הרצח המושלם (זהירות סיפור)

הרצח המושלם (זהירות סיפור)

whatlight​(שולט) • 21 ביוני 2007

הרצח המושלם

"מתי תחזרי לעצמך?" שאל מפקד יחידת משטרת הבילוש את רינת,
"כבר חודשים שאת יושבת מול המחשב ולא יכולה לצאת לשטח, כולם עובדים ואת עדיין שקועה במוות של מאיר."
כמה חודשים כבר חלפו מאז שמאיר נרצח בזמן שחקר רצח שלא נפתר.
הכל התחיל בכך שמאיר קיבל מעטפה חומה והוציא אצבע עם פתק "נותנים לך אצבע ואתה רוצה את כל היד?" כמובן שמאיר ורינת החלו לחקור את העניין וניסו להתחקות אחרי הרוצח חודש ואז לילה אחד במעקב רינת נרדמה, מאיר ירד למטה ולא חזר.
מאז רינת הולכת לפסיכולוגית המשטרתית ומאשימה את עצמה בכך שנרדמה על השמירה.
"שבוע חדש ואני מחזיר אותך לשטח היום! אחרי הפסיכולוגית את חוזרת לעבודה מבינה?!?" והמזכירה מחוץ למשרד של המפקד קמה להציץ "כן" ענתה רינת והלכה לשולחנה, על השולחן הייתה מונחת מעטפה, רינת הסתכלה עלי והמשיכה ללכת, ממהרת לפגישה עם הפסיכולוגית.
"כבר עבר יותר מחודש רינת ואת עדיין ממשיכה לבוא אלי בראשון ורביעי, אני לא חושבת שאת לא יכולה לחזור לתפקד" אמרה מירי הפסיכולוגית.
"זה גם מה שאמר המפקד שלי, הוא רוצה שאני יחזור לשטח עוד היום".
"אני מסכימה איתו" אמרה מירי "את הטיפול שלך אצלי כבר סיימת עכשיו הכל תלוי בך, את יכולה להתמודד עם זה או להניח לזה להשתלט עלייך".
"כמובן, אני רוצה להתמודד אבל..." "בלי אבל תחזרי אלי ביום רביעי ונמשיך להיפגש אבל תדעי שהטיפול שלך אצלי הסתיים" רינת קמה מהכיסא וחזרה למשרד ".
אל תדאגי רינת את תראי שיסתדר" זרקה רעות שעברה ליד ורינת חשבה לעצמה מתי לעזאזל זה יקרה?
התיישבה בשולחנה, הסתכלה על המעטפה ופתחה אותה מתוך המעטפה היא הוציאה נייר וחתיכת בד שהייתה רטובה למגע רינת הסתכלה על חתיכת הבד השחורה, לקחה מספריים וגזרה אותה מתוך הבד השחור נפל אגודל והתגלגל על השולחן, רינת קמה בבהלה והכסא עף אחורה.
"רינת!!! המפקד קורה לך" צעקה המזכירה.
רינת החלה ללכת לעבר משרד המפקד בעודה חושבת אם הרוצח חזר,
"עברו כבר כמה חודשים מאז זה לא יכול להיות שוב הוא" מלמלה לעצמה ונכנסה לחדרו של המפקד.
"מה הפסיכולוגית אמרה?" "שהכל בסדר ושהיא סיימה את הטיפול, היא רוצה שאני יתחיל לחזור" ענתה רינת.
"מצוין אני רוצה לשבץ אותך בתיק על גנבה מכספומט, תתחילי מחר לעבוד עם השותף החדש שלך רוני." רינת חרקה את שיניה, הסתובבה, סגרה את משרדו של המפקד ופנתה למזכירה כדי לקבל את הפרטים של האירוע...
רינת הרימה את הכסא, התיישבה בחזרה בשולחנה וחזרה למעטפה שקיבלה היא פתחה את המכתב:

"הרגיש קרוב אבל היה כל כך רחוק
שני כלבי שמירת החוק
אחד על מיטתו נרדם
והשני רחרח עד שהגיע לדם
וליבו הפסיק, ראה ונדם
מיהו אותו אדם
שלקח אותו ולמותו גרם
זאת לא תדעי לעולם
תברחי עכשיו ובשקט תחיי
או שתישארי ולמוות תפני."

רינת קיפלה את המכתב הכניסה אותו למגירה והחליטה לעבוד על התיק בחשאיות שאף אחד לא ידע.
באותו ערב היא ניגשה לאריק ידידה שהיה ביחידת המז"פ של המשטרה נתנה לו את האצבע והשביעה אותו שלא ידבר על כך עם אף אחד "אני יספר לך את התוצאות מחר ב8:00 בארוחת הבוקר רינת" אמר אריק ונכנס לאוטובוס.

