שמח היה בחג, היה שמח.

GOLD

לפני 20 שנים • 27 בספט׳ 2003

שמח היה בחג, היה שמח.

לפני 20 שנים • 27 בספט׳ 2003

יום חמישי 25 יום שישי 26 יום שבת 27 בספטמבר ‏2003

יש רגעים בחיים,
בהם הם שמים אותך במקום הכי נורא שיש.
החג הזה, אני מצאתי את עצמי במקום הזה...

*

צלצול הטלפון מנער אותי מתחילתה של צלילה לשינה על גבול שיכרות. אני שולח את היד ועונה במלמול.
"גולדיייייייי", היא צורחת לי בטלפון בבכי.
"מה קרה?" אני מתנער משנתי, "מה קרה?"
"הוא עשה את זה!"
"מה?"
"הוא עשה את זה!!!"
"מי?"
"גיורא!"
"מה קרה?" אני מתיישב על המיטה סהרורי.
"הוא כמעט הרג אותה בייבי..." קולה מייבב, "כמעט הרג אותה!"
"הבן זונה הזה", אני מסנן לעצמי, "טוב אני בא", אני אומר מתנער וקם על רגלי.
"תל השומר, מיון, תבוא מהר בייבי, תבוא מהר!" היא צורחת.
"רבע שעה אני אצלך מאיה", אני מסיים את השיחה, נכנס לזוג מכנסים שהיו זרוקות על ריצפת החדר, כפכפים, גופיה, מפתחות רכב, דהירה בכביש. כל כך הרבה מחשבות עלו לי בראש. החל מתחילתו של הערב ועד לעת בה הדרך טסה אל מול פני. צבעי הרמזורים לא הוו מבחינתי מכשלה. גם לא תמרורים. קול המנוע זעק, החלונות הסגורים חתמו מאחורי מחיצת זכוכית את תחושותיי. בראש אני מעלה לרגעים את פניהם של כל אלו שיצא לי להכיר רק לפני כמה שעות במועדון. הפנים שמאחורי המילה הכתובה.

*

קשה לי לכתוב עכשיו.
קשה לי כל כך, אני כבר יום שלם מתהלך והבטן שלי מתהפכת. מצד אחד אני לא מצליח להסדיר את חשבתי בכדי להעלות בסדר מבני ונכון את המילים. ומצד שני אני לא יכול שלא לכתוב. אני רועד עכשיו, שגיאות הדפוס הן משהו שאיני יכול להן, וסביר להניח כי בתום הכתיבה אזדקק לעבודת הגהה רק בכדי להוציא משהו נכון. משפט אחד מסודר. מילה. אות. אלוהים.
אני נזכר עכשיו באותו אחד שישב עמי במועדון, איש כל כך חביב, חזותו אומנם לעיתים או לרבות- אצל כל אלו שלא רואים מספיק עמוק- יכולה להראות כמאיימת, אך הוא רך. הוא אומר לי שאותו הפרסום אודות המילקשיק גרם לכל כך הרבה תגובות, אך הוא בטוח, עכשיו, כשהוא מדבר איתי, שאם הייתי מספר זאת בטון קולי אולי הכול היה נראה אחרת... אני חייכתי אליו ובתוך תוכי חשבתי על הסיבה שבגינה אני בכלל מפרסם את מה שאני מפרסם. גם עתה אני שואל את עצמי את השאלה הזו.
"אתה רואה את המקום הזה..." אני אומר לו, "זה מקום לכל אותם אלו שלעולם לא חשים נינוחות בחברה וסביר להניח כי לא היו חווים חיי חברה לולא המקום הזה..."
הוא מחייך אלי. הוא לא אומר דבר. הוא רק מחייך.
אני פוגש פנים אל פנים מישהי שיצא לי לשוחח עמה כמה פעמים. לבה שלווה ונועם. כך היתה גם חזותה. היא נעמדת מולי בהפתעה מחויכת. אני מכירים, וכך עולה לה שיחה. היא שואלת אותי אם אני תיארתי אותה כפי שהיא נראית ואני מחייך ואומר שכך בדיוק תיארתי אותה. היא מחייכת מרוצה ואומרת שאני ממש לא איך היא חשבה ושזה טוב. אני צוחק. היה לה קול נעים, קול בדיוק כפי שכתבתי לה שאני חושב שיש לה. לא מצאתי לנכון לשוחח עמה מעבר לכמה דקות שכן לא היה נראה לי מכובד מספיק לפתוח עמה בשיחה ברעש שסבב אותנו. אחר כך היתה שם תגרה. יותר מידי טסטוסטרון אני חושב לעצמי ודוחף ביד את גבם של המתקוטטים מנסה להגן על חתולה רעה שעוררה את המהומה. מלכה אחת פותחת איתי בדיון על כוס המילקשיק, היא מדברת וקולה צורם לי. לא, למעשה הוא אינו צורם, קולה קול מלטף ועבה, אבל אופן הרצון שלה להישמע, צורם לי. מהתלהמות דבריה היא מעבירה את ידה על לחיי כבמעין תנועת השקטה. אני מחייך. היא מטיפה לי על אלימות, אולם ההטפה שלה אלימה לא פחות. בן זוגה ניצב לצידה. אני מחייך לראות אותם יחד. מחוזקים האחד מהשניה. זה חשוב. זה חשוב בחיינו, בעולם שבו אנו חיים, למצוא מישהו מחזק, מישהו שעמו אתה חש ביכולת לצרוח עד לב שמיים, אולם חשוב יותר לחוש כך כשאתה לבדך. אני אומר לה לא לעשות את מה שהיא עשתה שוב. אני אומר זאת בעדינות ואני יודע שהיא הבינה. גם אני הבנתי. טוב לה. ולרוב, כשטוב לך, אתה יוצא מנוקדת ההנחה שהכול מובן מאליו...
בזווית אוזני אני שומע מישהי אומרת זוג מילים אותן אני כתבתי. ציטוט לדברי. רעד עובר בי. רעד מהמקום רע. רעד מנער.

