| RIS |
לפני 17 שנים •
23 באפר׳ 2007
איש (שיחה פרטית ליום הזכרון)
.
איש, השנה נוספו שני אנשים צעירים למצבת הצלקות אשר בלב. אין הרבה מה להגיד. כל אימת שאני רואה את פניהם המתועבים של האנשים שהרגו את שני החבר'ה הצעירים האלה נולדת בי איבה שאין לה שם ונולד בי רצון לראות אותם נכתתים למכיתות ונעלמים לנצח מחיי וממסך הטלוויזיה שלי עם חיוכיהם הצבועים ולחיצות הידיים השמנוניות שלהם. הם חיים, מרופדים, בולסים סעודות דשנות ונלחמים במרץ בתוך אדי האפטר שייבים היקרים על המשך החגיגה הבלתי פוסקת שסידרו לעצמם. הם חיים כך כי הם דורכים על גופותיהם של קרבנות המולך. ואיזו צורה יש לחיים כאלה. חיים של אוכלי נבלות. אבל עובדה היא שהם חיים. הם חיים ושני הבחורים האלה מתים. הם וכל האחרים. שמם של אוכלי הנבלות יהיה לדראון עולם, על נכלוליהם, שחיתותם והסחי שבו מרחו את נפשם. אבל מה זה עוזר לי לדעת את זה. הילדים מתים. ואפילו לא הספיקו לחיות. בני 21 היו. בסוף השירות היו. אחד הלך ממש בסוף. ממש ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, רגע לפני הבית. רגע לפני החיים... השני הלך אחרי הסוף. זה לא היה צריך לקרות, אמרו כולם. אז מה אם אמרו. עובדה שאיננו עכשיו. ועיניו המתות לא יראו עוד ים ושקיעה ונערה יפה. את האחד אני זוכר בעיקר מגיל 11 או 12. יש לי בראש תמונה מסויימת שלו מאז. כי מאוד הזכיר לי את עצמי כשהייתי ילד. והשני, השני היה ילד יפה וחיוור ושתקן. הזרות אפפה אותו תמיד ולצערי לא יכולתי לחבק אותו ולספר לו איך מפיגים אותה. ולו לקצת. ועכשיו הם אינם. ולמרות שהאבל איננו האבל הפרטי שלי, הוא בכל זאת האבל הפרטי שלי. ופתאום אני מגלה כמה אהבה יש בי אליהם. וכמה הייתי רוצה לחבק אותם אלי חזק. ואין. (ועליך אני לא אדבר השנה, איש, דיברתי כבר מספיק. איתך אדבר בלב, כמו תמיד. עד סוף הזמן. עד שניפגש). כי האדם עץ השדה ואין לב שבור יותר מעץ גדוע. . |
|
|
|
|
|