למחרת בבוקר קמה רינת מזיעה אחרי עוד סיוט שבו היא רואה את הרצח של מאיר.
היום אני מתחילה מחדש חשבה לעצמה, קמה מהמיטה, התלבשה והלכה לארוחת הבוקר שקבעה עם אריק.
רינת הסתכלה על השעון השעה כבר הייתה 7:58 והיא החלה לרוץ למכוניתה כאשר בדרך החליקו לה המעיל והתיק והתגלגלו על הרצפה בחדר המדרגות "לעזאזל!" אמרה, הרימה אותם והמשיכה לרוץ.
השעה הייתה כבר8:07 ואריק כבר ישב וחיכה ליד השולחן בזמן שרינת נכנסה בריצה, התיישבה ואמרה "אני מצטערת, אל תשאל נפלו לי התיק והמעיל בחד המדרגות".
"לא נורא" אמר אריק "תראי עברתי על האגודל שמסרת לי עשיתי כמה בדיקות והשבתי עם מאגר הדי.אן.איי ואני יכול לומר לך בוודאות שהאגודל שייך למאיר, אני מצטער שאני זה שאומר את זה אבל מצאתי גם שאריות של רעל חזק כמו באצבע הקודמת וכנראה שמאיר מת כבר הרבה זמן...".
רינת החלה לבכות אבל ידעה שהיא כבר חשבה על כך שזה האגודל של מאיר כי זאת האופציה הכי הגיונית שקיימת ואם לא הגיון אז איפה כל הזמן שהיא הקדישה ליחידת הבילוש?
"את בסדר?" שאל אריק
"כן, אני חושבת שידעתי את זה כבר אבל לא רציתי לחשוב על זה" ענתה רינת וקמה מהשולחן.
רינת החליטה ללכת לבדוק את האזור שבו ראתה בפעם האחרונה את מאיר והיא נסעה לשכונה קטנה בקצה העיר שבו הם הקימו את המערב.
זה היה בית דירות בן חמש קומות שבקומה השלישית שלו הייתה דירה נטושה שפונה אל הרחוב.
רינת עלתה לדירה שהייתה באותו מצב בדיוק כמו שהשאירו אותה גם אחרי החודשים הרבים שבהם הייתה נטושה וללא שום שימוש משטרתי היא עדיין נשארה באותו מצב, הארון בעל שתי הדלתות פתוח לרווחה ובו היו תלויים עדיין הבגדים של מאיר, הסיר שבו מאיר הרתיח את המים בשביל התה נשאר עדיין על הכריים והמיטה היחידה נשארה באותה פינה קרובה לחלון עם השמיכה שנזרקה חצי על הרצפה כשרינת העיפה אותה בזמן שרצה לחפש את מאיר ולא מצאה אותו רק דבר אחד היה שונה הווילון שהתנופף ברוח כאשר רינת זכרה בברור שהשאירה את החלון סגור.
היא ניגשה אל החלון כדי לסגור אותו אבל החלון לא היה פתוח, אלא היה בו חור שיצר משהו שפגע בחלון ושבר אותו "בטח איזה כדורגל מהמגרש משחקים שליד" חשבה לעצמה רינת.
היא ירדה למטה והלכה לעבר הבית הנטוש שעליו הם צפו הבית היה מוזנח ונטוש 4 עצי ברוש גדלו בחצר כמו גדר חיה שאמורה לחסום כל קשר עם העולם החיצון והצמחים החצי מתים שעדיין נשארו בתוך הגינה כאילו הם אינם מתים אבל גם לא צומחים יותר.
השער לא השמיע שום צליל כשרינת פתחה אותו ונכנסה אל הגינה המתה חיה, מהר מאוד היא עברה אותה וניגשה אל דלת הבית אשר לא הייתה נעולה ונפתחה בקלות בתוך הבית היה שולחן כתיבה עשוי עץ ישן וכסא שחרק על ריצפת העץ כאשר רינת נשענה עליו.
רינת המשיכה לחפש בתוך הבית עוד דברים אבל לא מצאה שום דבר באופן מוזר הבית היה ריק לגמרי ללא שום דבר בתוכו חוץ מהכסא והשולחן.
רינת יצאה בתחושה שהיא מפספסת משהו אבל לא הביטה לאחור וחזרה למשרד.
במשרד חיכה לה רוני שהסביר לה את כל מה שהיא צריכה לדעת על הגנבה שהתרחשה, הם יצאו עד מהרה לשטח לחקור ועד הערב הם כבר גילו את השודד שהתברר שהיה סתם הומלס ללא שום רכוש, מיואש ממצבו שפשוט החליט לשנות את המצב ולשדוד כספומט.
בסוף יום העבודה רינת חזרה לשולחן שלה כדי לכתוב דוח ושוב גילתה מעטפה חומה.
בזהירות היא פתחה אותה ושוב גילתה מכתב וחתיכת בד שחור היא פתחה את הבד ומתוכה נפלה אצבע אבל האצבע הרגישה מוזר כאילו חסרת עצמות, היא פתחה את המכתב:

