עונש

gillian(נשלטת)

לפני 17 שנים • 2 בספט׳ 2007

עונש

לפני 17 שנים • 2 בספט׳ 2007

טעיתי.

זה לא כל כך משנה מה בדיוק היה. מאסטר חשב שזאת לא טעות נוראה כל כך, ושכל אחד היה עלול לעשות טעות דומה. אבל סדר צריך להיות, ומי שטועה משלמת. וככה יצא, שהייתי צריכה לקבל עונש על הטעות.

אני לא עושה הרבה טעויות, ולכן לא יוצא כל כך שאני צריכה להיענש. אבל כשכבר יצא שטעיתי, אני מעדיפה לקבל עונש, ולא שמאסטר יסלח לי בלי להעניש, ככה סתם. אם אני לא מקבלת עונש נשארים לי רגשי אשמה, ולמשך כמה ימים אני לא מתפקדת כרגיל. לכן, בכל פעם שאני טועה אני מספרת את זה למאסטר בהקדם האפשרי, ומבקשת ממנו להעניש אותי. העונש נותן לי אפשרות למרק את המצפון שלי, להתחטא מן החטא, ולפתוח דף חלק ולבן.

בדרך כלל מאסטר משדר אלי הרבה רגש. אפשר לראות בקלות את מצב הרוח שלו, אם הוא צוחק, או עצוב או רציני. זה מתבטא במראה הפנים שלו, בשפת הגוף שלו ובמיוחד בטון הדיבור. אבל כשמאסטר מעניש אותי, אם אפשר לדעת כלום על המצב הרגשי שלו. הוא עוטה מסכה של פני פוקר, העיניים שלו שקטות, בלי הברק האופייני שלהן, הדיבור שלו שקט וקר. קר, קר, קר ...

"תפשטי את חלוק שלך, ותעמדי ליד הסוס", אמר.

הסוס הוא מן מתקן העשוי מצינורות מתכת. אני אנסה לתאר לכם אותו כאן, בתקווה שתוכלו לדמיין איך הוא עשוי. למי שאין סבלנות לקרוא את הפרטים הטכניים, אני ממליצה לדלג על ארבע הפסקאות הבאות.

הסוס בנוי כולו מצינורות מתכת, והוא ניתן לפירוק והרכבה בקלות יחסית. התכנון שלו מבוסס על שני רעיונות. הרעיון הראשון הוא שיטת החיבור של צינור לצינור. בקצה של הצינור האחד מחוברת בניצב לו חתיכה קצרה של צינור עבה יותר, והצינור השני מושחל לתוך חתיכת הצינור העבה המתלבשת עליו. בצורה הזאת מחברים צינור אחד בניצב לצינור השני. העיקרון השני הוא שחלק מהצינורות עצמם מורכבים משלושה חלקים. חלק מרכזי של צינור עבה, ושני חלקים של צינור דק יותר היכולים להחליק פנימה לתוכו, ובצורה הזאת קובעים את אורך הצינור הרצוי. את כל החיבורים האלה מקבעים בעזרת ברגי חיזוק.

הסוס עשוי משלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא הבסיס, שיש לו צורה של האות H, אבל עם שני קווים מקבילים, אולי בדומה לצורה הזאת: |=|. הבסיס מונח על הרצפה, כך ששני הקווים האנכיים בציור מייצגים את הצינורות הקדמי והאחורי, ושני הקווים האופקיים הם שני צינורות המחברים בין הצינור הקדמי והאחורי, ויוצרים יחד צורה מוצקה. לארבעת הקצוות של הצינורות הקדמי והאחורי יש כיסוי מגומי שרק הוא יוצר מגע עם הרצפה.

החלק השני הוא התמוכה. הוא עשוי מחמישה צינורות. שלושת הצינורות הראשונים יוצרים את צורת האות ח. הרגליים של ה-ח מולבשות על הצינור האחורי של הבסיס, ואפשר להטות אותה קדימה ואחורה באיזה זווית שרוצים, אבל מאסטר בדרך כלל מעמיד את התמוכה בניצב לרצפה. כדי לקבע את זווית ההטייה של התמוכה, קיימים עוד שני צינורות קיבוע היוצאים מקצוות החלק העליון של התמוכה ונמשכים לצינור הקדמי של הבסיס. כדי לשנות את זווית ההטייה של התמוכה חייבים לשנות את האורך של צינורות הקיבוע.

