24/7 - סיפור

24/7 - סיפור

הפולניה​(אחרת) • 14 באפר׳ 2008

1. המודעה
זה ארך זמן רב, חודשים על גבי חודשים חיפשתי אותו במודעות שהתפרסמו באתרי אינטרנט מהסוג שמשך את תשומת ליבי עוד בימי התום שלי, הימים בהם עוד לא ידעתי בכלל מה אני באמת רוצה.
במבט לאחור הבנתי שאני זקוק לאדון עוד לפני שקלטתי שאני הומו. לצאת מהארון היה דבר קל יחסית לסוד שכמסתי בליבי, מבויש, מבוהל, חרד מהתשוקות שעינו אותי מאז שאני זוכר את עצמי.
לא ויתרתי לעצמי בקלות ועד שמלאו לי עשרים וחמש השקעתי סכומים נכבדים ממשכורתי וכמעט את כל זמני הפנוי בניסיון להיפטר מהרצון הזה להיות שייך למישהו, לשאת עיניים אל אדון שישלוט בי ויניח לי להעניק לו את חיי.
בסופו של דבר נכנעתי והנחתי לניסיון לחפש הסברים ונימוקים מלומדים לסיבה שיצאתי כזה. עם הזמן פשוט עייפתי מחיטוטים וחפירות במעמקי תת ההכרה שלי והחלטת לאמץ את עצתו של הפסיכולוג האחרון שביקרתי אצלו.
"מספיק דורון, די כבר, עזוב את זה וקבל את עצמך כמו שאתה. יש כל מיני בני אדם בעולם וכל זמן שאתה לא עושה משהו לא חוקי ולא פוגע באף אחד..."
"אתה לא רוצה שאני אמשיך לבוא אליך?" נפגעתי. הלכתי אליו כבר מעל לשנה ונקשרתי מאוד אל הגבר הנבון הזה שהיה קשיש דיו להיות סבי ונהג בי תמיד בעדינות ובהבנה ומעולם לא שפט אותי ולא לעג לי.
הוא חייך וליטף בעדינות את כף ידי - הפעם הראשונה והאחרונה בה הרשה לעצמו לגעת בי – "הפרידה ממך מצערת אותי יותר ממה שתדע אי פעם יקירי, אבל החלטתי לעשות שינוי בחיי, לצאת לפנסיה ולכתוב סוף סוף את הספר שתמיד רציתי לכתוב, ולדעתי הגיע הזמן שאתה תפסיק לנסות להשתנות ותתחיל לחיות כמו שאתה רוצה. אתה עקשן ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אני בטוח שאם תתמיד תמצא את האחד שלך."
"אתה באמת חושב ככה?" פקפקתי.
"כן דורון, ככה אני חושב. אני בוטח בתבונתך ובשיקול הדעת שלך ומשוכנע שזה יקרה בסוף."