*

כאן אני פונה אליך, אמלי.
לשמוע אותך אומרת "זונה מילולית" זוג מילים שאני כתבתי, קשה לי להסביר לך את התחושה שחשתי באותו הרגע, אבל כשאתה כותב משהו, טון הדברים מתנהל בראשך, וכשם שמוזיקאי לעולם ישמע ביצירותיו דברים שאף אוזן לא שומעת, כך גם כותב יקרא את דבריו בטון שלעולם לא יקרא בראש אחר. הייתי זקוק כנראה לשמוע אותך אומרת את זוג המילים הללו. באמת שכן, כי כשאני כותב ספר, הוא משוחרר החוצה, ההוצאה רוכשת אותו, הוא מופץ ואני מקבל ביקורות ממבקרים ואחר כך מקוראים. אולם אני מעולם לא נתקלתי במישהו המצטט את דברי. ולשמוע אותך אומרת את זוג המילים הללו, גרם לי להבין דבר אחד. "תשמור על הפה שלך אידיוט – או ליתר דיוק על ההקלדה שלך- " לי אותן זוג מילים נשמעו אחרת בעודי כותב אותן וטון הדברים היה שונה ממה ששמעתי כשאת אמרת אותן.
כאן, אני מבקש את סליחתך. זה הכול.
אצלי לדברים הכתובים תמיד היה טון מחויך וציני, מסוג הטונים שבהם אתה לא מייחס חשיבות לדברים הנאמרים, טון שעמו אתה יכול להגיד הכול והאדם שמולך תמיד יחייך בביטול. בדיוק כמו שאומרים BITCH למישהו. אתה יכול להגיד את זה באופן שיפגע, ומצד שני אתה יכול להגיד את זה בצורה הכי מצחיקה שיש, בכל משפט שני. נכון, נכנסתי בך טקסטואלית, אולם אני לא זוכר דבר ממה שכתבתי, ואם את זוכרת סימן שעשיתי זאת באופן לא נכון ואת נפגעת. קחי את דברי בפשטותם, הכול למען החיוך. צר לי שנפגעת. מעבר לכך, לכל מי שנפגע מדברי, עזבו, הכול שטויות, החיים עוברים מהר מידי...

