש אליה בין ריקוד אחד למשנהו והתחיל לדבר, בתחילה היתה אדישה, לא ממש הגיבה, היתה בו יוהרה כלשהי, מין אש כזאת של אני כאן ואני יודע מה אני רוצה. היא ידעה מה הוא רוצה - אותה ! בסופו של דבר היא נשברה, החיוך האיר את פניה והם שוחחו, החבר בא באמצע וקטע את השיחה, "מה קורה כאן ?" הוא שאל. ירון חייך "היא נראתה לי מוכרת לכן ניגשתי אליה, בדיעבד צדקתי, אנחנו לומדים ביחד במכללה. בכל אופן אני צריך לזוז, היה נחמד לפגוש אותך כאן, שיהיה לכם ערב טוב !" הוא התרחק משם, הסלולרי בידו הצמודה לכיס מכנסיו ומספרה מופיע על הלוח של המכשיר.... "חתיכת אגו מניאק !" חשבה בליבה זה נגמר בינהם, באותה מהירות מטורפת שזה התחיל, כמו פתיל השהיה קצר שנשרף במהירות ובעוצמה שמובילה לפיצוץ אדיר. הפיצוץ נגמר השאיר אותה לבד. "כל הגברים עם האגו המנופח שלהם !" גילגלה בראשה בכעס היא כבר היתה ישובה בבית הקפה, חברותיה מסביב לשולחן, עסוקות בדיון מסעיר על הגבר האחרון ששרון הכירה. חתיך אמיתי כך אומרת שרון. היא היתה מחוץ לשיחה, ראשה קדח במחשבות על ירון כשפתאום נקטעו מחשבותיה הכועסות מצליל קולו הקרוב של גבר. "שלום" היא שמעה היא התנערה, הרימה את ראשה וראתה אותו עומד לצידה "אה ?" היא הצליחה להוציא מפיה "נעים מאוד, אני תומר, מה שמך ?" חייך הגבר עמידה זקופה באחת היא נזכרה שוב בירון, גבוה, מוצק, נאה, חיוך גאה, אח... החיוך הזה... כמה שהוא הדליק לה את העצבים פתאום ! מה הוא כל כך בטוח בעצמו ?! שאלה את עצמה בכעס, כמו הירון הזה ששיגע אותי... "מה אכפת לך ?" החזירה לו בעצבים, מופתעת מעצמה, אך פתאום הרגישה טוב עם הבטחון הזה. סוף סוף הרגישה את הכח של האסרטיביות, נמאס לה מכל הגברים בכלל !! "למה איכפת לי? כי מצאת חן בעיני, אני מנסה להתחיל איתך, מה לא ברור?" השיב הבחור החביב בנעימות אך מבחינתה עמד מולה ירון, היא צריכה לתקוף ! בטון מזלזל ושחצני ענתה "נראה לך שאחד כמוך יתחיל עם אחת כמוני?" החברות שלה הביטו בנעשה המומות הן לא זוכרות אותה כך, הן אף פעם לא ראו אותה כזאת אגרסיבית, תוקפנית, כל כך חצופה אפילו. "תגידי את לא חושבת שאת חצופה?" שאל הבחור וואי... את מי הוא חושב לעצמו ? שאלה את עצמה "מה ת'אבא שלי?" השיבה לו בגיחוך, עכשיו כבר היה חיוך על פניה, התוקפנות נעלמה. "לא, ממש לא, ואוליבגלל זה אני יכול לעשות את זה..." ענה תומר ודחף את כוס המילקשייק שעמדה מולה על השולחן על בגדיה. לאחד מותר להיות אמיתי ותוקפני לאחרת אסור צדק אבסולוטי. |
|
|