ידוע שכדי למצוא נסיך צריך לנשק הרבה צפרדעים. במהלך חיפושי פגשתי המון צפרדעים וחלק מהם אפילו התפתיתי לנשק. לצערי איש מהם לא הפך לנסיך ובכל זאת אני לא מצטער על הזמן והמאמץ, שהשקעתי בחיפושים. נכון, עשיתי הרבה טעויות אבל ככה לומדים. עם הזמן למדתי מה אני לא רוצה, מה אני לא מוכן לסבול, ואיפה נמצאים הגבולות שלי. כשאתה מחפש מישהו להעניק לו את עצמך זה לקח חשוב מאוד שחייבים ללמוד.
במשך כשנתיים הסתובבתי באתרי סקס חזק ובמועדונים המיועדים לגברים ששוחרים את סוג הסקס הזה, מדמה את עצמי לצייד שמחפש חד קרן לבן בג'ונגל שורץ חיות טרף. די מהר הבנתי שגם שם, כמו בכל מקום אחר בו מסתובבים גברים חרמנים שמחפשים פעילות, הרוב מעוניינים רק בסטוץ חד פעמי, או ביזיז.
כן, הם מדברים על אהבה ועל קשר, אבל למעשה הם רוצים לעבור מזיון אחד לשני, מחפשים באובססיביות אחרי מישהו טוב יותר, צעיר יותר, נועז יותר, יפה יותר מהזיון הקודם.
הייתי כבר בן עשרים ושש, ואחר כך שבע, ועוד מעט שמונה, מזמן כבר לא צעיר מספיק בשבילם והתחלתי להתייאש. במקומות המפגש המוכרים כבר הפכתי לאחד מהקבועים, הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי וחלק גם ידעו אותי ...
בהדרגה כמעט שהפסקתי ללכת לשם, הסתפקתי בעיון במודעות באינטרנט, ואז, יום אחד, זה קרה! נתקלתי במודעה שגרמה לליבי לדלג משמחה וזה מה שהיה כתוב בכותרת המודעה – אדון בן 45 בבן זוג / עבד.
ביד רוטטת הקלקתי על הכותרת, פתחתי אותה וקראתי בשקיקה מה שהיה כתוב בפנים – אם אתה עבד בן שלושים ומעלה שמעוניין ברצינות בזוגיות אוהבת של 24/7 עם אדון אנא התקשר למספר הטלפון הזה בשעות הערב.
היה גם מייל, אבל במודעה היה כתוב בפירוש להתקשר למספר הטלפון ולכן, לפני שאאבד את אומץ ליבי, התקשרתי והמתנתי בלב הולם לתשובה.
הייתי מוכן לשמוע הודעה מוקלטת או צליל של תפוס. בטח יש המונים שמתקשרים לברר פרטים למודעה מדהימה כזו חשבתי לעצמי, אבל לא, הטלפון צלצל פעם, פעמים ושלוש, ואז קול גברי, חביב, נעים וחמים עם שמץ של מבטא זר לא מוכר אמר, "הלו?" והמתין בנימוס לתשובתי.
"אהה.... אהה..." נתקעתי בלי תשובה מוכנה מראש, "אהה אני ... זה בקשר למודעה."
הוא שתק רגע. "כן, אני מבין." אמר, "תודה שהתקשרת. מתי נוח לך להיפגש?"
"מתי שתרצה." אמרתי מיד, "אני לרשותך."
"כן?" הוא נשמע מופתע מעט, "באמת? אולי כדאי שקודם תגיד לי מה שמך? שמי אגב רפאל."
"דורון." הצגתי את עצמי, "דורון רביב. אתה לא רוצה לדעת איך אני נראה?"
"כן, בטח. בגלל זה אני רוצה שניפגש."
"ואתה לא רוצה לראות קודם תמונה?"
הוא שתק רגע, מהרהר בשאלתי, "אם אתה רוצה לשלוח לי תמונה למייל אין לי התנגדות, אבל רק בתנאי שהיא תהיה תמונה נורמאלית."
"מה זאת אומרת נורמאלית?"
"אני מתכוון תמונה של בן אדם שלא עושה שום דבר שמקובל לעשות רק בפרטיות."
"אתה מתכוון ערום, או מאונן, או משהו כזה?"
"בדיוק."
"זה בסדר, אין לי סוג כזה של תמונות. למעשה אין לי בכלל תמונות מעודכנות, אבל אני יכול לבקש ממישהו שיצלם אותי."
"אין צורך דורון. מהניסיון שלי לתמונות אין הרבה ערך, הן תמיד מחמיצות את העיקר."
"ומה העיקר?"
"הלוואי וידעתי." נאנח רפאל.
"מותר לי לשאול מה הטיפוס שאתה מעוניין בו?" הרשיתי לעצמי להיות חטטן.
"לשאול מותר." הצטחק רפאל, "אבל לצערי אין לי תשובה ברורה. אני לא נעול על אף טיפוס ובכל זאת אני יודע בדיוק מה אני מחפש."
"זה נשמע מוכר, ומה, אם מותר לי לדעת, אתה מחפש?"
"אני מצטער שאני לא יכול לתת לך תיאור מדויק. מה שאני רוצה זו איכות שקשה להגדיר, אבל ברגע שאני רואה אותה אני יודע שזהו זה. מצטער שאני כל כך מעורפל, אבל זה המצב."
"זה בסדר גמור. אני מבין אותך לגמרי." הבטחתי לו, ופתאום נזכרתי שיש עוד בעיה, "יש רק עוד דבר אחד ... אולי הייתי צריך לספר מיד, אבל נורא התרגשתי."
"זה בסדר, גם אני קצת לחוץ מכל הסיפור הזה." שמעתי את חיוכו של רפאל מסתנן דרך האפרכסת ורצון עז להכיר את בעל הקול החמים והמלטף הזה תקף אותי.
אולי אדחה את הבעיה של הגיל שלי לאחר כך? עלה במוחי הרהור עבירה, אבל לא, הוא בפירוש ציין גיל ולא טוב להתחיל בצורה כזו מערכת יחסים. נשמתי עמוק וגיליתי לו שאני קצת צעיר מטווח הגילים שהוא ציין במודעה.
"אתה לא קטין?" נבהל רפאל.
"לא, מה פתאום? אני בן עשרים ושבע, בעצם כמעט עשרים ושמונה."
הוא נאנח. "זה עדיין צעיר יחסית, אתה בטוח שאתה מבין מה אתה רוצה ממני?"
"כן, אני בטוח. אני לא יודע איך להסביר את זה בדיוק, אבל אני יודע טוב מאוד מה אני רוצה ועוד יותר טוב מה אני לא רוצה."
הוא צחק, משועשע מתשובתי. "בסדר, רק בשביל התשובה הזו מגיעה לך הזמנה לכוס קפה."
התברר ששנינו פנויים להיפגש עוד באותו ערב ושאנחנו גרים באותו אזור. קבענו פגישה בבית קפה אחד שנמצא בערך באמצע הדרך בין ביתו לביתי, ואז שאלתי אותו איך אני אכיר אותו.
"אני אלבש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה עם ציור של חד קרן לבן." אמר, "ומה אתה תלבש?"
כבשתי את הצחוק העליז שתסס בגופי כמו בועות שמפנייה מדגדגות. "ג'ינס וחולצת טריקו לבנה עם ציור של חד קרן שחור."
שמעתי אותו צוחק והצטרפתי לצחוקו, מאושר ונרגש. "יש לי הרגשה שזו עומדת להיות התחלה של ידידות מיוחדת במינה." העזתי להגיד,
"גם אני מקווה ככה דורון, להתראות."
"להתראות רפאל."

ובכן?

פרלין​(נשלטת){ש} • 14 באפר׳ 2008

ובכן? ובכן? ובכן?

(טוב, נו. מודה. בסדר. אני מכורה לסיפורים שלך לחלוטין.)