*

אני מרים את ראשי ומביט בשלשלאות המשתלשלות מהתקרה. אותה מלכה ממשיכה בדבריה. אני מחייך, לרגעים מסכים, לרגעים לא. לבסוף אני חש ברעב, מסמן לזו שבאה איתי כי זה הזמן ללכת, וצועד אל עבר היציאה. מלכה אחרת מבצעת סשן, אני פותח את הדלת קורץ לה ומחייך. אני יודע מי היא, היא לא יודעת מי אני. כמה נחמד לראות את הפנים שמאחורי הטקסט. כמה הצחיקה אותי רעש הפצצה שהיא סטרה לאותו אחד עליו בצעה את הסשן. רעש שהזכיר לי אימוני אייקידו או תאילנדי שהסתיימו רע כשהוסחה לרגע הדעת.
אני פותח את דלת היציאה, בעמדת הכרטיסים יושב מישהו שואל אותי לחוויה.
"נו איך היה?" הוא אומר לי כמי שרואה את פני לראשונה.
"בגבול ההגיון", אני מחייך. הוא מביט בי. נראה לי שהוא ניסה להבין אם מה שאמרתי לו היה טוב או רע. אחר כך אני עולה בצעדים מחושבים ומהורהרים את גרם המדרגות ויוצא החוצה.

