סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפגישה

דולי .​(שולטת)
לפני 17 שנים • 28 באוק׳ 2007

הפגישה

דולי .​(שולטת) • 28 באוק׳ 2007
קבענו לאכול בקיבוץ סמוך למקום העבודה, שנינו ידענו כי מדובר בשיחה טעונה . לא רצינו בהפרעות, שקט ובדידות בלתי ניתן היה להשיג בחדר האוכל שלנו. כל רגע מישהו אחר נגש, שואל מתעניין. מתיישב ליד, ובכלל מדובר בשולחנות ל 6 . כך שעדיף מכל הבחינות היה לצאת החוצה.
המקום שנבחר , ממש נחמד, פסטוראלי כזה, משקיף לים. אווירה נחמדה.
בחרנו שולחן מבודד משקיף ישירות לים.
שנינו עסוקים, הוא חתך את יום העבודה וצריך לחזור עוד לדרום, ולי גם כן מחכה עבודה , אומנם בסמוך, אבל מחכה.
לכן ידענו שצריך לגשת ישר ולענין.אולי טוב אולי לא ? אבל אין ברירה , נסיבות ואילוצי זמן.
נעמדת ליד השולחן. מזדקף מיידית, מושך את הכיסא , ממתין שאתיישב. ואז לאחר ניד ראש מתיישב. אבל זה לא מיוחד. תמיד זו היתה המסורת כשאכלנו יחד. אולם הפעם היתה לכך משמעות שונה , בעקבות הגילוי המרעיש של אתמול.
לאחר שגיליתי , ממש ללא כוונה . כי "הכלוב" מופיע אצלו בהיסטורית האתרים בלפ טופ הצמוד.
המלצרית החמודה ניגשה. מודעים לכך שאין זמן . מזמינים בחטף . אני טוסט עם בולגרית ופטריות . והוא טוסט עם גבינת שמנת וזיתים. מזמין לו הפוך על בסיס חלב, ואותי בלי לשאול. מעיף מבט ואני מחייכת לאישור . מזמין שוקו חם.
ומה הפלא ? מגן חובה ביחד, עד כיתה ח' . אז הוריו עברו לנתניה . הקשר נותק. לא כל כך התמדתי בתכתובת המכתבים, ולאט לאט פסק הזרם.
נפגשנו שוב בצבא . שוב נתק, התחתן. התגרש, נסע לחו"ל. סיים לימודיו.
בחרנו במקצועות זהים פחות או יותר. ומאז מפעם לפעם משמש כיועץ בפרוייקטים בהם אני נמצאת.
קשר נחמד וחביב . מדברים על הכל. למעט "הילדות".
ומעניין...הרי בסך הכל לא מעט שנים היינו ביחד. אך מעולם לא שמתי לב לזה . יותר נכון, עכשיו מבינה כי הדחקתי את זה. והוא כנראה במודע בחר לא לעלות את הנושא.
בתור ילד, היה ילד שקט , בקושי הרגשנו בו. תלמיד מעולה. במבחנים היה מפגיז לפליאת המורים עד שלמדו להכיר אותו, כי בשיעורים לא השתתף.היה מגיע לכיתה , מתיישב בסוף. כי היה גבוה .
מוציא את המחברות ואת הספרים. וזהו זה. גם בהפסקות היה ניצב בפינה, צופה על משחקי הכדורגל או הכדורסל הסוערים . לא צועק לא מעודד.
גבוה , רזה , ממושקף. ממש התגלמות החנון.
ותמיד נעץ בי מבטים, ואויש כמה ששנאתי את המבטים שלו. תמיד ישבתי במרכז, מוקפת במחזרים וכל מיני בנות שחיקו את צורת הלבוש התסרוקת וכו, יכולתי לחוש את מבטו מנקב את גבי.
ומודה...החזרתי, בכל הזדמנות החזרתי .
החזרתי ולא נהניתי, להיפך הכעיס אותי יותר, כאשר היה שולה את הלחמניה עם הנקניק מתוך תיק האוכל, ומוצא אותה טבולה במים לקול צחוקם המהדהד של גברברי הכיתה, היה נועץ בי מבט שקט ורציני, ניגש ליטול את ידיו בכיור. עוטף את הלחמניה בניר משליך לפח האשפה, מתיישב בצד ו...זהו.
לא ראיתי העווית כעס, לא תרעומת ...שום כלום.
וזה הכעיס אותי , פעם אחת רציתי לראותו מתפרץ. כועס, צועק כמו כולם.
בליבי כיניתי אותו מתנשא.
בנוסף גם היינו יריבים משבעים במתמטיקה. תמיד אבל תמיד הציונים שלנו היו זהים.והייתי משוכנעת שגם זה בכוונה.המאיות היו מצטברות אצלנו. במבחנים תמיד העפתי מבט לראות איך מתקדם? .ותמיד היה שקוע , פותר ברצינות בדייקנות . לא מביט לצדדים.
כשהחזירו את הבחינות . לפני שהייתי עולזת במאיה שלי , ישר שאלתי .
- כמה קיבלת?
היה פותח את הילקוט, כי כבר הספיק להכניסה פנימה , מוציא ונותן לי לראות , איך לא ? את המאה מתנוסס גם אצלו.