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 14 באפר׳ 2008

תמשיכי!!! פליז

2. חד קרן

הפולניה​(אחרת) • 14 באפר׳ 2008

עליתי על האופנוע שלי – אופנוע מושקע ויקר שהקדשתי לו הרבה מתשומת ליבי וכספי - ודהרתי לבית הקפה שבו קבענו להיפגש. הייתי נחוש לא להניח לו להמתין ואכן הגעתי ראשון. לשמחתי המקום היה ריק למחצה ומצאתי מקום טוב בפינה, ליד החלון.
בעוד אני מסביר למלצר המנומס שאני ממתין לחבר ובינתיים אשתה רק כוס קפה הפוך הוא הופיע.
זיהיתי אותו מיד, גבר כבן ארבעים, בעל מראה נמרץ וספורטיבי, לבוש חולצת טריקו שחורה עם שרטוט של חד קרן, הנגטיב של החולצה שלבשתי.
קמתי כדי לקדם את פניו, חש שידי לחות מזיעה ופי יבש ממתח. מזמן לא התרגשתי כל כך, הוא מצא חן בעיני מאוד, ממש ממש מצא חן בעיני למרות שהיה רחוק מאוד במראהו מהגברים הכהים והמלאים אליהם נמשכתי בדרך כלל.
פתאום, לנוכח פניו הצרות והנאות ושערו הקצוץ המסודר שהתחיל להאפיר ברקות, חשתי מוזנח, שמן ומטופש.
הוא נראה כל כך ובכן, כל כך אירופאי. עור בהיר מאוד, מהסוג שלא משתזף אף פעם, עיניים כחולות נבונות עם מניפת קמטי צחוק עדינים בזוויותיהן ושיער חום בהיר כמעט שטיני.
למרות לבושו הלא פורמאלי היה בו משהו מטופח, מסודר, מעודן אפילו ויחד עם זאת הסגנון שלו לא היה נשי חלילה אלא גברי, מאופק ונטול כל הצטעצעות, בדיוק כמו שצריך. היה ברור שהוא יראה אלגנטי ונינוח גם בחליפה ובעניבה וירגיש במקום אפילו במסיבת תה אצל מלכת בריטניה.
בעוד הוא לוחץ את ידי בחנתי אותו בהתפעלות, תנועותיו היו קלילות וחינניות, כתפיו רחבות ובטנו שטוחה. היה ברור שהוא מקפיד על התעמלות ועל אכילה נכונה. הוא בטח לא שעיר כמוני חשבתי, חש חרטה על שהוצאתי את כל כספי על אופנוע במקום ללכת למכון כושר ולטיפול בלייזר כמו שהייתי אמור לעשות.
לחצנו ידיים וחייכנו זה אל זה, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה עד כמה כפות ידי גסות, כהות ומחוספסות לעומת ידיו היפות והמטופחות. היו לו אצבעות ארוכות, חזקות שהסתיימו בציפורניים נקיות וגזוזות היטב בעוד שכפות ידי ... עדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור, אבל אני מבלה שעות רבות בפירוק מנוע האופנוע שלי ורואים את זה עליהן היטב.
כמה חבל שלא הספקתי להסתפר לפני הפגישה, להוריד כמה ק"ג, לגהץ את הג'ינס, ללכת לחדר כושר, לטפח את עצמי קצת יותר במרץ. לאחרונה הזנחתי את עצמי מעט וזה בולט לעין, כמה זמן אפשר לסמוך על הגנים הטובים שקיבלתי מהורי? יחסית לאבא המרוקאי שלי אני בהיר - ירושה מהאימא הרומנייה שלי שתהיה לי בריאה - אבל לעומתו אני נראה כמו ערס מוזנח. איזה אידיוט! עד שאתה פוגש סוף סוף בן אדם שווה אתה נראה על הפנים.
"אתה באמת בן עשרים ושבע דורון? אתה נראה צעיר יותר." חייך אלי רפי והתיישב. התיישבתי אחריו, שלפתי את ארנקי והגשתי לו את תעודת הזהות שלי.
"זה באמת לא נחוץ." הוא מחה, אבל אני התעקשתי שאין לי סודות ושאני רוצה שהכול יהיה גלוי ופתוח מההתחלה.
רפאל שלף משקפים צרים ואלגנטיים וענד אותם על חוטמו. הם העניקו לו מראה מלומד וסקסי להפליא.
"רביבו." קרא מתוך התעודה שלי את שם משפחתי הישן שאיתו נולדתי, "למה החלפת את השם?"
"כי אחי הגדול החליט להחליף את שמו למשהו עברי ושכנע גם אותי ואת ההורים להחליף.
"ההורים שלך יודעים עליך?"
"מה? שאני הומו? יודעים ולא יודעים. כבר לא מצפים ממני להתחתן עם בחורה כמו כולם, אבל קשה להם לדבר על זה. הם קצת שמרניים, דווקא אימא יותר מאבא למרות שהוא מרוקאי והיא רומנייה."
רפאל הנהן בהבנה ואמר שהומופוביה לא קשורה למוצא עדתי. הוריו הם אשכנזים, אנשים ליברליים ונאורים ילידי הולנד ובכל זאת הוא העז לספר להם על עצמו רק כשהיה בן שלושים וחמש ומאז הם פחות או יותר מחרימים אותו.
"אני באמת מצטער." אמרתי.
"כן, נו, מילא. מה אפשר לעשות? הם אנשים לא צעירים, ככה זה בדור שלהם."
המשכנו לפטפט בקלילות על עצמנו, מחליפים מידע על מקומות לידה, לימודים, עבודה ושירות צבאי, עד שהמלצר ניגש אלינו. רפאל הזמין עוגת גבינה קרה וחייך כשאמרתי שגם אני רוצה אותו דבר. עשיתי את זה כי אני אוהב עוגות גבינה ולא רציתי להסתבך עם התפריט, אבל החיוך שלו בלבל אותי. "אתה בטח חושב שאני שמן מידי ושעדיף שאוכל משהו דיאטטי?"
"לא דורון, אני חושב שאתה מושלם."
"אתה צוחק עלי?"
"לא, אני אף פעם לא צוחק מאנשים שאני רוצה להרשים."
"זה בסדר, הרשמת אותי, אתה יכול להתחיל לצחוק עלי."
"למה שאני אצחק עליך?"
"כי אני מוזנח."
"לי אתה נראה בסדר גמור. קצת צעיר, אבל מאוד אותנטי."
"אותנטי זו מילה מנומסת לערס?"
הוא פרץ בצחוק. "לא, אותנטי זה ההפך מבן אדם מזויף שמנסה לעשות פוזות. קדימה, תסיים את העוגה שלך ונלך לאיזה מקום שקט לדבר על עצמנו."

