נילי ונילי
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
המאורית
את נדב הכרתי בקיץ כלשהו לפני כמה שנים (שלושים שנה, לך תזכור), בבית הפתוח, עם כמה קילואים עודפים, כשהזיע בשכיבה על הרצפה הקרה, בניסיון להתקרר מהשרב הנוראי ששרר בחוץ.
הוא ישב שם עם חניכי קבוצת הנוער של הבית, שהגיעו למפגש הכנה כלשהו לקראת מצעד הגאווה של אותה שנה. לדעתי, ויכול להיות שאני לא זוכרת נכון, הוא בכלל לא היה חלק מהקבוצה בזמנו, כי היה עדיין קטן מדי, עדיין לא בן 15. הם כולם ביחד דיברו, צעקו, צחקו והקימו מהומת אלוהים שכזו, שמיד החלטתי שאני לא סובלת אף אחד מהם, ובכלל, מי רוצה בכלל להיות קרוב לילדודס ולבני נוער? התרחקתי. במהלך השנים שחלפו השתנינו שנינו, אני ונדב. עודפי משקל נשרו, בגרות נפשית הוספה ואני פיתחתי טולרנטיות משונה לבני תשחורת להט"בים חדורי אידאלים ובוהקי מבט. החלפנו טלפונים. ייאמר תיכף ומיד- האנרגיות שלו עייפו אותי. רוב האינטראקציה שלי איתו היתה אינטראקציה בצעקות, כשאני שואגת עליו לכבות את הסיגריה ולהפסיק להפריח עליי עשן, לנקות את הנצנצים שהוא פיזר על הרצפה, כי המנקה הוא לא הסנג'ר שלו, לשטוף את הכלים שלו, להיות יותר נחמד למבקרים חדשים בבית הפתוח, להפסיק לחבק אותי כשהוא מזיע, כי אני לא סובלת את זה, להפסיק לנשק אותי על הפה כשאנחנו נפגשים, כי יש לו ריח וטעם של מאפרה, להפסיק לדבר כל כך הרבה כשאני באמצע עבודה, ובכלל, מה אתה עומד לי פה באמצע המשרד? אתה לא רואה שאני עסוקה? ילד ניג'ס. אלוהים, אתה כזה ילד ניג'ס. אולי תגדל כבר? הקריאה הזו, אולי תגדל כבר, כל כך צורמת לי את האזניים ביומיים האחרונים. חשבתי עליה, על הקבר שלו, כשאמא שלו הספידה אותו: "ילד יפה שלי" ואני הפניתי את הראש החוצה ממעגל האבלים, אל עבר הרי ירושלים, השקדיות, הברחשים, הנוף ומה שלא יהיה, העיקר לא להמשיך לשמוע את מה שהיא אומרת. יש סדר בעולם הזה, אתה שומע, ניג'ס? אתה הפרת את הסדר! מבוגרים יותר אמורים למות קודם. זה הסדר. זה החוק. ילדים לא אמורים למות לפני ההורים שלהם, וילדים ניג'סים קטנים לא אמורים למות לפני דור הדינוזאוריות הקודם. אתה הפרת את הסדר, באקט כל כך נדבי אופייני, כשהתפרצת בקולי קולות, עקפת את כל התור של כל מי שעמד לפניך והיה צריך כבר לא להיות פה כשתמות. זה כזה מרתיח. זה כזה נדב. אתה לא יכול פשוט להיות מנומס ושקט מדי פעם ולחכות לתור שלך במנוחה? * אחד הזכרונות הכי טריים שלי מנדב הוא מיום משמרת המחאה מול ביהמ"ש המחוזי בת"א, כשהיה הדיון על סגירת הדאנג'ן. כשישבתי על הרצפה במשרד שלי והכנתי שלטים להפגנה, היה לי ברור שאצלצל אליו, כדי שיבוא איתי לשם. נדב מעולם לא היה בשום סוג של ארון כלשהו והיה ברור שהוא ירצה לבוא ולהפגין. בדרכו הנדבית המעצבנת הרגילה, הוא הגיע אליי למשרד, לגלג על השלטים שעמלתי שעתיים על הכנתם, לקח את המפתח למחסן פעילות, כי הוא "צריך קצת לשפר את השלט", ומילא חצי מהסלון בנצנצים ודבק פלסטי ("אני הורגת אותך. אתה לא מסוגל לעשות שום דבר בלי שחצי קילו נצנצים ינשרו ממך?