החלק השלישי הוא האוכף שעליו אני רוכבת. הוא נקרא אוכף, כי אני רוכבת עליו, אבל אין לו ממש צורה של אוכף מקובל. גם האוכף עשוי משלשה צינורות. הצינור הראשי מתחבר בניצב למרכז הצינור העליון של התמוכה. החלק השני של האוכף נקרא כנפיים, והוא שונה משאר הצינורות. במקום שיהיה לו חלק מרכזי ארוך עם שני חתיכות חיבור בקצוות, יש לו חתיכת חיבור במרכז, שממנה יוצאים שני צינורות. הכנפיים מולבשות על הצינור הראשי של האוכף, ואפשר לסובב אותן בניצב לו, כמו כנפיים של מאוורר. החלק האחרון של האוכף הוא צינור תמיכה, המתחבר בצד אחד לקצה הצינור הראשי של האוכף, ובצד השני למרכז הצינור הקדמי של הבסיס. החיבור בין הצינור הראשי של האוכף ובין צינור התמיכה שלו שונה משאר החיבורים, ואולי כדאי לדלג כאן על תיאור המבנה שלו.

פשטתי את החלוק שלי ונותרתי עירומה לגמרי. עמדתי ליד סוס המתכת הקרה, וקולו הקר של מאסטר עדין מהדהד באוזניי. מאסטר ניגש למגירה ופתח אותה, הוציא ממנה מספר חישוקי מתכת, והתקרב אליי. כבר עכשיו, עוד לפני שבאמת נגעו בי, יכולתי כבר לחוש את המתכת הקרה מתהדקת סביבי. מאסטר חיבר לי שני חישוקים סביב כל אחד מהקרסוליים שלי, שני חישוקים סביב כל אחד מפרקי ידיי, וחישוק אחד, גדול יותר, סביב הצוואר שלי. החישוקים עשויים מפלדה עבה ורחבה, ויש להם משקל לא קל. כל חישוק מורכב משני חלקים המחוברים זה לזה בציר חיבור, ובקצה השני ישנה לכל חלק אוזן ניצבת עם חור במרכזה. כשסוגרים את החישוק סביב איבר כלשהו, האוזניים מגיעות זו לזו, ואפשר לקבע אותן בעזרת מנעול תליה, בורג, או טבעת חיבור. מאסטר אוהב להשתמש בטבעות חיבור שאליהן הוא יכול לחבר שרשרת.

"תעמדי עם הפנים לסוס, בפישוק רחב", ציווה עלי מאסטר, ואני מיהרתי לציית.

מאסטר סידר את גובה התמוכה כך שכשאני נדרשת לרכב על הסוס בפישוק רגליים רחב ולהתכופף קדימה על האוכף, אין לי אפשרות לדרוך על כל כפות הרגליים, ואני נאלצת לעמוד על קצות האצבעות. אבל עכשיו האוכף היה מקובע במצב אנכי (כלפי מעלה), ולמרות הפישוק הרחב ברגליי יכולתי לעמוד באופן שלם על כפות הרגליים. פישקתי את רגליי כך שכל אחד משני חישוקי הקרסוליים שלי היו מול טבעות חיבור הקבועות בצינור האחורי של בסיס הסוס. כך מאסטר היה יכול לחבר את הרגליים שלי לרגלי הסוס, באופן שלא יכולתי לסגור אותן עוד.

מאסטר התרומם, והביט בעיניי. העיניים שלו היו שקטות ועמוקות, וכשהבטתי לתוכן הרגשתי שאני נופלת פנימה לתוך תהום עמוקה שאין לה סוף. דמעה נוצרה בזווית העין שלי, והחלה לזלוג לי על הלחי.

"שששש....", אמר מאסטר שהרגיש שאני רוצה להגיד משהו, וליטף באצבעו את הלחי שלי. רציתי להגיד לו שאני מצטערת שטעיתי, שאשתדל בכל כוחי לא לטעות עוד, שאני אוהבת אותו, ושאני מקבלת באהבה את העונש שהוא נותן לי. אבל מאסטר לא הרשה לי לדבר.