בחוץ התחילה לנשב רוח סתווית קרה ורפאל שביקש שאקרא לו רפי הציע שאני ארכיב אותו על אופנועי וניסע לדירה שלו הנמצאת לא רחוק. "מזל שבאתי עם מונית." אמר בשביעות רצון ורכס את הקסדה שנתתי לו, "תזכור שאני כבר לא ילד ותנהג בזהירות." הצטחק והתיישב מאחורי, ידיו על מותני.
נעמה לי תחושת גופו הצנום והשרירי הצמוד לגופי, ובמיוחד אהבתי את הריח הקליל והמעודן שנדף ממנו. נהגתי בזהירות - אני תמיד זהיר על הכביש, הבטחתי לאימא – מתענג על החיבוק שלו ועל מגע ידיו בבטני ועד שהחניתי את האופנוע שלי ליד המאזדה המבריקה שלו כבר הייתה לי זקפה.
הוא גר בפנטהאוז קטן ומטופח בראש בניין דירות ישן אך מתוחזק היטב. על גג הבניין הייתה גינת גג עמוסת דקלים ושרכים שגדלו בחביות ובאדניות ענקיות והדירה שלו הייתה מוקפת צמחיה כאילו גר בג'ונגל.
"איזה יופי." התפעלתי, "מי מטפח את הגינה הנהדרת הזו?"
"אני." אמר בחיוך, "ככה אני שומר על כושר."
אהבתי את הדירה שלו ממבט ראשון היא הייתה מעוצבת בסגנון גברי מיושן, כפרי למחצה בנוסח אירופי. הרבה עץ כהה וריפוד מפוספס פסים צבעוניים, עליזים. שום דבר לא היה חדש מידי או מפואר מידי, ובכל זאת חשת שכל פריט בדירתו הוא מאיכות משובחת ונבחר בתשומת לב אוהבת.
"מאוד יפה אצלך, נוח מאוד ולא מעוצב יותר מידי." חיוויתי את דעתי ומיד נבהלתי שאולי אני מתחצף ועלול לפגוע והתחלתי להתנצל שזו מחמאה ושאני אוהב את הדירה שלו דווקא כי היא לא מצועצעת מידי ו...
"זה בסדר, אני מבין שהדירה שלי מוצאת חן בעיניך, אתה לא צריך להתנצל." חייך רפי והניח יד מרגיעה על כתפי. מגע ידו הלא צפוי זעזע אותי וערער את שלוותי. הרגשתי שאני מסמיק כמו ילד וברכי נהפכו לג'לי רוטט.
"רפי." אמרתי בתחנונים, נושא אליו מבט - הוא גבוה ממני בחצי ראש - חש לצידו כמו ילד אבוד, "אני ... אני ...."
רפי אחז בעדינות תקיפה במרפקי והושיב אותי על הספה רחבת הידיים והנוחה שלו שהייתה מכוסה מן שמיכה צבעונית ורכה.
"ספר לי על עצמך." ביקש, "אני רוצה לדעת מה קורה אצלך בפנים, מה אתה רוצה באמת?"
מה שבאמת רציתי היה לרדת על ברכי, לפתוח את רוכסן הג'ינס שלו ולמצוץ לו, ואם הוא ירשה לי גם לחלוץ את נעליו ולעסות את כפות רגליו, אבל הנחתי שזה מוקדם מידי לדבר על דבר כזה ולכן שילבתי את ידי בחיקי וסיפרתי לו על הטיפול שעברתי, ועל העצה שנתן לי הפסיכולוג שלי.
"אז איזה מין אדון אתה מחפש?" הישר אלי רפי מבט כחול וחודר.
"מישהו ש... מישהו שיהיה ... מישהו כמוך."
"כמוני?" הרים רפי גבות כהות, ישרות כחץ. "אתה עדיין לא מכיר אותי." הזכיר לי.
"כוונתי שאני רוצה מישהו מבוגר יותר ממני, חכם יותר, מתוחכם יותר, מישהו שאני אוכל להעריץ."
הוא הנהן בכובד ראש. "הערצה זה מטען שקשה לסחוב גם אם אתה חכם ובוגר יותר."
הודיתי שאף פעם לא העליתי בדעתי שקשה להיות מושא להערצה והוא שוב חייך, גורם לליבי לקפץ באושר. כל פעם שהצלחתי לשעשע אותו הרגשתי שמח.
"מה אתה אוהב לעשות בסקס?" שאל רפי.
הרגשתי שאני מסמיק. שיחות על סקס מביכות אותי מאוד ואני מתקשה לבטא את רצוני במילים והופך לכבד פה כשעלי לפרט במילים את התשוקות הקודחות בגופי. "שום דבר מיוחד." גמגמתי, "סתם הדברים הרגילים. אני לא אוהב שמכאיבים לי ומשפילים אותי, ואני שונא שמנסים להעביר אותי מיד ליד כמו... כמו חפץ."
"אני מקווה שלא הרשית לאף אחד לעשות לך דבר כזה." התקשו פניו של רפי בכעס.
"לא, אבל הייתי צריך להרביץ פעם כדי לצאת מממצב מאוד לא נעים שמישהו אלים וטיפש הכניס אותי לתוכו." הודיתי, מתחלחל כשנזכרתי שוב בפעם האיומה ההיא.
"מה עוד אתה לא אוהב?"
"שונא את כל המשחקים האלו עם שתן וצואה וקללות ודיבורים משפילים ו...." עוד זיכרונות לא נעימים מתקופת החיפושים שלי צפו ועלו בזיכרוני ועיני התמלאו דמעות, איזה נקבה בכיינית שאני.
"בשבילי זה עניין רציני מאוד, עניין של חיים ומוות, לא סתם משחק שמשחקים בו כשסתם סקס רגיל נעשה משעמם." אמרתי לרפי, מבטא לראשונה בקול מה שידעתי בעצם כל הזמן, ומיד נבהלתי מאוד ורציתי לברוח משם. "אני חושב שאני לא מתאים. בטח לא לזה התכוונת." בחנתי את פניו של רפי שהיו חתומות בארשת שלא יכולתי לקרוא. הוא בטח מצטער שהסתבך עם אידיוט כמוני, יותר טוב שאני אבקש סליחה שבזבזתי את הזמן שלו ואברח מפה מהר. "אני סתם חרטטן שלא מבין כלום מהחיים שלו, תסלח לי, יותר טוב שאני אלך." ניסיתי לקום.
הוא אחז בזרועי. "שב, אל תלך. אם קשה לך להסביר במילים מה אתה רוצה בוא תראה לי במעשים."
"באמת, אתה רציני?" הופתעתי מהדחיפות בקולו, "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אסתלק."
"בטוח לגמרי, בבקשה תישאר ותראה לי למה אתה מתכוון." אמר ונשען לאחור, פושט את רגליו למלא אורכן, עורפו שעון על כריות הספה ועיניו עצומות כאילו הפקיר את עצמו לרצוני.
נשמתי עמוק מרגיע את מערבולת הפחד שקדחה בבטני וכרעתי על ברכי לפניו. חלצתי את נעליו וגרביו, הנחתי אותם בצד בצורה מסודרת ואספתי לחיקי את כפות רגליו הארוכות והצרות. בהתחלה רק עיסיתי אותן ואחר כך לא התאפקתי ולקחתי אותן לפי, מוצץ ומלקק כל אצבע לחוד, מתענג על טעמן ועל חיטובן המעודן של אצבעותיו.
בהתחלה הוא רק התנשם בכבדות ואחר כך החל להיאנח. "רק רגע דורון, אני חייב להוריד את המכנסיים או שהם יתפקעו עלי... אני פשוט... אתה מטריף אותי ילד."
"תרשה לי, בבקשה." התחננתי וחילצתי אותו בזריזות ממכנסיו, משחרר את הזין שלו מהבד הנוקשה. היו לו תחתונים כחולים כהים, משהו שמרני ומעוצב להפליא תוצרת חוץ שמאוד מצא חן בעיני. בסדר, אני מודה, יש לי תשוקה לתחתונים משובחים ושמץ של פטיש לכפות רגליים, בתנאי שהן שייכות למישהו שמוצא חן בעיני.
בהתחלה ליטפתי את אברו מבעד לתחתונים, מנסה לנחש את צורתו - עבה בצורה מדהימה, נוקשה וישר מאוד - מבעד לבד, ואחר כך, כששנינו כבר התנשפנו בכבדות, ביקשתי רשות להוריד אותן.
"חסר לך שלא." גיחך רפי ונעמד על רגליו.
עומד לפניו על ברכי משכתי ממנו את תחתוניו והתפעלתי ממראה הזין היפה שלו. "אני מת למצוץ לך." אמרתי ומיד הקדמתי מעשה לרשות ו... ספגתי סטירה חזקה על לחיי.
"בחיים שלא תעשה את זה." אמר רפי בקול קשוח שהרעיד אותי.
"סליחה." גמגמתי, משפיל מבט, מתאפק לא לבכות.
הוא צנח לצידי על השטיח והניח יד מנחמת על עורפי, "דורון, זה לא בגלל שלא חיכית לרשות שלי, קיבלת סטירה בגלל שלא ביקשת קונדום, בחיים שלא תעשה את זה יותר, שמעת?"
הנהנתי, פוחד לדבר מחשש שהבכי יתפרץ מתוכי. הוא אחז בסנטרי והגביה את פני אליו, "אל תתבייש, כשאתה איתי אתה יכול לבכות." אמר ברכות, נשק על שפתי, לקח את ידי בידו והוליך אותי לחדר השינה שלו.