מי ינקה את זה עכשיו?"). כשהגענו למחרת לאיזור משמרת המחאה, הוא היה אות ומופת לקוקיצה פוליטית למודת מאבק וסבל. הוא הסתכל על ונוס במבט בוז תהומי, כשונוס הודה שאין להם מסקינגטייפ לתלות בו את השלטים, ושלף את כל חבילת ההפגנות המדוגמת שהבאנו איתנו מן העיר המנוסה. אח"כ הוא הפריח בועות סבון, הצטלם חובט בישבנה של עלמת חן אחת, דיבר בלי הפסקה והצליח לריב איתי ועם שוקי. תמיד היה אפשר לריב עם נדב. איכשהו, תמיד חשבנו שיהיה זמן להשלים ולחזור להיות אחוקים בעתיד.חיכיתי שיגדל, חיכיתי שייאט קצת את הקצב, חיכיתי שיעצור לרגע כדי שיהיה אפשר לדבר איתו, להסביר לו, לגדל אותו קצת. כשאת ניצבת מול טינאייג'ר, את תמיד חושבת שיהיה לך עוד זמן. אתה הפרת את הסדר הטוב של הדברים, ילד ארור, אתה שומע? ילדים לא אמורים למות קודם. |
|
|
SPENKY{שייכת}
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
ילד,
התוספת האחרונה למסנ שלי ואיזו תוספת- קרן אור קטנה היית כל כך מאוהב וכל כך מתוק ומקרין את החיוביות מעל הקור של הרשת צר לי שלא הספקנו להפגש 
|
|
|
amy(נשלטת)
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
Re: המאורית נילי ונילי כתב/ה: תמיד היה אפשר לריב עם נדב. איכשהו, תמיד חשבנו שיהיה זמן להשלים ולחזור להיות אחוקים בעתיד.חיכיתי שיגדל, חיכיתי שייאט קצת את הקצב, חיכיתי שיעצור לרגע כדי שיהיה אפשר לדבר איתו, להסביר לו, לגדל אותו קצת. כשאת ניצבת מול טינאייג'ר, את תמיד חושבת שיהיה לך עוד זמן. אתה הפרת את הסדר הטוב של הדברים, ילד ארור, אתה שומע? ילדים לא אמורים למות קודם. כן, תמיד חושבים שעוד יהיה זמן, ובעיקר כשזה נוגע לצעירים. כתבת יפיפה, נילי }{ |
|
|
ים_yam(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
בקושי הכרנו, אבל הספקנו להתקשקש מדי פעם על איפור ועל פתיחות להיות מי שאנחנו בלי להתבייש, ועל כמה כיף לחיות בעולם של פנטזיה...
בפעם האחרונה שהתכתבנו בפורום התעצבנת על זה שהצעתי בהומור שנמצא ממלא מקום קבוע לאיפור במפגשי הקרוסדרסרים, כי לך לא תמיד היתה האפשרות להגיע מירושלים ואני גם כבר אוטוטו מרחיקה לצפון ויוצאת לחופשת לידה. גם עכשיו לא נקלט לי שאף פעם לא תגיע יותר למפגשים, ולא נתקשקש על איפור ונחליף טיפים וטריקים, כי זה לא נכון שלכל בן אדם יש תחליף, אין אף אחד שיש לו את הקסם הזה שכובש ומעצבן כאחד, כמו שיש לך... מאמינה שעכשיו אתה במקום שטוב לך, שאתה חופשי ומאושר בו ונאהב על ידי כולם בעולם הקסם, לא פחות ממה שהיית נאהב בעולם שלנו כאן.  |
|
|
defluo{BDOC}
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
נדבי
דווקא היום פתחתי את המייל שלי דבר ראשון על הבוקר, בדרך כלל זה בעדיפות אחרונה רק אם יש לי זמן באמצע השבוע. בדרך כלל אין הרבה אימיילים.