"ששש....", אמר מאסטר, והוסיף "... אני יודע, מתוקה שלי." הוא ליטף את הלחי שלי באצבע שלו, וניגב מעליה את הדמעה, ואז הביא את האצבע אל הפה וליקק אותה. למרות שאין לדבר כל אחיזה במציאות, ולמרות שלא היתה לי כל עובדה ממשית לבסס עליה את ההרגשה שלי, הרגשתי כאילו גם מזווית העין של מאסטר זלגה באותו רגע דמעה.

אחר כך, מאסטר חיבר את טבעת החיבור הקדמית של חישוק הצוואר שלי לחלק המרכזי של הכנפיים, כך שאם יבחר להטות את האוכף קדימה, אצטרך להתכופף קדימה על גבי התמוכה. עכשיו הוא פקד עלי להרים קדימה את הידיים, ולכפוף את המרפקים סביב הכנפיים, ואז להביא את הידיים אל מאחורי הצוואר. התנוחה של הידיים במצב הזה דומה למצב הידיים כמו כשעושים כפיפות בטן עם ידיים מאחורי הראש. את חישוקי הידיים שלי מאסטר חיבר לטבעת החיבור האחורית של חישוק הצוואר, וכך לא יכולתי עוד להזיז אותן ממקומן.

מאסטר התחיל לקצר את מוט התמיכה של האוכף, והאוכף כולו החל לנטות קדימה, ואני יחד איתו. ככל שירד האוכף ונטה יותר קדימה, כך הצטרכתי לוותר על מגע העקבים עם הרצפה, ולהסתפק בעמידה על כריות הרגליים. לבסוף קיבע אותו מאסטר במאוזן לקרקע. וכך עמדתי על קצות אצבעותיי בפישוק רחב, כשגופי כפוף קדימה בזווית ישרה, וידיי קשורות אל עורפי.

מאסטר שאל איך אני מרגישה, ואמרתי שבסדר, למרות שהבטן שלי התהפכה לגמרי באותה שעה. מאסטר דחף כלפי מעלה את הכנף השמאלית, ומשך כלפי מטה את הכנף הימנית, וככה אילץ אותי לפתל את הגוף שמאלה. הוא קיבע את הכנפיים במצב מאונך, ואני נותרתי כפופה ומפותלת בזווית לא נוחה במיוחד.

"את תצטרכי לבלות בתנוחה הזאת זמן לא קצר", אמר לי מאסטר, "מוטב שתתרגלי אליה מוקדם ככל האפשר".
"כן, מאסטר", עניתי לו בצייתנות, וניסיתי לארגן את הגוף שלי להתרגל לתנוחה החדשה.

זאת לא הפעם הראשונה שמאסטר מאלץ את הגוף שלי לכל מיני תנוחות שאינן טבעיות. יש למאסטר כל מיני שיטות שבהן הוא עושה את זה. זה יכול להיות כמו הפעם בחיבור לסוס, זה יכול להיות ע"י קשירה בחבלים, וזה יכול להיות תוך שימוש בקול בלבד. מאחר ואני מאוד גמישה, הוא יכול להנחות אותי להביא את הגוף שלי לכל מיני תנוחות מוזרות כמו שעושים ביוגה. כשמאסטר מעמיד אותי רק על ידי דיבור, הוא עושה את זה לאט ובשלבים, ואז אני יכולה להתרגל באופן הדרגתי למצב החדש, ולהיות בו במצב הרפיה של השרירים. אבל כשהוא קושר אותי בחבלים, או כשהוא מחבר אותי לסוס או למתקן אחר, נדרש לפעמים זמן מה עד שאני מסתגלת למצב.

גם הפעם לקח לי מספר דקות עד שמצאתי את הדרך להיות שם בשבילו במנוחה. כל הזמן הזה, מאסטר ישב על כיסא מאחורי, ומאחר ולא יכולתי לראות אותו, אין לי מושג מה עשה באותו זמן. אבל לאחר הדקות הראשונות מאסטר אמר שהוא רואה שהסתגלתי לתנוחה ועל כן הוא יכול להניח לי, ויצא מהחדר.