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 14 באפר׳ 2008

מממ...

מצחיק אותי להתחרמן מסיפור על הומואים...
מחכה להמשך בשקיקה.

פרלין​(נשלטת){ש} • 14 באפר׳ 2008

אותי זה פשוט מרגש.

תודה לקוראים ולמגיבים

הפולניה​(אחרת) • 14 באפר׳ 2008

המשך הסיפור יבוא מחר ומחרתיים.
ולפרלין, השארתי לך הודעה בבלוג.

3. ההסכם

הפולניה​(אחרת) • 16 באפר׳ 2008

חדר השינה שלו הפתיע אותי בגודלו. הוא היה רחב ידיים כמעט כמו הסלון והכיל, מלבד מיטת עץ ענקית ומוצקה למראה עם ארבעה עמודים מגולפים לנוי בכל אחת מפינותיה, גם ספריה קטנה עמוסת ספרים, מחשב וערמת דיסקים מסודרת בקפידה לצידו.
וילון מפוספס ירוק כיסה דלת שהובילה למרפסת מעוגלת קטנה, ועוד שתי דלתות הובילו אחת לחדר ארונות מרווח, והשנייה למקלחת גדולה שהיו בה אריחי טורקיז מקושטים בדולפינים ירקרקים, צוחקים, אמבט שקוע גדול והמון מראות.
מול המיטה ניצב מסך שטוח גדול מחובר לדי. וי. די. כל הריהוט והציוד העידו על טוב טעם ובררנות. בעיקר ריתקה אותי המיטה הענקית שנראתה לי כמו ספינה גדולה מפליגה בים התענוגות שעדיין לא הורשיתי להיכנס לתוכו.
"תעשה סיבוב, תסתכל כמה שמתחשק לך." הזמין אותי רפאל בתנועת יד נדיבה לתור את ממלכתו, ובעוד אני בודק בסקרנות את הפיתוחים העדינים שקישטו את הארגז שניצב למראשות מיטתו - תואמים בסלסוליהם הגנדרניים למוטות בקצות המיטה - הוא פשט בתנועה זריזה את חולצתו והשליך אותה על הכסא שניצב מול המחשב.
"אתה יכול לשים שם גם את המכנסיים והתחתונים שלי." הורה לי, ואכן, כמעט בלי לתת על כך את דעתי אספתי איתי את המכנסים והתחתונים שלו שפשטתי מעליו ולקחתי אותם איתי.
"אם תסכים להצעה שלי זה יהיה חלק מהתפקידים שלך." אמר רפאל והטיל את עצמו על המיטה, משלב את ידיו מאחורי ראשו, אדיש לערומו הצחור, המחוטב, מרעיש הלבבות שבקושי העזתי להביט בו.
"מה, לאסוף אחריך את הבגדים?" שאלתי.
"כן, ולדאוג לאחזקת הדירה, לקניות, אוכל, בישול, ניקיון, כל הקטע הזה. כמובן שפעם בשבוע יש לי עוזרת שעושה את הדברים הקשים, אבל אני די מפונק ובלגניסט, ואני רגיל שאוספים ומסדרים אחרי." הוא גיחך, "הבחור הקודם שהיה פה אמר לי שהוא בא בשביל הסקס ולא כדי לשחק איתי באבא ואימא, ושהייתי צריך לכתוב שאני רוצה עבד ניקיון."
ההערה הזו הייתה מבחן, ידעתי את זה ולפני שעניתי השתהיתי, מקפל בקפידה את מכנסיו, מפשר בזהירות את הקמטים, חושב איך להבהיר את עצמי בצורה הברורה ביותר.
"טוב שהוא אמר לך מה דעתו, בשביל זה יש פגישות מקדימות, אבל חבל שהוא לא היה קצת יותר מנומס."
"זה בסדר. לפעמים נחמד לקבל את האמת ישר בפרצוף בלי יותר מידי גינוני נימוס."
"גם אני בעד כנות ויושר." הישרתי אליו מבט, מקפיד להביט רק בפניו המשועשעים, "אבל אין צורך להיות גס רוח."
"אז מה אתה אומר? מפריע לך להיות עבד ניקיון?"
"אין לי שום בעיה עם זה, למעשה, אם היית אומר לי שהטיפול בך, בבית שלך ובחפצים שלך הם לא ענייני הייתי מהסס אם אתה באמת מתכוון למה שכתבת במודעה."
משהו בדברי, או בארשת פני, או אולי במבט שלי, גרם לו להרצין. "אני בהחלט מתכוון לזה, אני תמיד מתכוון למה שאני אומר דורון."
"גם אני רפאל."
החלפנו מבט ארוך ורציני ואז הוא התיישב ושילב את ידיו על חזהו החלק, מסתיר ממני את פטמותיו הגדולות והכהות. "משהו בחדר הזה מפריע לי, אני מרגיש שיש פה חוסר איזון, גם אתה מרגיש את זה?"
"כן, בטח. אני לבוש ואתה ערום."
חיוך ניצת על שפתיו לשמע תשובתי וליבי פרפר בעונג למראה זוויות פיו החמור שהתעגלו מעט, יוצרות קמטים עדינים בלחייו. ככל שלמדתי יותר את פניו ככה אהבתי אותם יותר. "אתה צודק, תתפשט." אמר ונשכב שוב, מושך כרית מתחת לעורפו, צופה בי בעניין.
היססתי, נבוך, חושש אפילו. לא אהבתי את מראה גופי הערום. בבגדים הוא עוד היה סביר, אבל עירומי לא היה לדעתי חטוב מספיק, לא חלק מספיק, לא מושך כלל.
"אל תתבייש, תראה לי את עצמך." עודד אותי רפאל.
התחלתי להתפשט. אולי הייתי צריך לעשות מזה הצגה משעשעת של חשפנות מגרה וסקסית, אבל אני לא בנוי לדברים כאלו. החשיפה הפיזית הייתה קשה מספיק גם ככה. אני לא אדם קל תנועה, יש בי מעין מגושמות מסורבלת, וכשאני מודע לעצמי אני הופך להיות גמלוני עוד יותר. גם אם חיי היו תלויים בכך לא הייתי יכול להסוות את מבוכתי.
"סליחה שאני ... סליחה שאני כזה." גמגמתי, בעודי מושך מעלי את מכנסי וחולצתי.
"דורון, אף פעם אל תתנצל על מה שאתה. תתנצל רק אם שגית, כל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל הקיום שלך הוא לא משהו שאתה צריך לבקש עליו סליחה." אמר רפאל בקול רך ורציני שחדר לנשמתי, מרגיע את מבוכתי, והזמין אותי בתנועת יד לשבת לצידו.
"תודה." אמרתי והתיישבתי בזהירות, תוהה איפה בדיוק עלי להניח את כפות ידי שפתאום נעשו גדולות ומגושמות.
"מה אתה הכי לא אוהב בעצמך? מבחינה חיצונית אני מתכוון."