התעוררתי חמימה ומאושרת הכי בעולם. יצאתי מהמיטה למרות שרציתי להמשיך לישון. ואני קוראת אימייל מאימא, לא הצליחה להתקשר, אימייל מחברה ירושלמית. "חדשות לא כל כך טובות" בטח כבר שמעת ממישהו אחר אבל נדב מת אתמול מהתקף אפילפסיה. ברגעים כאלו אני מודה על אנשים שלא לוקחים דברים כמובן מאליו. ואני כותבת לך נדבי כדי שתדע אני מרגישה אותך ואני חסרה אותך ואני כואבת את הנתק ביננו אז ועכשיו. אני כואבת אותו אז כי עזבתי את הארץ ועברתי לארץ הכי רחוקה בעולם ולא ממש שמרתי על קשר עם אף אחד. וממש רציתי. לפעמים זה פשוט לא מצליח לקרות. זה מצחיק כי חשבתי עליך לא אחת ולא פעמיים ובכל פעם שהייתי סקרנית לראות מה קורה, כמו טיפשה, הייתי פותחת את הבלוג שלך, להציץ בהיחבא. למה לא פשוט לכתוב לך? אני יודעת שהיית אומרת "קראת בבלוג, נכון?". אני יודעת כמה נואש היית לפופולריות, למספר קוראים שיעלה ויעלה. וזיקית אמרה לי דבר מה כל כך נכון, תראי כמה אנשים אהבו אותו. נדבי, כל כך הרבה אנשים אהבו אותך, אהבו אותך כל כך הרבה. ואני חושבת מה לומר לך פה, על דפי פורום כללי, באתר שאני כבר לא מבקרת בו כמו פעם, אולי פעם בכמה חודשים, ואני לא יודעת. הפסקתי לבכות לפחות. אולי זה עוזר לכתוב מילים ריקות מתוכן אל תוך קוביה שחורה באתר שחור. אתה יודע יקירי, אני אגלה לך סוד, ובכך אגלה אותו לכולם. בכיתי הבוקר עליך. על האהבה המיוחדת הזו שהיתה מיועדת לך כל הזמן הזה, ומעולם לא הגיעה אל יעדה. כל פעם הייתי מציצה אל הבלוג שלך מחכה לראות את זה קורה והיום הצצתי אל הבלוג שלך שכמו תמיד בתיאטרליות שלך, דרמהקווין יקירה שלי, (ואני מכירה את זה מניסיון אישי, שכן לא המצאת את הגלגל), הספקת לומר "שלום עולם אכזר" אחרון ובכך הפכת את האמרה הזו לחזקה כל כך הרבה יותר. נדבי, איפשהו בלב אני רוצה לחשוב שזו רק ההתחלה בשבילך. ואני יודעת שתגלגל לך בחזרה אלינו, כי אנחנו צריכים נפש כשלך, אחרת החיים כל כך אפורים בלי הצבעים שאתה מביא איתך. לקח לי הרבה שנים להתחבר איתך. ואני אפילו לא יודעת למה. אולי הייתי צריכה שתבשיל קצת בשבילי. והטרנספורמציה שעברת מגיל 14 עד היום מדהימה אותי. לא יצא לי לפגוש אותך ברגעיך האחרונים, שבוע לפני או יומיים לפני. אני לא יודעת מה הייתי אומרת לך אז לו היה מתאפשר לי לפגוש אותך. בטח הייתי מתחבקת איתך ארוכות ואומרת לך שאני אוהבת אותך המון. יקירי שלי. אני כל כך כואבת את אובדך הפיזי מהעולם. אבל בחיי, יכולתי להישבע הבוקר שבאת לבקר אותי, רחוק רחוק, בארץ הקואלה והקנגרו בה אני נמצאת, ואמרת לי בוקר טוב, לפני שחזרת לישראל. |
|
|
ללא גבולות'
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
כשקיבלתי את הסמס ידעתי שמשהו רע קרה אבל אם הייתי צריכה לנחש זה בטוח לא היה נדב,