היה מין ילד מרגיז שכזה. כל הכאפות שהחטפתי לו , ממש לא הועילו. דמעה לא הזיל, אנחה לא פלט, רק היה מביט במבט רציני , וזה היה ברררר מוציא אותי מכלי . מכיוון שהכאפות לא הועילו , המצאתי לו מגוון של התעללויות, השחתת המחברות המסודרות, גם כן ללא הועיל. לא היה מניד עפעף כאשר ראה את המחברת המסודרת היפה שלו , מושחתת וקרועה. נעצים על הכיסא, העלמת דברים כל אלו ממש לא השפיעו. היה נועץ מבט שקט . מסדר את הילקוט וממשיך הלאה.
ואני? אוףףף כמה שזה הוציא אותי מדעתי .
תמיד נעץ בי את המבט המרגיז שלו , והייתי משוכנעת שנעשה דווקא , דווקא להרגיז. והיה מעלה לי את הפיוזים. ובמיוחד שאז ממש לא הצטינתי בשליטה. והפתיל הקצר שלי נודע לשמצה . במשך הזמן למדתי לשלוט באופי מהיר החימה שלי . שזו אחת המגרעות הבולטות בי . מודעת לכך.
ואז...עליתי על משהו, וניצלתי אותו אוהו ...ועוד איך שניצלתי זאת. ממש במקרה התגלה לי ,
דניאל , יכל לספוג הכל , מכות, חבטות, אלימות מילולית ופיסית נראו כאילו החליקו מעליו, כלום לא הזיז לו , למעט "התעלמות" . כשהיה מגיע בבוקר הרגשתי את מבטיו ננעצים בי, בדרך כלל הפלטתי איזו הערה או שפשוט הנחתתי מכה לסילוק המטרד. אבל...ופה , האבל הגדול. אם לא התייחסתי או שפשוט פניתי הלאה . במשל כל היום היה מהלך כמו כלבלב פודל זעיר בעקבותי , משווע למילה , למבט לאיזשהו יחס מצידי.
נהניתי להתעלל . וכשגיליתי את הנקודה , עשיתי בה שימוש רב. ואיך עליתי על זה? יום אחד כשלא הגעתי לבית הספר , כתוצאה מהשתתפות בתחרות מחוזית ייצוג של בית הספר , סופר לי כי בפעם הראשונה , כאשר נשאל שאלה ...גמגם ולא ידע לענות, כל היום היה פזור מחשבה ולא מרוכז, הסתובב ליד המזכירות, ובסוף אזר אומץ להכנס ולשאול את שושי המזכירה אם המשלחת חוזרת היום לבית הספר ? או רק מחר ? כאשר נאמר לו מחר ....פשוט נעלם מבית הספר , ונחשו את מי מצאתי ממתין ליד דלת הכניסה לביתי ...בינגו!
לאחר מכן השיטה השתכללה, נהניתי לאחר ולצפות מפינה מרוחקת בהתפתלויות שלו , בסיבובי הראש לכיוון דלת הכיתה. השכלול גם הגיע לחוסר יחס מוחלט , גם כשהגעתי , לא זיכיתיו במבט חטוף. התיישבתי ותו לא . הרגשתי את המבטים קודחים בי. אבל....נאדא.
ובפעם הראשונה כאשר לא ניגשתי לשאול כמה קיבל בבחינה? בכלל כמעט התמוטט.
אהבתי לראות את ההתנהגות השקטה והרצינית נשברת מתנפצת לרסיסים. שינה את מקום ישיבתו וחיפש את קרבתי .
מפעם לפעם ....כאשר נחה עלי הרוח , זיכיתי אותו באיזו חבטה, בעיטה או סטירה מצלצלת. ובי נשבעתי ממש הרגשתי אסירות תודה והוקרה מצידו.
הכל נמשך כרגיל, השנים חלפו , מנסיכה קטנה וגנדרנית הפכתי למלכת הכיתה שתלטנית ועריצה. גדוד של מחזרים, מוקפת בגברברי הכיתה . ו...דניאל , שעדיין לא פצה את פיו, אבל המבטים נשארו. וההתעללות נמשכה.
הייתי ספורטאית טובה , חגגתי בשיעורי ספורט . נהניתי לראות את המבטים שלוחים לרגלים החשופות. נהיתי לראות את מבטי כולם....חוץ...כמובן משל דניאל. היה מתמקד וזהו ...לא זז.
וזה הרתיח אותי, אוהו כמה שהרתיח אותי ..
עד שיום אחד...ופה חוזרת לנושא הפתיל הקצר שלי , נשבר לי . החלטתי שהיום לא מוכנה . היתה תחרות ריצה , עם עוד כמה בתי ספר , והרגשתי שלא מסוגלת להתמודד בריצה ולנצח ...כאשר מרגישה את המבט הנעוץ בי ולא מרפה .
בבית הספר שלי היתה מלתחה עם ארון ענק , ארון שבתוכו היה ציוד ספורט . כדורים, דלגיות משקולות למינהן וכו'. הכל מגובב ולא מסודר.
נהגנו לנעול את הנעלים במלתחה. ומכיוון שלא היתה הפרדה בנים בנות . כל מי שלא היתה מגיעה עם מכנס קצר , פשוט הורידה את המכנס הארוך או החצמאית , ומתחת כבר היה המכנס הקצר שכבר לבשה בעוד מועד בבית..
אהבתי לפני תחרות, להיות לבד , מעין הכנה והתכוננות נפשית, נשארתי בסוף. הודעתי שכבר מצטרפת, כולם יצאו חוץ מ....נכון, דניאל. שנשאר מהופנט ונועץ מבט.