"אהה... קשה לדעת איפה להתחיל, אני ... אהה... אני נמוך מידי, זה קודם כל, בקושי מטר שבעים וקצת, ואני טיפה שמנמן, יכולתי לעבוד על עצמי קצת יותר וללכת לחדר כושר במקום לרבוץ על הספה עם ספרים ועוגיות, ואולי עדיף שהייתי משקיע את הכסף שלי בהסרת שערות מהחזה במקום באופנוע ו... אהה, הייתי צריך להשקיע קצת יותר זמן בטיפוח. הידיים שלי נראות זוועה, הבגדים לא ממותגים והתספורת ... סתם הלכתי לספר ליד הבית, לא למעצב, ועל בושם וקרמים עדיף לא לדבר, אני תמיד מתעצל להתעסק עם זה ובמקום מעדיף לכוון את המנוע של האופנוע שלי. אני גם לא בשלן משהו, ובכלל לא מבין באוכל, הכי טעים לי זה שניצל וצ'יפס." פירטתי את כל חסרונותיי ופתאום קלטתי עד כמה אני, הפשוט, הרגיל, האפרורי, לא מתאים לאיש המיוחד והמעודן הזה ששרוע לפני ומביט בי במבט חודר, והתמלאתי ייאוש ותבוסתנות. "אני סתם אחד." סיכמתי, "אני בן אדם בינוני לגמרי שלא טוב בשום דבר."
"בביקורת עצמית אתה דווקא מצטיין." הצטחק רפאל וקם ממקומו, הניח את ידו על כתפי והוביל אותי למקלחת ושם העמיד אותי מול מראה, נעמד מאחורי ואמר לי מה הוא רואה כשהוא מביט בי. "אתה צעיר, קצת צעיר מידי בשבילי, אבל רציני מאוד, יש לך פנים חמודות, תמימות והגונות, יש לך גוף טוב מאוד של בן אדם שעובד עבודת כפיים ומרוויח את הכסף שלו בזיעה וביושר, ויש לך, לטעמי, בדיוק כמה שער גוף שגבר צריך, וחוץ מזה יש לך חוש טכני שזה תמיד מועיל, ואתה לא גנדרן שמתעסק יותר מידי בצורה שלו ובבגדים שלו ובכל זאת אתה נקי ומסודר, והביישנות שלך מקסימה אותי."
"באמת?" נדהמתי.
"כן." החליק רפאל ידיים מכתפי אל מותניי ומשם לחלצי שהגיבו מיד. "באמת. אתה יודע שנורא חששתי שתתחיל להתפשט בצורה מביכה ולענטז כמו חשפן?"
"אין מצב, גם ככה בקושי הצלחתי לעמוד ישר."
"שמתי לב." גיחך רפאל ומשך אותי לעבר דלת זכוכית חלבית. מעבר לה היה מקלחון מרווח עמוס בקבוקי שמפו וסבון ומיני תמרוקים. הוא לחץ על ידית, הסיט ידית אחרת, הראה לי איך לווסת את המים החמים והקרים, ואז הגיש לי ספוג וורוד וביקש שאסבן לו את הגב. שפשפתי את גבו, בטנו וכתפיו, מעלה על עורו המשיי בועות סבון ריחניות, ואחר כך חפפתי את ראשו ושטפתי אותו. כל אותו הזמן עמד לי, אבל התעלמתי בגבורה מהזין שלי והתמסרתי למלאכה, מעמיד את כולי לשירותו של רפאל.
יצאנו מהמקלחון ורדרדים ומהבילים והוא לקח מגבת אחת גדולה ורכה ונתן גם לי אחת. "בוא ננגב אחד את השני." אמר.
התחלנו לנגב זה את זה ובתום הניגוב מצאנו את עצמנו עומדים אחד מול השני, קרובים אך כמעט לא נוגעים חוץ מאברינו הזקורים שרפרפו זה על עורו של השני.
"אתה לא חייב להסכים." הביט רפאל בעיני במבט רציני, "אפשר לדחות את זה גם לפגישה השנייה או, אם לא נראה לך, לחכות עם הסקס עד ש..."
"לא צריך לחכות." גנחתי, קומץ את אגרופי בכוח כדי להימנע מלהסתער עליו. "אני מסכים."
"מסכים למה?"
"לכל מה שתגיד. בבקשה, בוא... אני כל כך חרמן."
"ו... מה שכחת?"
"שצריך קונדום."
"ילד טוב, בוא למיטה."
חזרנו אל המיטה הענקית והשתרענו עליה זה לצד זה. פתאום נתקפתי ביישנות והרגשתי שגם הוא מהסס קצת.
"אני יכול בבקשה למצוץ לך אחרי שאני אשים לך קונדום?" שאלתי, או יותר נכון התחננתי, אבל לא היה לי אכפת. כל כך רציתי אותו.
"רעיון מצוין, כבר מזמן לא שמעתי רעיון כל כך טוב." שלף רפאל שני קונדומים מארונית הלילה והגיש לי אחד, "למעשה זה רעיון כל כך טוב עד שאני חושב שאני אעתיק אותו ממך, אם לא אכפת לך."
"לא, בכלל לא אכפת לי. בבקשה." התהפכתי על צידי והתחלתי לגלגל את הקונדום על אברו, שמח להיווכח שהוא מחקה אותי ועושה לי בדיוק מה שאני עושה לו.
גמרתי הרבה לפניו, "עניין של גיל וניסיון." הוא אמר, מניח את ידו הקרירה על פי כדי לחסום את התנצלויותיי, וביקש ממני להמשיך, מה שעשיתי בעונג רב, טועם את אשכיו ואת פי הטבעת שלו, ומעביר לשון איטית וזהירה לאורך הקפל הענוג המחבר בין שני מוקדי העונג הללו, ובסופו של דבר גורם לו לגמור בתוך פי, מתענג על גניחתו ועל פעימות הזין שלו בפי.
"הלוואי ולא היינו צריכים את הקונדום הזה." נאנחתי אחרי שהשלכתי בפקודתו את הקונדומים המשומשים לאסלה.
"אם נחליט שזה מתאים ואנחנו רוצים להיות יחד דבר ראשון נלך לעשות בדיקת דם." הבטיח רפאל והושיט אלי את זרועו.
אחזתי בכף ידו ונשקתי לה. "אני כבר החלטתי שמתאים לי." אמרתי
הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. " פזיז מידי דורון, רק היום נפגשנו."
"אני יודע, אבל אני מרגיש שחיכיתי לך כל ימי חיי." אמרתי.
הוא חייך לתוך כתפי, "אולי בכל זאת כדאי שננסה לנסח איזה הסכם לפני שנפסע יד ביד לעבר השקיעה?"
"אני מסכים מראש לכל מה שתרצה." אמרתי, מתרפק עליו. הרגשתי כל כך טוב ונעים בזרועותיו, חשתי כאילו סיימתי מסע ארוך ומעייף וסוף סוף הגעתי הביתה וזה מה שאמרתי לו.
הוא צחק ופרע את שערי. "כן, אני יודע." אמר, "ובכל זאת..."
"מה שתגיד רפאל, אני סומך עליך לגמרי."
"אתה חסר תקנה ילד." נאנח רפאל, "מזל שאני פה כדי להשגיח עליך שלא תעשה שטויות." הצהיר בבדיחות הדעת ושלף כמה דפי נייר מודפסים מהמגרה.
"נכון." הסכמתי והתיישבתי לעיין במסמך שהוא הגיש לי.