מאסטר לא אמר לי כמה זמן אצטרך להמשיך לרכב על הסוס. זאת לא הפעם הראשונה שאני רוכבת בשבילו על הסוס, אבל זאת הפעם הראשונה שאני רוכבת עליו בתור עונש. בעבר מאסטר השתמש בסוס על מנת לקבע אותי בתנוחה זאת או אחרת כדי שיוכל לשחק בי, ולהתענג על גופי. אתם יכולים בוודאי לדמיין בעצמכם את עושר האפשרויות הגלומות בתנוחה בה הייתי, ואני פטורה על כן מלפרטן. בזמן שמאסטר איתי כל מחשבותיי נתונות לו, למה שהוא עושה בגופי, ולמה שהוא מצווה עלי לעשות. בזמן כזה, אני מאבדת את תחושת הזמן, ויכולה להתמיד להיות שם בשבילו ככל שירצה.

אבל הפעם מאסטר לא נתן לי לרכב על הסוס בתור משחק אלא לעונש. ועכשיו שנותרתי לבדי עם הסוס בחדר, לא ידעתי כמה זמן אצטרך להיות שם עד שישוב. גם לא העזתי לשאול אותו. ידעתי שאילו רצה שאדע מראש את הזמן היה אומר לי והבנתי שחוסר הוודאות בקשר לזמן הוא חלק מהעונש שבחר לי. ולכן, למרות שמאסטר יצא מהחדר ולא היה נוכח בו פיזית, הרגשתי בכל רגע ורגע את נוכחותו. דווקא מתוך חוסר הנוכחות הפיזית שלו, הרגשתי את הנוכחות שלו בתוך הנשמה שלי. הרגשתי איך אני מחוברת פיזית לסוס, אבל מחוברת רגשית אליו, בכל נימי נפשי. התחרטתי על הטעות שעשיתי, ונשבעתי לעצמי שאשתדל ככל יכולתי לא לטעות עוד. ידעתי שגם בעתיד אטעה, כי מאסטר אמר לי פעם שאין אפשרות שלא אטעה אף פעם. אבל מאסטר אמר גם שאם אני משתדלת ככל יכולתי שלא לטעות, הוא לא כועס עלי כשאני טועה. ואז הוא יכול לתת לי עונש על הטעות, ולאחריו נפתח דף חלק ולבן.

כך עמדתי שם, רוכבת על הסוס זמן לא קצר, אם כי באותה שעה לא ידעתי להגיד כמה זמן זה היה. אחר כך, אחרי שהעונש יסתיים ומאסטר יתיר אותי, וייקח אותי משם, אוכל לראות את השעה בשעון, ולחשב בערך כמה זמן הייתי קשורה. אבל עכשיו אינני יודעת כמה זמן עבר, וגם לא כל כך משנה, מפני שאינני יודעת גם כמה זמן עוד אצטרך להיות שם. כל מה שאני יודעת זה שאני שם כי ככה מאסטר רצה, ואני אהיה שם כל עוד הוא ירצה בכך.

שרירי הרגליים שלי כואבים, וגם הפיתול בגוו יוצר מתיחות קשה בשרירי הבטן והגב. מדי פעם אני מרגישה שחלק זה או אחר בגופי נוטה להירדם, ואני מעוררת אותו ע"י הרעדת אותו איבר. הקושי להמשיך להתמיד בתנוחה שמאסטר קיבע אותי בה הולך ומתגבר. אילו לא היה לי הסוס לרכב עליו, אילו הייתי צריכה לעמוד בתנוחה כזאת בכוחות עצמי (ואני יכולה לזמן קצר), הייתי כבר מזמן נופלת לרצפה. אבל הסוס המחזיק אותי בתנוחה הזאת הוא גם הסוס התומך בי, ולא מאפשר את נפילתי לרצפה. אני מנשקת את הקצה של הצינור הראשי של האוכף, הנמצא ממש ליד שפתיי.