ילדים לא מתים, ילדים צריכים להתבגר. כשזיקית הכירה לי את פצצת האנרגיה הוא ישר שלח את הידיים שלו למחשוף שלי, נתתי לו מכה קטנה על היד וחשבתי לעצמי שהילד צריך להתבגר. כשהיינו יחד בים נדב, זיק ואני והוא היה כמו אוטוסטרדה ללא הגבלת מהירות, חשבתי לעצמי שהילד צריך לגדול. כשהוא בא להבחן להיות ניצב למופע של אוליב ופלט ליד כולם על שאני מבקרת בדאנגן חשבתי שהילד חייב להתבגר אבל לא אמרתי לו כלום כי היה ברור לי שאין בזה טיפה של כוונה רעה, זה היה נדב...פצצת אנרגיה מחבקת מוחצת צוחקת רצף מילים בלתי פוסק והמון מקום לאהבה. נדב כבר לא יתבגר , הוא ישאר בן 20 וחודש, קשה להאמין. לפני כמה ימים חיפשתי חניה עם אוליב ליד הבית ופתאום ראיתי אותו הולך עם איזה בחור צעיר , קראתי בקול רם" קייל" והוא קפץ לרכב הכניס ראש והדביק לי נשיקה , שאלתי אותו מה אתה עושה כאן הוא ענה "אני לא יודע מה אני עושה אבל אני הולך לעשות אותו " והצביע על הבחור שהיה איתו , צחקנו והוספנו עוד כמה מילים על שטויות וככה הוא הלך. אוליב אחרי זה נזף בי שאמרתי את הניק שלו בקול רם, הסברתי לו שנדב הכי מוחצן אבל עברה לי מחשבה בראש שאולי טעיתי. הפרספקטיבה שקיבלתי כמה ימים אחרי מעוררת בי צחוק ובכי כאחד. כשילד מת זה תמיד כואב , אצל נדב זה חד כתער, חד כי נדב היה פצצת אנרגיה , המחשבה עליו כמת קשה מנשוא . וקשה כי היתה ציפיה לכך שהילד יגדל וזה כבר לא יקרה . קראתי את הדברים שזיק כתבה והעיניים שלי הוצפו, המחשבה שלא אראה אותך מקפץ יותר היא בלתי נתפשת . זה היה מוקדם מדי, מהר מדי והשאיר אותי פעורת פה כמו שנדב ידע תמיד לעשות. אבל בניגוד לכל שאר המקרים שתמיד חייכתי ואמרתי הילד יתבגר, הפעם אני לא אגיד. תחסר לנו כאן נדב. |
|
|
הס פן תעיר(נשלטת){zed destru}
|
לפני 16 שנים •
23 בפבר׳ 2008
לא הכרתי , אבל קוראת את המילים שלכם ובוכה
יש לי תמונה בראש של מי שהוא היה מכל הסיפורים שקראתי עד עכשיו כואב מאוד , עצוב מאוד וכל כך לא פייר 
|
|
|
Hell Fire(מתחלף){שיר כאב}
|
לפני 16 שנים •
24 בפבר׳ 2008
ידידי
ההכרות ביננו מועטה ועדיין המעט היה יפה
הפיון הפך מלאך לך לך ידידי בשדות האהבה צעד בשבילי הכוכבים תפוס את מקומך באולמות הוילהלה |
|
|
sorerett(שולטת)
|
לפני 16 שנים •
24 בפבר׳ 2008
זה ה-נדב ה-ז-ה?
זה הילד הכריזמתי והמתוק ההוא שכשהכירו ביננו הוא כרע ברך על רצפת השושן ונישק את ידי? וזה היה כלכך מזמן... זה הילד ההוא שראיתי רק לפני שבוע וקצת במסיבה של אייר ואמרתי לעצמי שאני מכירה אותו מאיפשהו? אוי נדבי. ילד מתוק. נוח בשלום על משכבך.
|
|
|
Tainted(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
24 בפבר׳ 2008
קשה לקרוא את זה,
קשה לשמוע את זה. אבדה נוראית לכולנו... רק לפני שבוע הוא השתולל עלי במסיבה של אייר... וכמו שאמרו פה לפניי, פיזר עלי נצנצים.... אני פשוט לא מוצאת את המילים... יהיה זיכרו ברוך |
|
|