ההסכם שניסח רפאל עוד לפני שנפגשנו היה פשוט למדי ונראה לי הגיוני, הוגן, ותואם בדיוק את רצוני.
רפאל רצה בגבר שיקדיש לו את חייו מרצונו החופשי, ויתמסר לו בגוף ובנפש. העבד יהיה אחראי על משק הבית, הבישול, הניקיון וכדומה, יישן עם אדונו כשהוא ירצה בכך, יקיים איתו יחסי מין כשהוא יחפוץ בזה, ויפרוש בשקט לחדרו כשרפאל ירצה להיות לבד. רפאל רצה בעבד נעים הליכות, מנומס, טוב מזג אך לא רעשני. הוא נדרש להתייחס לאדונו בכבוד, אבל בלי שום גינונים מוגזים - רפאל לא חפץ בעבד שיקרא לו אדוני ויספוג השפלות ועלבונות או מכות -אלא בעבד שיהיה מאושר לשהות במחיצתו, להעריץ אותו, לשקוד על נוחותו ולהעמיד את טובתו בראש מעייניו בלי שיהיה צורך להכאיב לו או להעניש אותו.
בתמורה הסכים רפאל להעניק לשותף חדר אחד שיהיה לגמרי שלו ושאליו יוכל העבד לפרוש כשיחוש צורך בפרטיות או כשרפאל ירצה להיות לבד. כל כלכלתו והוצאותיו יהיו על רפאל. אם יחפוץ בכך יוכל העבד להפסיק לעבוד ולהתמסר לגמרי לטיפול ברפאל, אבל אם יעדיף להמשיך לעבוד גם מחוץ לבית רפאל לא יתנגד לכך בתנאי שעבודתו לא תגזול זמן רב מידי.
בתמורה לשירותיו רפאל מתחייב לכבד אותו, לא לכפות עליו שום דבר שלא יהיה ברצונו לעשות, ומעולם לא להשפיל, להכאיב, או לפגוע בו בכוונה.
"ומה עם הסטירה שנתת לי?" נזכרתי.
"זה לא שייך. הייתי מכניס סטירה לכל טיפש צעיר שהיה שוכח לשים קונדום גם אם לא היה שום דבר ביני לבינו חוץ מסקס סתמי."
הנהנתי לאות שהבנתי והמשכתי לקרוא. רפאל הבטיח לעבד שיציג אותו כבן זוגו לכל דבר בפני כול מכריו וידידיו ואיש לו ידע שהוא עבדו.
לרפאל יש זכות לקיים יחסי מין גם עם אחרים, אבל הוא מבטיח לעשות זאת בצורה שלא תשפיל ותפגע בכבודו של העבד. העבד מצידו מתחייב לשמור אימונים לרפאל ואם יתברר שבגד בו ההסכם יחשב מיד כבטל ומבוטל והם ייפרדו.
"לא שאני באמת מתכוון להתרוצץ ולחפש זיונים עם אחרים." אמר רפאל בקול מתנצל משהו, "אני די מונוגאמי מטבעי, אבל לפעמים נפגשים עם חבר ותיק... שותים קצת יותר מידי ... קורה שיש מידי פעם סתם סקס חסר משמעות ... אתה יודע מה, שיניתי את דעתי, הסעיף הזה לא הוגן, אני רוצה למחוק אותו." לקח את העט שלו, "אם לי מותר אז גם לך, בתנאי שתקפיד ש...."
אחזתי בפרק ידו ועצרתי אותו. "הסעיף הזה מקובל עלי לחלוטין רפאל, בבקשה, אל תמחק אותו. גם ככה זה הסכם מאוד מאוד רופף וליבראלי, אני בטוח שרוב האדונים הקודמים שלי היו רואים בו בדיחה לא מצחיקה במיוחד."
"אני מניח שאתה צודק." אמר רפאל, אבל בעיני שליטה זה משהו שמקבלים, לא לוקחים. אם אתה לא משתוקק בכל ליבך להיות עבד שלי שום הסכם לא יעזור פה."
"נכון." אמרתי. לקחתי ממנו את העט, חתמתי את שמי בשולי החוזה והוספתי הערה מתחת לחתימה - נ. ב. אני משתוקק ועורג בכל ליבי להיות שלך אדוני - והחזרתי אותו למגרה.