חשתי את הדם שעולה לי לראש. זהו, עד פה. הוא לא יהרוס לי , נשבר לי מהתולעת הזו.
נעמדתי , החזרתי מבט. חיוך קטן וקר.
פתחתי את דלת הארון ובתנועת יד הוריתי לו להכנס פנימה.אפילו לא הייתי צריכה להפעיל כוח, לא הייתי צריכה לגרור אותו , פשוט תנועת יד. והוא קם...ניגש לארון...ובבעיטה באחוריו השלכתיו פנימה.
מבט מהיר הראה לי שיש לו מקום, אומנם צפוף...אבל יש .ויש גם פתח אורור שנועד לסלק את ריחות . לפני סגירת הדלת, ראיתיו יושב . כאשר ידיו חובקות את הברכיים, ומבט מבולבל על פניו.
"שלא אשמע אותך מצייץ...ברור?!"
נד בראשו.
נעלתי את הדלת, הוספתי את המפתח למפתח הבית שהיה ענוד על השרשרת לצווארי. כן , הייתי ילדת מפתח icon_smile.gif.
וזהו....יצאתי , היתה תחרות קשה , מאומצת ומעייפת.
היה קשה לנצח...אבל...בתור אחת ששונאת להפסיד , ונלחמת עד הדקה האחרונה, יצגתי בכבוד את בית הספר , וכמובן שניצחתי .וכמובן שלאחר מכן , תרועות הניצחון והאופוריה בה נמצאת . הלכנו לחגוג בכיתה . הנהלת בית הספר יצאה מגדרה והזמינה לכולם שלגונים קרטיבים שתייה, ממש כיד המלך. חגגנו נהנינו ...צהלנו שמחנו. הגעתי לביתי מוקפת בכל עדת המעריצים והמעריצות. דבר ראשון מקלחת לשטוף את הזיעה . וכמובן תנומה קלה ....
ו....זינקתי מהמיטה בשעה חמש אחר הצהרים, נזכרתי...ואוווו....אם עכשיו היתה הריצה התחרותית, הייתי זוכה בקלות, דהרתי לבית הספר . הכל חשוך. הזדחלות מתחת לגדר , בפירצה המוכרת היטב למאחרים. כניסה למלתחות מבעד לחלון. וביד רועדת פתחתי את דלת הארון.
מצאתיו באותה תנוחה בדיוק , ידיו חובקות את ברכיו . עיניו כבויות וגופו מתנועע קדימה ואחורה. נתקפתי ברגשות אשם.
לראשונה נגעתי בו , שלא במטרה להחטיף. חיבקתי את גופו . ליטפתי את השיער . ניגבתי את הדמעות. תמכתי בו כאשר עזרתי לו לצאת מהארון. אליו נכנס בשעה 8:00 בבוקר.
נתתי לו כוס מים. וללא מילים לקחתי אותו לביתי. בבית המתינו לי . היה רגיל שמגיעים אלי לביקור , אבל לא דניאל, ואמא שמחה , כי ההורים היו חברים. ביקשתי מאמא שתתקשר לאמו ותודיע שדניאל נשאר לישון אצלי . כי לומדים למבחן. אמא מעט התפלאה...אבל ביצעה. הגיעה ההסכמה .
פעם ראשונה שלא כעסתי על מבט הכלבלב המוכה. הכנסתיו למקלחת. אילצתי אותו להתקלח, כן, הייתי במקלחת. ההורים לא הרגישו כי היו בקומה הראשונה. עזרתי לו להסתבן. ניגבתיו. נתתי לו ללבוש תחתון שלי , וטרניניג שהיה גדול עלי . עליו היה אומנם מעט קטן אבל...ניחא זה מה שהיה .
טסתי למטה . ארגנתי מגש עם שוקו חם. ופרוסות מרוחות בריבה. ואילצתיו לאכול ולשתות.
ישן לצידי , כאשר במשך כל הלילה מחבקת אותו, מלטפת ומצמידה אלי .ואומרת מילות חיבה והתנצלות . הרגשתי נורא...כל כך נורא הרגשתי .
בכיו השתחרר בבת אחת, הפך ליפחות חטופות עד שגווע . נרגע ונרדם כשידיו חובקות אותי.
בבוקר התעוררתי וראיתי שוב את מבטו נעוץ בי. מבט משונה ...לא מבולבל ...לא נבוך...היה במבט אסירות תודה לאין קץ. ללא שמץ של כעס.
הבגדים שלו התייבשו. החליף את בגדיו , הלכנו ביחד לבית הספר ...ישב לצידי .
היה חודש לפני סיום הלימודים...ובסוף השנה הוריו עברו לעיר אחרת.
שלח לי מכתבים, הקשר לא ממש החזיק מעמד, יותר בגללי ...מודה.
נפגשנו בצבא...לאחר מכן בפרוייקטים שונים. ידעתי שהתחתן ...התגרש.
עד היום כשמדברים...מפעם לפעם מזהה את המבט המשונה שנעץ בי באותו יום לאחר המקלחת וכשהתעורר לצידי.
"ומאז....דעי לך....שלא יכול לקיים יחסים מבלי שנכנס לארון סגור וחשוך,לובש תחתון נשי , גיליתי זאת בצבא...
ו...בכל פעם שדופק עולה באפי ריח זיעה ונעליים ...כשגומר , עד היום ..כשרועד בפורקן..מרגיש את ידיך חובקות אותי.."
5188​(נשלט)
לפני 17 שנים • 28 באוק׳ 2007