*

אני דוהר בכביש, בראש רצים לי כל כך הרבה דברים. אין בי פחד, יש בי צער. צער שלא הייתי שם. צער על שבעודי שותה כוסית אחר כוסית ומתרועע עם פנים לטקסט, היא היתה זקוקה לעזרתי ולא הייתי שם להשיב לצלצולי הבקשה לעזרה. אני נכנס למיון, השומר מבקש ממני להסבר, אני עובר דרכו כאילו היה שקוף עוד שומע אותו מאחורי, צועד עיוור אל דלפק הקבלה שם אני שומע את מאיה קוראת לי, צועדת לעברי בנחישות ועיניה נפוחות מבכי.
"מפגר! איפה היית?" היא מחבקת אותי.
"בבית, ישנתי".
"התקשרתי אליך משתיים בלילה ולא ענית לי", שפתיה מלחשות באוזני.
"הייתי ב... "
"הוא דפוק גולדי, הוא היה הורג אותה..."
"מה קרה?"
"בוא, בוא תראה אותה, בוא".
אני צועד אחריה, ריח המקום מעביר בי צמרמורת, הווילון מוסט, היא שוכבת מולי כשראשה על הצד, לרגע היא מביטה בי ואז עיניה דמעות והיא מסיטה את ראשה לצדו השני כמי שאני יכולה להביט בי מבושה.
"אמא..." אני צועד ברעד, היא לא עונה, היא עוצמת את עיניה כאילו אינה יכולה לעמוד לקולי, "אמ.. אמא?" אני מפלס דרכי אליה ומלטף את ראשה בעדינות מרבית, "מה קרה?" אני שואל, "מה קרה מאמי?"
היא לא עונה, היא ממלאת ריאותיה באנחה כבדה, עיניה עצומות, ובעד חריצי עפעפיה הדמעות לא חדלות.
"אני כאן אמא, אני כאן", אני קרב אל פניה ולוחש באוזנה.
"לא להרבה..." היא אומרת לפתע.
"מה?"
"לא להרבה..."
"למה את מתכוונת?"
"אני לא מתכוונת לכלום גולדי, לכלום".
"אמא, למה הוא עשה את זה?"
"כי הוא כזה".
"אבל למה?"
היא לפתע מסובבת את ראשה לעברי ומביטה בעיני.
"צריך סיבה?" היא לוחשת והדמעות לא חדלות, "צריך סיבה?"
אני הבטתי בה בלא יכולת להשיב. לבי נמלא דמעות אך עד שמאיה לא הניחה את ראשה על גבי וחבקה בי בעודי רוכן אל אוזנה של אמי, לא פרצו הן, אולם משפרצו, לא חדלו. גם לא כעת.
"הוא מת!" אני לוחש לה באוזן ועיניה נפקחות.
"לא..." היא אומרת, "לא".
"אין לא, אמא, הוא מת".
"גולדי, ילד, בבקשה, לא, רק תדבר איתו, תגיד לו שהפעם אני לא סולחת, הפעם אני עוזבת ודי".
"אני לא יכול אמא..."
"אתה כן!" היא אומרת לי נחושה, "אתה כן, כי אני לא! אני לא יכולה לעמוד מולו יותר. אני צריכה אותך אבל אתה רק ניו-יורק ני-יורק ניו-יורק, די כבר. אני צריכה אותך כאן עכשיו. אתה תעשה מה שאני אומרת!"
"גולדי..." מאיה מלטפת את גבי, "תעשה את מה שהיא אומרת".
"טוב אמא", אני מהנהן, "בסדר, אני אדבר איתו", אני חורק בשיני ולבי מתכווץ מזעם. אני מלטף את ראשה נושק למצחה ויוצא לשאוף אוויר. מאיה נשארה שם לדבר עם הרופאים. בעודי יוצא החוצה אני קולט את אחי הקטן מגיע מבוהל.
"מה קרה?" הוא שואל.
"גיורא הכה את אמא".
"עוד פעם?"
"כמה פעמים היו?" אני שואל אותו. הוא מביט בי.
"אתה יודע מה הבעיה ש'ך?" הוא צולף במבט חד אל עיני.
"אל תתחיל, אני לא במצב..."
"זוהי בדיוק הבעיה שלך, אתה אף פעם לא במצב, אולי תצא מהמילים שלך, אולי תפסיק לתאר את העולם מהצד? אתה יודע, אנחנו חיים כאן..." הוא אומר לי דוחף אותי בכתף ונכנס אל פנים המיון. אני נשארתי לעמוד שם. בהתחלה חייכתי. הצחיק אותי לראות את הקטן מקבל אישיות. ואולי הוא כבר קיבל אותה מזמן רק אני לא הייתי שם להבחין בזה. ראבק אני גדל ברחובות מגיל אפס. באים אלי בטענות, אלוהים, העולם הזה אין לו די. היא הרי וויתרה עלי למענו כבר לפני שנים, ועכשיו, עכשיו אני צריך לעזוב את מה שבניתי לעצמי בכדי לעזור לה, לשקם את ההריסות שלה.
אני יוצא את חדר ההמתנה של המיון לשאוף אוויר ומצית סיגריה. מאיה באה בעקבותיי.
"בייבי, אל תכעס עליו..."
"על מי?"
"על רוני".
"למה שאני אכעס על רוני?"
"כי אני מכירה אותך, אל תכעס, הוא בהלם הוא לא מבין מה קורה, אתה יודע שהקטן הזה לוקח הכל ללב".
"מאיה..."
"מה?"
"כמה פעמים?"
"כמה פעמים מה?"
