GOLD
|
לפני 20 שנים •
3 באוק׳ 2003
חמישה קטעים למלכה אחת.חמישה קטעים למלכה אחת. קטע ראשון. נו, אז יש לך הכול, ביענו, עד שמביאים לך ת'שגעת... כן, אז את מסתגרת ומתחילה לחפור במוח עד שאובדת לך הדעת. אין לך כלום, את יודעת את זה, עכשיו סתמי ת'פה! אל תעני, תקשיבי. צה צה צה לשון עקומה. תקשיבי! את בצלילה. את נסחפת בזרם של שנים, ובסופו תכנסי שוב פעם באותו הקיר... זה לא שם! מה? מה שאת מחפשת יא' רקובה! חזקה? חכמה? חריפה? מהירת שליפה? את מצחיקה! אין לך כלום. את בעצמך כבר לא בוטחת. את לבדך ואת יודעת. מה קרה? רוצה לבכות? אה נכון, את בהמה של רגש, רק שלך כבר אין דמעות... את יבשה, את עייפה, את אבן בזלת בבית חזה שיושבת מפחדת מחשיפה... איך הנחת כך לעצמך לפול? לא מאמין לך לדבר פרט למבט עיניך והוא רחוק ומנוכר. סתמי ת'פה! אל תעני. אשליות לאחרים תמכרי. אני כאן רואה אותך שקופה. קורא אותך בין המילים את עלובה! מלכה? אם את מלכה אז אני דום. איך זה? כן את יודעת שאני לא כזה. אני לא דום ולא רוצה לשמוע קלישאות על תוויות. את לא מלכה. את סתם ילדה. ילדה קטנה ללא חינוך. ילדה קטנה ללא חיבוק. ילדה קטנה ללא כל חום. לבד. לבד המצאת עולם, וכמו מטומטמת מהלכת ומחפשת איך לצאת משם. הרי ישבתי לצדך. הרי הקשבתי ללבך. מכרת עוד אשליה. מכרת עצמך לרגע הוויה. טיפשה. מלכה... איך שליט או שליטה יכולים לפעול מכאב הנקמה? על מי ישלטו? את מי ינווטו? הרי הם עצמם בחושך. רק טיפש ילך אחרי שליט עיוור שאת רגליו בחושך משרך. מלכה... מלכה מכה את כאביה, מקבלת על עצמה את דעתה של הסביבה, משקיטה במכותיה את שחושבת על עצמה... * "למציאות אין רף, תמיד ניתן לרדת נמוך מכל דמיון" ג'ימס ג'ויס. קטע שני. את זוכרת אותה? בטוחה? היא היתה פעם ילדה... זוכרת? בוודאי שלא, הרי הדחקת. עכשיו תחיי, לא, בעצם תשרדי. קטע שלישי עור צמוד, מגף, ביריות, לוק מכונס, לבושה שחורים, עומדת במרכז הרחבה ומביטה, מתהדרת לקהל המביטים המחשקים סביבה. תגידי, אם היתה לך השניה... אותה אחת עוד אז כשהיית ילדה... טוב לא ילדה, אלא רק תמימה... אותה שניה אחת קטנה, לבחור במציאות שבה את נעה, לבין אחת שונה... האם היית עומדת כאן במרכז הרחבה אומדת מבטים, ומבקשת עם עצמך לחזור לשוב לחיות כמו אז בימי הנעורים? כי אם כן, ואם את רק לרגע אמיתית וכנה, לכי, הורידי את הפוזות ואיתן גם ת'בגדים, את אמיתית יותר מכל מה שחושבים... הגיע הזמן שתתחילי לחיות את החיים. קטע רביעי. ואולי מה שכואב לי מכל הוא שאת נלחמת רק לשם הלחימה. השלום כבר הוצע לך, וגם השלווה. אבל את בוחרת במה שאת יודעת, ובדבר אותו את מבינה. את בכעס לא מרפה. ככה זה כשפוחדים מהרגע שאחרי ההתרה. ומאותו הפחד לא מרפים מרצון לנקמה. ועכשיו תגידי לי, את באמת חושבת שאת מלכה?. . קטע חמישי. קחי נשימה. אחת, גדולה. עכשיו תשיבי על השאלה... מה את מחפשת אם לא אהבה? קטע שישי. אני אוהב את עצמי, אוהב עד כמה שניתן. אני שונא את עצמי, שונא עד כמה שניתן. אני אוהב את החיים, אוהב עם לב מלא חיות והוכרה. אני שונא את החיים, שונא בכל נימי גופי ועד קצה קצוות השערה. אני פוחד מעצמי, אך לא עלי. כואב את כאבי, אך לא מרפא את פצעי. שידממו הארורים, בכאבם אחוש את החיים. אם בין כאב לריק אני בוחר רק בכאב. אם בין חלום למציאות אני בוחר לחלום. אם בין חיים למוות, אני בוחר חיים, ואם נגזר עלי למות, חייתי די ויותר מכל אותם הרגעים. בין שורשיות לרוח אני בוחר ברוח. בין צחוק לבכי, אני בוחר לבכות מצחוק. ואם נשאלת השאלה, או אם ניתנת הבחירה, אז רק על דבר אחד לא אוותר, על לב, על אהבה. * יאללה, האסטרואיד בדרך, אומרים שנת אלפיים וארבע עשרה, ואני שואל למה לא ארבע? שיבוא הבן זונה, שיבוא כמשיח מלוכה, וכשיבוא, אחכה לו עם זר פרחים ועם עוגה. * "עובדים קשה, כדי לשכוח את זה... העבודה, משחררת, מטעם מר, של החמצה... וככה הם חיים במרחק. לא מדברים מילה. הם נשארים זרים, אחד לשניה. זה מסוכן להתאהב ככה. לכן הפשרה, באהבה." ערן צור. בכבוד רב, GOLD. |
|
|
|
|
|