'אני משתוקקת אליך, מאסטר', אני חושבת לעצמי, 'אני מוכנה להמשיך להיות קשורה ככה לסוס כמה זמן שתרצה, אבל יש לי אליך רק בקשה קטנה...'. אני לא יודעת אם מותר לי לבקש בקשות בזמן העונש, אבל מאחר ואני לא מבטאת את מחשבותי בקול רם, אני מרשה לעצמי בכל זאת לבקש את הבקשה. 'יש לי אליך בקשה קטנה, מאסטר ... שתיגע בי'. חסר לי המגע של מאסטר. אני יודעת שאם רק ייגע בי בקצה האצבע שלו, אוכל להמשיך לעמוד שם בשבילו לעד.

אבל מאסטר לא שומע את הבקשה שלי, ולא בא. ועובר עוד זמן, ועוד זמן, וכבר מאוד קשה לי להמשיך ככה. למה מאסטר לא שומע אותי? למה מאסטר לא בא?

אבל לבסוף הוא מגיע, וכשהוא מתקרב אלי, הוא מושיט את ידו ומלטף לי את הגב. זה לא ליטוף כבד כזה, אלא רק מין רפרוף קל של גב היד. אבל זה מספיק כדי להעביר רעד בכל גופי, ולגרום לפרץ של דמעות מעיניי.

"אני כל כך מצטערת, מאסטר", אני אומרת לו, ולא שמה לב שדיברתי בלי לבקש מקודם רשות לדבר בכלל.
"על מה את מצטערת, שפחה?" שואל אותי מאסטר בקולו הקר, ואני עונה לו:
"על זה שטעיתי וגרמתי לך להעניש אותי, מאסטר".

מאסטר מלטף בקצות אצבעותיו את הצד השמאלי שלי, זה שמופנה כלפי מעלה. האצבע שלו מתחילה בכף היד שלי, מאחורי הראש, והולכת לאורך הזרוע והאמה. אחר כך היא עוברת על בית השחי, ולאורך הצד השמאלי של בית החזה, והמותניים. לבסוף היא מחליקה על המותן השמאלי, ובמורד הירך והשוק השמאליים, ומסעה מסתיים עם המעבר על הקרסול השמאלי, וכף הרגל השמאלית, המתוחה כלפי מעלה. כל מיני זרמים ורעידות ותחושות מוזרות של כאב ועונג מתחברים בגופי, וקשה לי לפרט אותן במילים כאן.

"קשה לך להמשיך לעמוד ככה", אומר לי מאסטר, "אבל חלף רק חצי מהזמן שהקצבתי לך."

אני נושכת את שפתי ולא אומרת מילה. אני לא יכולה להמשיך לעמוד ככה אפילו לא עוד דקה, ומאסטר אומר שחלף רק חצי מהזמן. איך אוכל להמשיך לעמוד שם בשבילו? איך אוכל לעשות מה שנדרש ממני בלי לאכזב אותו? אני מהדקת בחוזקה את שיניי ואת שפתיי, נחושה לא להשמיע אף הגה של מחאה.

האצבע של מאסטר עוברת על פני הצד הימני של גופי. מכף הרגל, דרך הקרסול, השוק, הירך והמותן. משם היא ממשיכה לצד בית החזה, בית השחי, לאורך הזרוע והאמה ועד לכף היד הימנית. מאסטר מדבר אלי:

"אני אתן לך אפשרות בחירה, שפחה שלי", קולו הקר חודר לאוזניי, "להמשיך להיות קשורה ככה, או להמיר את מחצית העונש בעונש מסוג אחר לגמרי."

אין לדעת מהו העונש האחר. אין לדעת האם הוא קל יותר או חמור יותר. אין לדעת מה עדיף על מה. אבל דבר אחד אני יודעת. לא אני זאת שאבחר. אני אעשה מאמץ עליון לעמוד בכל עונש שמאסטר ישית עלי.

"מה את בוחרת, שפחה שלי?", שואל מאסטר, "להמשיך או להחליף בעונש אחר?"
ואני שותקת, מהדקת את שפתיי, ולא אומרת מילה.