"כמה פעמים הוא הרביץ לה?" אני שואל והיא לא עונה, "מאיה?" היא משפילה מבט, "יותר מפעמים? כי את הפעם האחרונה אני זוכר, זו גם היתה הפעם שבה עזבתי..."
"הוא לא הפסיק מאז..." היא אומרת באחת כמי שלא יכולה להחזיק בבטן. אני שותק.
"גולדי, בבקשה, רק תדבר איתו...רק תדבר, בלי אלימות..."
"הבטחתי לה את זה, אז מה שאני אעשה".
"אני אוהבת אותך", היא אומרת ומלטפת לי את הכתף.
"יופי", אני עונה.
"את חסום טוטאלית הא?"
"אני מת", אני לוחש, "עזבי אותי עכשיו", ידה ניתקת מכתפי ואני צועד ומתרחק ממנה, הבוקר עולה.
"אני חוזרת לראות מה קורה איתה", אני שומע אותה מאחורי גבי ומסמן לה לעשות כן. כשאדם הורגל לחיות לבדו, להתנהל לבדו, לנשום לבדו, קשה לו להיות מונשם, קשה לו ללכת לצד מישהו אחר, קשה לו
לחיות בזוגיות.
רוני פוגש בי כשאני חוזר אל פנים המיון.
"מצטער", הוא אומר לי ומביט בי בעיניו הגדולות.
"על מה?"
"על מה שאמרתי לך".
"אתה חושב שאמרת סתם דברים?"
"לא".
"אז אל תצטער", אני מחייך אליו. הוא מחייך חזרה.
"מזיינים אותו?" הוא שואל.
"מה?"
"אני רוצה להרוג אותו".
"רוני..."
"מה?"
"אתה תשמור על אמא".
"גולדי, אל תזיין לי את השכל, אני רוצה להחטיף לו".
"אז למה לא עשית את זה כבר?"
"מה אתה יודע?"
"למה אתה מתכוון?"
"מה אתה יודע?"
"אתה מוכן להסביר לי?"
הוא לא אומר לי כלום, הוא רק מרים את החולצה ומראה לי צלקת בגב התחתון.
"בקבוק יין בארוחת שישי אחי, אחלה ארוחה".
אני שתקתי. לא היה לי מה להגיד. ליטפתי לו את הראש ונכנסתי למיון. מאיה עמדה שם בקבלה ודיברה עם רופא, אחר כך היא ניגשה אלי ואמרה שיש כמה פרוצדורות שאנו צריכים לעשות כשבדיוק הנייד שלי צלצל ואח של אמא שלי אמר לי שהוא מחוץ לבית החולים ושאל איפה אמא נמצאת. אני אמרתי לו שאני יוצא אליו. דיברנו בחוץ שעה. הוא נכנס לבדו ואני נשארתי בחוץ. זו היתה כבר שעת בוקר מתקדמת. כשהם פסעו החוצה אל מחוץ לחדר המיון. מאיה עזרה לאמא להיכנס לרכב ויצאנו חזרה הביתה. בדרך הם הסבירו לי שיש עיניינים עם המשטרה וכל מיני שטויות על תלונה ואללה שלא הקשבתי. המוח שלי היה במקום אחר. כשהגענו לביתם אני נכנסתי ראשון. אמרתי להן לחכות ברכב. רוני נשאר לשמור עליהן. השער של הבית היה פתוח. חציתי את החצר והגעתי לדלת הכניסה היא היתה פתוחה. נכנסתי. הלב שלי דפק. לא מפחד גם לא מהתרגשות, היה זה משהו אחר. אני לא בדיוק יודע לשים את האצבע על מה שזה היה. טיפסתי את המדרגות, הוא ישב שם בסלון.
"מה א-ת-ה? עושה כאן?" הוא אומר לי. אני מביט בו. כמה זמן לא ראיתי אותו...
"באתי לדבר איתך".
"על מה?"
"על אמא".
"אתה קורא לזונה הזו אמא? אה נכון האמא שלך באמת היתה זונה, הרי היא זרקה אותך ואני אישית שלמתי עליך כסף".
"שמע", אני לוחש ומרגיש את הכאב שבלבי מתחיל לאותת רעות, "אני צריך שתניח בצד לכל ההצגות ותדבר איתי, היא עוזבת אותך, היא לא חוזרת אליך, אתה עוזב אותה, אתה לא מציק לה, קח את הווילה, את הכסף, את הכול, עזוב אותה".
"מי אמר? אתה? ילד רחוב? כולך אפס! מה קרה? מכרת ספר מסריח בניו-יורק החלטת שאתה אדם העומד בפני עצמו? אתה הרי כלום!"
"צודק, אבל אני כאן בכדי להסביר לך דבר אחד, אתה מניח לה, ברור?"
"אתה יודע?" הוא מחייך וקם על רגליו, איש ענק בעל מבנה גוף מאיים, "פעם כשהייתי בסיירת, בא אלי המפקד שלי ואמר לי גיורא, אתה ואני עכשיו הולכים לשחק משחק, מי שישבר ראשון מוותר על הרגילה שלו. אמרתי לו נו מה המשחק, הוא אמר לי..." קולו עולה והוא מלא סיפוק, "מי הראשון שישבר בשבי, אני במשך חמש שעות אכלתי מכות, אתה רואה את הצלקת הזאת? זה מצת שאכל לי את העור ואני לא דיברתי מילה, אז עכשיו אני שואל אותך, איש ספר..." הוא מרמז בציניות, "אתה חושב שאתה תוכל להגיד לי מה לעשות?" הוא נעמד מולי. הלב שלי המה.