"כל הכבוד על החזרה המרשימה
וזאת אומר ללא רוח שטות
ברוכה השבה אל היחידה
מחברתך רעות"

רינת יצאה מהמשרד "את חושבת שזה מצחיק?!" צעקה רינת ואז כולם הסתובבו והתחילו לצחוק.
רינת הרגישה משהו מוזר ביד שלה, פתחה אותה וראתה שהיא מנופפת באצבע מהגומי שהייתה במעטפה,
היא השליכה את המעטפה והאצבע לפח, לקחה את המעיל והתיק שלה ויצאה מהבניין.

רינת הגיעה לביתה הניחה את המעיל על הקולב, את התיק שמה על הכיסא ליד השולחן והלכה להתקלח.
היא יצאה מהמקלחת כשרק מגבת על גופה והבחינה שמעטפה חומה מונחת על שולחנה
"עוד מתיחה של החבר'ה היא חשבה" ופתחה את המעטפה שמתוכה היא הוציאה מכתב ובד שחור
והיא פתחה את המכתב:

"הזהרה אחת כבר קיבלת
לעוד אובדן התחננת
את הרצח לפתור חשבת
אז הנה עוד רמז בשבילך
יש לך ד"ש מחברתך"

ברעד היא הסירה את הבד השחור עד שאצבע נוספת נשארה בידה ואז היא פלטה צעקה חזקה והתעלפה.
אחרי כמה שעות היא התעוררה ונזכרה, על האצבע הייתה טבעת האירוסין של רעות חברתה היא הלכה לחדרה נשכבה על המיטה והחלה לבכות ותמונות עלו במוחה על רצח חברתה.
רינת שכבה בחדרה ונזכרה בחברי המחלקה שצחקו ועל המתיחה שעשו לה ואז היא קלטה
"רעות לא הייתה שם!!!" היא צרחה.
רעות הייתה חברתה של רינת אבל גם הארוסה של אריק,
"איך אני יספר את זה לאריק" היא חשבה, הרימה את הטלפון וחייגה את מספר הטלפון של אריק אבל תשובה לא הייתה מה שענה היה רק המענה הקולי שביקש להשאיר הודעה.
"זה לא הגיוני הוא אמור להיות בבית" היא אמרה, קמה ממיטתה, התלבשה, רצה ונכנסה למכוניתה.
רינת הגיעה לביתם של אריק ורעות ולהפתעתה הדלת הייתה פתוחה.
היא נכנסה לתוך הבית וריח מסריח של משהו שרוף עלה לאפה לאט לאט היא קלטה שזה ריח של עור שרוף שמגיע מכיוון חדר האמבטיה.
היא התחילה לרוץ לחדר האמבטיה, הזיזה את הווילון וראתה את גופתו של אריק נשרפת רק היד עם טבעת הנישואים שלו נשארה שלמה אבל הייתה חסרה בה אצבע.
רינת הזעיקה את המשטרה למקום ואחרי שסיימו לתחקר אותה היא חזרה לביתה נכנסה למיטה וחשבה.
חשבה על אויבים משותפים ולא מצאה, חשבה על אנשים שכולם מכירים ולא מצאה
אולי אנשים ששונאים אותה? אבל גם כאן היא לא מצאה תשובה
ואז נזכרה בשיר שכתבה ונרדמה.

"שביל, אור של נרות,
מתקדם אל השמים
במרכבה של עצמות,
מסתכל למוות בעיניים.

מחפש בתוכי תשובה
ואין לי אפילו מילה.
מחפש את עצמי בסביבה
ושם רק נפשי עומדת, בודדה.

רעל מבחוץ ורעל מבפנים
עוד קורבן רצוץ בלי פנים,
מושיט יד לחפש את נפשו
גופו ריק והיא לא איתו.