"מאסטר מסתובב סביבי וכורע על ברכיו. הפנים שלו קרובות עכשיו לפנים שלי. הוא מקרב את השפתיים אל המצח שלי, ונושק עליו. אחר כך הוא מרפרף בשפתיו על העיניים והלחי השמאלי שלי, המופנית כלפי מעלה.
"מה את בוחרת, מתוקה שלי?" הוא שואל, ונדמה לי שאני מרגישה סדק קל בקרחון הקר.
"מה שתבחר אתה, מאסטר", אני עונה לו, "תבחר אתה".

מאסטר ממשיך להיות קרוב אלי. הראש שלי מוטה לצד, ועיניים במצב אנכי זו לזו, ואילו הוא - ראשו במצב אופקי. וככה, למרות שהוא מביט לתוך העין שלי, אני יכולה לראות רק אחת מעינייו.

'תבחר אתה', אמרתי לו, ואני יודעת שמיד יבחר.

"אני אחליף את מחצית הזמן שקבעתי לך", אומר מאסטר, "ואתן לך עונש אחר תחתיו".
"תודה, מאסטר", אני עונה לו, ויודעת שהייתי עונה באותו אופן גם אילו בחר הפוך ממה שבחר.

מאסטר מתרומם וניגש לקיר שמולי. עליו תלויים כל מיני אביזרים, בהם שוטים ואמצעי הצלפה למיניהם. מאסטר בוחר בקנה חזרן ומיד חוזר אליי.

"עשר הצלפות במקל", הוא אומר לי, "ואת תספרי אותן כמובן".
"כן, מאסטר", אני עונה לו, ויודעת בדיוק מה נדרש ממני.

"אחת, מאסטר, תודה",
"שתיים, מאסטר, תודה",
"שלוש, מאסטר, תודה" ....
וכן הלאה.

אני מרגישה את הצריבה החזקה בישבן. אני משערת שיהיה לי קשה לשבת על הישבן למשך יומיים שלושה. אבל בליבי אני מרגישה שמחה. אני יודעת שהנה, תיכף, בעוד מספר הצלפות לא רב, העונש ייגמר, הזמן תם.

"ארבע, מאסטר, תודה",
"חמש, מאסטר, תודה",
"שש, מאסטר, תודה" ....

אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי נכון, אז אנסה להסביר עוד פעם. החלק העיקרי של העונש זה לא החלק הגופני. החלק העיקרי של העונש הוא החלק הנפשי, של "להיות במצב שמאסטר מעניש אותי". להיות במצב של מין נתק כזה, כשהוא קר. החלק הזה נמדד במדד אחד בלבד - באורכו של הזמן. ולכן, "להיות בעונש" במשך שעה בלי שום סנקציה גופנית זה עונש חמור יותר מאשר הצלפה קצרה במקל או בשוט, הגם שהיא כואבת גופנית הרבה יותר, וזה מפני שהיא אורכת זמן יותר קצר. נכון שאת כאב ההצלפה וסימניה אשא על גופי עוד ימים מספר, אבל זאת תהיה עדות אילמת לכך שנשאתי בגבורה את עונשי, ולכן לשאת אותה יהיה קל.

"שבע, מאסטר, תודה",
"שמונה, מאסטר, תודה",
"תשע, מאסטר, תודה" ....

אני לא יודעת האם אקבל את ההצלפה העשירית אם לאו. לא תמיד מאסטר הולך עד הסוף שקבע. לפעמים הוא מחליט להפסיק לפני כן, כאילו נותן לי חנינה. אף פעם לא ביקשתי ממני להפסיק עונש באמצע, ואני לא יודעת למה הוא עושה את זה. לא שאלתי אותו למה זה, וגם לא אשאל. גם ירצה פעם להסביר לי הוא יסביר בעצמו, ואם לא, אולי זה משהו שאני לא צריכה לדעת.

מאסטר פותח את בורג החיזוק של הכנפיים, ולאט מיישר לי את פיתול הגוף הנורא. אחר כך הוא מאריך את מוט התמיכה של האוכף, ומאפשר לי להזדקף חזרה. אני יכולה שוב לעמוד על העקבים, והכאב בכפות הרגליים מוקל מעט. מאסטר מייצב את האוכף חזרה למצב אנכי, ואחר כך מנתק את טבעות החיבור של חישוקי הידיים שלי מהצוואר. הוא מנתק גם את חיבור חישוק הצוואר לאוכף. אחר כך הוא מתכופף, ומתנתק את החיבורים של חישוקי הקרסוליים, ומאפשר לי לסגור את הפישוק של רגליי.