*

אני כבר תשע שנים מתעסק באגרוף תאילנדי, חמש שנים באייקידו, וארבע בקונג-פו, השתתפתי בעשרות קרבות, בניו-יורק התאגרפתי מול כושי שיכול היה להרוג אותי, מעולם, אבל מעולם לא רעדתי מפחד כשם שרעדתי באותו רגע. היה זה רעד מהבאות. ולא, עכשיו ברגע הזה בעודי כותב את המילים האלו, אני מבין מה היה אותו הפחד. היה זה הפחד מהרגע שאחרי... היה זה פחד מהידיעה כי ראשית, לחזור בעצמי איני יכול, ואם אעשה זאת גורלה של אמי אבוד, היה זה הפחד מהריק שאחרי... כי אחרי שאתה מפיל את השד האחרון של חייך, אחרי שאתה מתעמת עמו ומנצח אותו, אתה מבין דבר אחד. כמה שנים העברת סביב הפחד... וכמה ריק וואקום נוצר לאחר מכן. אני יודע שהוא הרגיש כי הוא חייב להתעמת איתי פיזית. כי אם הוא לא היה חש זאת, הוא לא היה עושה את הצעד הראשון –הוא זה שתמיד אמר לי כי הראשון שמכה הוא גם הראשון שמנצח, גורם העליונות- והוא עשה את הצעד הראשון.
קשה לי להסביר ברגל אחת מהי אומנות לחימה, אבל אם אני אנסה לעשות זאת אני יכול להגיד כי המילה אומנות נובעת לא מהיכולת להילחם או להכות, אלא מהיכולת להגיע למקום בו התנועות נעשות מעצמן. אתה לא חושב עליהן בדיוק כשם שאתה לא חושב על אהבה, או על נשימה, כי ברגע שבו אתה חושב, אתה כבר לא חי... ואם כן חי, אז קרב היום כי לא תחיה.

*

כתב פעם ג'יימס מקברייד מחבר הספר צבע המים כי לתאר קרב פיזי במילים באופן שיכול לגרום לקורא לראותו זו אומנות, אם כן, אני לא כזה

*
הוא שלח את היד ותפס לי את החולצה לנער אותי. מכאן, מכאן אני לא זוכר מה קרה, גם עתה כשמסך לחלוחית מכסה את עיני ומפריע לי מלראות את המקשים או את המסך, ואני מנסה להבין ולשחזר את אותם הרגעים, אני לא ממש מצליח. אני זוכר את החבטה הראשונה בפניו. אני זוכר את מבט ההלם שאחז בו לעוצמתה. אני זוכר את קריאת הקרב שבקעה ממני, אני זוכר ששיחקתי בו כאילו היה גוש פלסטלינה. אני יודע שאיך שהוא נשברה ידו שבר פתוח. אני יודע שנשברה לסתו. אני זוכר שישבתי על בית החזה והכיתי בפניו עד שנשברה ארובת העין, אני זוכר את המילים שעלו בראשי.
זה על... וזה על... וזה על... ועל... ועל...

*

אני מעולם לא עשיתי שימוש ביכולת לחימה שלא בזירה.
מעולם לא הכיתי אדם שלא תקף אותי, והיו אלה ארבע פעמים בודדות בכל חיי שלא בזירה.
אני מעולם, אבל מעולם, לא רציתי להרוג מישהו, כשם שרציתי באותם המכות.
אני באותו הרגע, הכיתי אדם, לשם הרג.
מזה פחדתי יותר מכל.
ולא, לא מהעובדה שייהרג,
לא מהעובדה שזה הוא,
אלא מהעובדה שאטעם את הטעם הזה...
מהעובדה שאצטרך לחיות עם הטעם הזה עד שארית חיי.

*

אני לא זוכר איך הוא היה נראה לאחר המכות, כי אם מאיה לא היתה קופצת עלי ומושכת אותי ממנו אני לא הייתי חדל. גם כשרוני אחז בי לא הצליחו הם להרגיע אותי ומשהו בי רק רצה להמשיך. אבל כשאמא שלי נעמדה בראש גרם המדרגות. והביטה בי. משהו בי עצר. היא צעדה כשהיא מביטה בי. נעמדה מעליו. הביטה בו מבלי להגיד מילה. אז אמרה בטון שקט ורגוע.
"רוני תתקשר למגן דוד אדום מהר".
"גולדי, תלך מפה עכשיו".
"מאיה תתקשרי למשטרה".
זהו. אלה היו המילים. אחר כך היא צעדה אל עבר פנים הבית וטיפסה במדרגות כשהיא חוזרת עם מגבת לחה. אני עוד עמדתי שם כשהיא כרעה מטה וניגבה את פניו שלו. אני לא בטוח, אבל אני חושב שהיא אמרה לו בשקט כשהיא אוחזת בראשה בעדינות 'בפעם הבאה אני אומרת לו להרוג אותך' מאיה טעונת שהיא גם שמעה את זה, אני לא בטוח, אני גם לא חושב שהוא היה בכלל בהכרה, ואם כן, אז בטח ללא יכול הבנה...