סיפור מקסים!

5188​(נשלט) • 28 באוק׳ 2007
אהבתי מאוד
דולי .​(שולטת)
לפני 17 שנים • 28 באוק׳ 2007

Re: סיפור מקסים!

דולי .​(שולטת) • 28 באוק׳ 2007
פונקציה כתב/ה:
אהבתי מאוד




בכיף icon_smile.gif
Mephisto​(שולט)
לפני 17 שנים • 29 באוק׳ 2007
Mephisto​(שולט) • 29 באוק׳ 2007
תמר בורנשטיין-לזר ממש.
יואב 31​(אחר)
לפני 17 שנים • 30 באוק׳ 2007
יואב 31​(אחר) • 30 באוק׳ 2007
פשוט מדהים .......אין מילים
דולי .​(שולטת)
לפני 17 שנים • 30 באוק׳ 2007
דולי .​(שולטת) • 30 באוק׳ 2007
יואב 31 כתב/ה:
פשוט מדהים .......אין מילים




בכיף..icon_smile.gif
אוהב שולטות​(מתחלף)
לפני 16 שנים • 24 בנוב׳ 2007

לא כל כך אהבתי

אוהב שולטות​(מתחלף) • 24 בנוב׳ 2007
מתחת גיל 18 בעייתי. חוץ מזה יפתי, הסיפורים הכי יפים צריכים להכיל מערכות דו סיטריות. לא אוהב שליטה חד סיטרית. זה לא טיבעי משעמם וסתם .... מכעיס. רק ניצול יחסי מרות מנקה מעוון icon_lol.gif תמשיכי.... איפה ההתעללויות במקום הרגיש?
כלבלב אנושי
לפני 16 שנים • 24 בנוב׳ 2007

מרגש עד כאב

כלבלב אנושי • 24 בנוב׳ 2007
אני מצידי מחיתי דמעה...