עכשיו כשאין לי יותר את תמיכת הסוס, קצת קשה לי לעמוד בכוחות עצמי, ומאסטר מרים אותי על ידיו. הוא נושא אותי ככה למיטה, ומשכיב אותי עליה. חמשת חישוקי המתכת עדין עלי, אבל הם לא מפריעים לי בכלל. להיפך, אילו היה שואל אותי, הייתי מבקשת שישאיר אותם ככה עלי, עוד שעה ארוכה.

מאסטר נשכב לצידי על המיטה, ומחבק אותי אליו. אני שוכבת על הצד לצידו, אבל מאסטר מעמיס אותי ומביא אותי לשכב עליו. אני מרגישה שאינני יכולה יותר לשלוט בדמעותיי, ופרץ של רטיבות זולג מעיניי.
"אני מצטערת, מאסטר", אני מתנצלת על שאני מרטיבה לו את הצוואר.
"אני מרשה לך לבכות, ילדה מתוקה שלי", הוא אומר לי, "זה בכי של הקלה".

מאסטר מעביר את ידיו על פני הגב שלי ומלטף בעדינות. הוא מחליק את הידיים כלפי המותן והישבן. מאסטר שואל אם כואב לי כשהוא נוגע בלחיים האדומות וחמות כל כך, ואני אומרת שזה לא חשוב שכואב, ושנעים לי המגע. אני מכסה את הצוואר של מאסטר בנשיקות קטנות, והלחלוחית של שפתיי מתערבבת בלחלוחית שבקעה קודם מעיניי.

מאסטר ממשיך לשכב איתי ככה עוד שעה ארוכה, עד הגוף שלי לא רועד עוד, והבכי נפסק, והנשימה שלי שקטה. מאסטר ממשיך ללטף אותי עוד ועוד. אינני יודעת כמה זמן אני כבר שוכבת ככה, ואינני יודעת כמה זמן עוד אשכב. אבל אני שוכבת וגופי נוגע בגופו של מאסטר, ואני מוכנה לשכב שם ככה איתו את כל הזמן שבעולם.

עונש

עונש

שערוריה.

מרטיט

תודה

מקסים

Re: שערוריה.

תודה

פשוט מדהים ומרגש

יש!!!!

פתוחה ל...	פתוחה ל... לפני 17 שנים • 3 בספט׳ 2007 מרטיט לפני 17 שנים • 3 בספט׳ 2007 פתוחה ל... • 3 בספט׳ 2007 התרגשתי חוויתי יחד איתך את חווייתך שליטה עוצמתית ועם המון רגש מאחלת לך רק אושר פתוחה

gillian(נשלטת)	gillian(נשלטת) לפני 17 שנים • 5 בספט׳ 2007 תודה לפני 17 שנים • 5 בספט׳ 2007 gillian(נשלטת) • 5 בספט׳ 2007 תודה לשתי המגיבות האמיצות

אלישבע(נשלטת)	אלישבע(נשלטת) לפני 17 שנים • 7 בספט׳ 2007 מקסים לפני 17 שנים • 7 בספט׳ 2007 אלישבע(נשלטת) • 7 בספט׳ 2007 ממש ממש מקסים ומרגש.

gillian(נשלטת)	gillian(נשלטת) לפני 17 שנים • 9 בספט׳ 2007 תודה לפני 17 שנים • 9 בספט׳ 2007 gillian(נשלטת) • 9 בספט׳ 2007 תודה גם לשתי המגיבות הנוספות

סייאון(שולט)	סייאון(שולט) לפני 17 שנים • 10 בספט׳ 2007 פשוט מדהים ומרגש לפני 17 שנים • 10 בספט׳ 2007 סייאון(שולט) • 10 בספט׳ 2007 ממש שקעתי במה שכתבת לפעמים אני מדמיין על דברים דומים למה שסיפרת. כתיבה יפה, גרמת לי לרצות הלוואי עליי.