*

זה היה ערב החג הכי נורא שהיה לי בחיים. אני כבר שנים לא חג אותו בחברת המשפחה. ולרוב אני מקפיד להימצא בניו-יורק בתקופה זו שכן שם, דווקא שם, אני נהנה מחברתם של יהודים שמזמינים אותי לשולחנם. אבל בארץ, בארץ תמיד היה האיש הזה... גם השנה לא היה בדעתי לעשות עמם את החג על אף שמאיה התחננה שוב ושוב. הם תכננו לעשות את החג בביתם בחברת עוד כמה בני משפחה אומנם מצומצמת אבל משפחה, אני מגיע ממשפחה איטלקית כך שהיא רחבה מאוד...
הבנתי שאחיו הגיעו לבית החולים. כמה מהם כבר אמרו לי שיסגרו איתי חשבון. וכשאיטלקי אומר לך שהחשבון ייסגר, תדע שיגיע הרגע... אני צחקתי להם בטלפון. כי זה אני. לי חשוב עכשיו מאישה אחת וזהו. כשיצאתי מביתם, בשעת צהרים, מוקדמת חזרתי לביתי. אני זוכר שעליתי לרשת. רציתי להוריד מייל ואז נכנסתי לכלוב, היה לי צורך להוציא כל כך הרבה, לא היתה לי היכולת לעשות כלום עם עניין הצורך. הכול ישב בבטן וצעק. נכנסתי עם הבגדים למיטה. בערב כשהתעוררתי לצלצול טלפון הסכמתי לבוא ולפגוש את אמא שלי שחיכתה לי במרינה עם רוני. הלכנו שם לבדנו. החג בוטל. מאיה הצטרפה אחר כך ומצאנו את עצמנו לבדנו, מהלכים בטיילת. רוח קרירה מהים ואווירת חג באוויר. שקט. היא לפתע נעצרת. ואנו מביטים בה.
"גולדי..." היא אומרת לי, "תודה".
אני לא עונה אני מביט בה.
"תודה", היא אומרת לי שוב ופורשת את ידיה לצדדים, "האאא ", היא ממלאת ריאותיה אוויר באנחת רווחה, "חופש", היא מחייכת ומביטה בי. אני הרכנתי מבט. היד שלה על הלחי שלי העבירה בי צמרמורת. היא היתה חמה והאהבה שהיתה בה היתה כל כך גדולה, שלא יכולתי להכיל אותה אלא בבכי שבקע את פנים חריצי נפשי, "ילד..." היא אומרת ואוחזת בפני, "אני אוהבת אותך".
עמדנו שם. היא חובקת בי מאיה חובקת בה ועוטפת אותנו, ורוני מלטף את ראשה.

*

אני לא יודע, אבל עכשיו, אחרי המשפטים האחרונים אני מרגיש באיזו סוג של הקלה. רק המשפטים האחרונים הביאו אותה. את אותה ההקלה לה ייחלתי. אני מניח כי עכשיו יש לנו, כמשפחה, דרך ארוכה. משפחה חדשה. אני מניח כי המלחמה רק התחילה. אני מניח כי צפויים לנו עוד עליות ומורדות בכדי לבנות ולשקם את ההריסות. אבל אחרי שנים, אני מרגיש שסוף כל סוף, שבתי הביתה.

