גוזל הברזל
|
לפני 16 שנים •
9 בדצמ׳ 2007
יום שני אחד...
זה קרה ביום שני אחד, כשריח הבדס"מ עוד חדש באפנו. אני מגיע לדירתה וגובה את נשיקת קבלת הפנים שלי. לפתע היא מפסיקה ומסתכלת עלי בהבעה מרוגזת.
''התגלחת הבוקר עם מכונה ולא עם סכין כמו שאני אוהבת'' חייכתי חיוך מתנצל, והיא בלי לומר מילה הצביעה לכיוון חדר האמבטיה. ''ותתפשט!'' היא צועקת אחרי. סיימתי להתגלח בזריזות, השלכתי את הבגדים לאיזה פינה ונכנסתי לחדר העבודה שלה. ''על ארבע'' באה מיד הפקודה. רגלה הונחה על ראשי והחלה דוחפת אותו מטה עד שמצחי נגע ברצפה. ''כתפיים למטה'' ציוותה. ''עוד למטה!''. הקולר החדש, הנושא את שמה, הונח על צווארי. ''יפה. אל תזוז.'' שמעתי את הכסא נמשך והיא מתיישבת עליו. תקתוקי המקלדת והעכבר התחילו לעלות מכיוון המחשב! היא יושבת ועוסקת בעיסוקיה ומתעלמת ממני לחלוטין! אוף! אני והפה הגדול שלי! למה הייתי צריך להסביר לה שאני חושב שהתעלמות כזו יכולה להיות רעיון מדליק? (''רגע, אני לא מבינה. אתה אוהב אותי, נכון?'' ''נכון'' ''ואתה נהנה מחברתי.'' ''שוב נכון'' ''ואתה רוצה שאתעלם ממך.'' ''את רואה שאת קולטת מהר?'' ''אבל אני לא מבינה! למה?'' ''זו צורת ביטוי של יחסי כוחות. לדוגמא, הכלבה שלך. את מדי פעם מוציאה אותה לטיול, את נותנת לה אוכל ומשחקת איתה, אבל רוב הזמן את עסוקה בדברים שלך והיא מסתובבת לך בין הרגליים ומנסה לקבל צומי. היא צריכה אותך אבל את לא צריכה אותה...'') התחשק לי להתגרות בה, אבל קצת חששתי מתגובתה. לא יודע כמה זמן עבר עד שהחלטתי להרים ראש (תרתי משמע). ''נדמה לי שאמרתי לך לא לזוז.'' קפאתי במקומי, לא יודע למה לצפות. אמנם קולה נשמע כאילו היא מרוכזת במשהו אחר אבל לא הייתה לי דרך לדעת... המשך לפי הבקורות, וכמה שיהיה לי כוח... 
|
|
|
|
|
|