רץ לעבר האור,
בורח מהחשיכה,
והאור אינו טהור,
הוא מוקף במוות ואיבה..."

בבוקר שוב הלכה רינת לביתם של רעות ואריק.
הסתכלה מסביב אבל לא מצאה לא דם ולא שום רמז אחר שיקשר לרוצח רק דף נייר מגולגל קשור בסרט אדום שהוצמד ליד המיטה היא מצאה, לקחה מספרים וגזרה את הסרט הכחול ומתוך הנייר נפלה אצבע האצבע נראתה בדיוק כמו האצבע החסרה לאריק ורינת קראה בבכי את מה שהיה כתוב בעט הכחול על הנייר המוחתם בדם:

"עם המוות את רוצה לרקוד
נפשך לא יודעת שובע
רוצה רק עוד ועוד
כבר מזמן אף לא הכובע
אבל אין שום מזימה
רק מוות ללא הגבלה"

רינת נזכרה שיש לה מפגש אחרון אצל הפסיכולוגית ומיהרה לצאת מהבית ונסעה מהר אל המשרד של מירי ושם במשרד מירי חיכתה ישובה ורינת מיד הגיעה ונשכבה על הספה.
"שמעתי על מה שקרה אתמול איך עברו עלייך הימים האחרונים?" שאלה מירי?
רינת חשבה טיפה ובחשש קל החלה לספר למירי על החקירה.
"למה בעצם הרוצח הזה נטפל אלייך?" שאלה מירי.
"אני לא יודעת, אני מנסה להבין אבל לא מצליחה" השיבה רינת.
"אולי יש משהו שאנחנו מפספסות פה. ניסית פעם היפנוזה?" שאלה מירי.
"לא אף פעם, תמיד חשבתי שזה מטומטם ושאין סיבה אבל לא אכפת לי לנסות אם זה יעזור" אמרה רינת.
"תעצמי את העיניים, אני הולכת לספור עד עשר כשאני יגיע את תיפלי לשינה עמוקה שממנה תתעוררי רק שאני יספור הפוך מעשר חזרה לאחד" אמרה מירי.
רינת עצמה את עיניה ושמעה את קולה של מירי ברקע.
"אחד", "שניים", "שלוש"..."שמונה", "תשע", "עשר" רינת נכנסה לשינה עמוקה ובמוחה ראתה את הנרצחת הראשונה שהייתה עובדת הבית של הבית הנטוש עובדת ומטפלת בגינה ואז נכנסת פנימה ורינת שמעה פתאום קול צרחה "מה קרה שם? מה פספסתי שהיא גילתה?" היא שאלה את עצמה.
פתאום הכל התחיל לזוז מהר ורינת מצאה את עצמה עומדת בתוך דירת התצפית של המשטרה והדירה נראתה כרגיל רק הווילון שוב התנופף ברוח היא התקרבה וראתה חור בזכוכית אבל על שברי הזכוכית היה דם ואילו בתוך הדירה לא היה דבר שונה. היא פתחה את החלון והסתכלה אל הבית הנטוש אבל משהו מוזר היה שם העצים לא היו עצים רגילים הם זזו וקראו בשמה.
רינת רצה למטה והתקרבה אל העצים וראתה שיש להם פרצופים ואז היא זיהתה אותם אלה היו החברים שלה מאיר, רעות, אריק והנרצחת הראשונה עקרת הבית שזוהתה לפי האצבע שנשלחה בראשונה.
רינת רצה בבהלה לתוך הבית ונזכרה במה שהיא פספסה באותו יום.
זה היה עט כחול שהיה מונח על השולחן...
"עשר", "תשע", "שמונה" היא שמעה את קולה של מירי "שלוש", "שתיים", "אחד" היא התעוררה.
במהירות רינת אספה את חפציה נכנסה למכונית ונסעה לעבר הבית הישן.
ארבעת העצים עדיין עמדו באותו מצב ללא שום פרצופים והגינה החיה מתה נשארה כשהייתה לא מתה אבל גם לא פורחת.
רינת פתחה את שער הבית שהשמיעה חריקה קלה, עברה את הגן, ניגשה אל דלת הבית ובקושי רב הזיזה את הדלת שהייתה תקועה מרוב אבק שהצטבר על הרצפה.
רינת נכנסה במהרה לתוך הבית ועל שולחן הכתיבה הישן היא ראתה דפים כתובים בעט כחול מוחזקים בראש של מירי כדי שלא יתפזרו ברוח ועל הדף הראשון הייתה הכותרת "הרצח המושלם"...


הסוף



© כל הזכויות שמורות ©