*

אני עולה לרשת ורואה ברכת חג ממישהו שלו אני קורא יא'-יא'. הוא מעלה בי חיוך בברכתו. כמה שאתה למראית עין נראה כקשוח ויענו חזק, אתה כולך לב. דע זאת! אתה כבר יודע... אתה רגש. רגש כמו כולנו... כל כך רציתי לכתוב לך אבל לא ממש הצלחתי. עכשיו אולי אתה מבין... תאמין לי שרציתי לכתוב איזו ברכת שנה טובה, ככה, משחררת כזו, לכל יושבי הפורום, בפרט אחרי שראיתי את פניהם. תאמין לי שגם רציתי לכתוב "חוויות מהמועדון" באופן הציני והיורה שלי, אבל...
אתה יודע,
זה היה הביקור הראשון שלי במועדון הדאנג'ן, ומתוך כל בליל הטסטוסטרון שעף שם, הקיצוניות המוחצנת, "הפוזה" כפי שאמרה מי שאמרה... אני הצלחתי לשמוע צליל דק...
צליל שאולי מאפיין את כל פוקדי המקום.
אני, כשלעצמי, חושב שהוא היה צליל המורה כי מתחת לכל אדרת הכוח מסתתר לו ים של רגישות.
צליל בקשה במציאת המקום -לאלה שמצאו-
צליל בקשה במקום פורקן וחום, וכמובן הצורך הבסיסי שבהרגשת השייכות לחברה.
אתה יודע מה אני אאחל לך לשנה החדשה?
אני אאחל לך, וגם לכולם מילה אחת קטנה.
שתתרגשו.

*

כמה מרעיונות הכתיבה הטובים ביותר שלי נכתבים בדרך כלל ברכב בעודי נוסע ומקליט אותם בטייפ הקלטה שנתן לי מכר טוב וסופר ניו-יורקי. אני נוסע על הכביש של חיפה תל-אביב. הדרך עוברת לי ביעף כי לא קיימת דרך היכולה להכיל הרהורי אדם. אני חושב על מאיה, על איך שהיא נכנסה לחיי, על רוני שעכשיו מבקש להיות קנה לבית, על אמא שאחרי שנים כל כך רבות מרגישה שיש לצדה את בניה. ועל ההוא שעכשיו משאיני רואה בו יותר שד, והפחד ממורתו אבד, השאיר הוא בלכתו ריק, וואקום, משהו למלא, אלא שעכשיו בעודי בדרך והכביש טס לי מול העיניים, אני מבין שאת הריק הזה יהיה קל למלא, שכן, אותו שד תפס חלק גדול בהיותו שלילי, אולם משהלך, אתה מגלה כי הריק שהותיר אינו גדול... הוא קטן בדיוק כשם שהוא כאדם, קטן. קטן דיו בכדי להכות אישה. אישה בגובה מטר שישים. במשקל חמישים קילו. אישה שאני מרים ביד אחת. והוא, הוא איש בגודל מטר תשעים ושלוש על משקל של מאה ומשהו קילו וטונה של כהות חושים. איש ענק שמאז ומעולם השאיר צל ענק ושחור על בני ביתו. הנה, נס הצל, הנה האור עולה...
כינורות מתנגנים עכשיו ברדיו, ואביב גפן שואל "איפה היית ילדי תכול העין?" הוא שואל ואני מחייך, מביט במראה בעיני שלי, מצית סיגריה, פותח את חלון הרכב ומניח לרוח לנקות את הנפש. איפה היית ילד? אני שואל את עצמי, ויודע להשיב כי ילד, שאין בסביבתו משפחה, מהר מאוד שוכח את היותו ילד...
"עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט... גשם כבד עומד ליפול..."

*

זהו אולי הדבר הקשה מכל שכתבתי.
קשה מכל כי הוא טרי.
כגרע אני חושב שלא אשוב לכתוב כאן בתקופה הקרובה.
זהו כמעין מקום כזה לקבור בו עבר ולנוע הלאה.
לא יודע...
וואלה אני כבר לא יודע כלום.
YO כלובי, יא נקניק, הכלב העלוב נפש מודה לך על שיש לו מקום לקבור בו עצם.

בכבוד רב,
GOLD.

kinky201(מתחלף)	kinky201(מתחלף) לפני 20 שנים • 28 בספט׳ 2003 לפני 20 שנים • 28 בספט׳ 2003 kinky201(מתחלף) • 28 בספט׳ 2003 [color=red]one of the most powerful things i read, you def 'have it' within u dont know what else to say - it is very powerful

שמח היה בחג, היה שמח.

שמח היה בחג, היה שמח.

מכיר יודע ולא רוצה לזכור