בילינו יחד את כל הלילה – אוהבים, מדברים, צוחקים ומתכננים תכניות לעתיד. בבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר גדולה שהכנתי בשבילנו ואז התנצלתי ואמרתי שאני צריך ללכת הביתה, להחליף בגדים ולהתייצב בעבודה
"אתה יכול להתפטר אם תרצה." אמר רפאל, "הרי אתה לא אוהב לעבוד במפעל המשעמם הזה."
"נכון, אבל אני לא יכול סתם לא להגיע לעבודה. הם סומכים עלי שאני אבוא. בהפסקת צהרים אני אדבר עם הבוס ואגיד לו שאם הוא לא שולח אותי להשתלמות ומבטיח לקדם אותי אני עוזב. עד היום לא העזתי, אבל עכשיו ..." לקחתי את כפו והטבעתי בה נשיקה.
הוא משך אותי אליו ונישק אותי בחזקה על פי, "תחזור מהר, אני מחכה לך." אמר.
חזרתי מהר ככל שיכולתי, מדלג על המדרגות כמו ילד שמח, ונפלתי לזרועותיו המצפות לי.
"דיברתי עם המנהל ואני מתחיל בשבוע הבא השתלמות ואחר כך אני אהיה מנהל העבודה של כל אולם היצור." סיפרתי לו, גאה ומאושר, "ובזמן הלימודים אני לא צריך לעבוד, רק לעשות משמרות כשיהיה לחץ. הבוס ישלם לי את הלימודים וגם יעשה לי ביטוח מנהלים."
"נהדר." התפעל רפאל, "ידעתי שאם תעז תצליח."
כרעתי על ברכי לפניו וחיבקתי את ברכיו. "הכל בזכותך, אתה נתת לי אומץ לדרוש קידום ולעמוד על שלי. תודה רפאל."
"אני בטוח שהיית מסתדר גם בלעדי." ענה לי רפאל בענווה ומשך אותי אחריו למיטה.
הלכתי איתו ברצון ולא התווכחתי איתו יותר, אבל בסתר ליבי ידעתי שרק בזכותו קיבלו חיי תפנית לטובה, ובלעדיו הייתי ממשיך לדשדש בביצת הבינוניות ולחוש אומלל ולא מסופק.

4. עבדו של החד קרן

הפולניה​(אחרת) • 16 באפר׳ 2008

בתום שנה לחיי עם אדוני ואהובי יכולתי לסקור את מה שעבר עלי מאז הפכתי לעבדו ולחייך בסיפוק. בעקבות אותה מודעה קטנה השתנו חיי לחלוטין ולא היה יום שבו לא בירכתי את עצמי מחדש על שאזרתי אומץ והתקשרתי לרפאל.
כפי שסוכם עברתי לגור אצל רפאל ומיד התחלתי לטפל בו ובביתו, מתמסר לו בכל ליבי ונפשי. בשבילי זו לא הייתה עבודה, לעונג היה לי להיות קשוב אליו, לעמוד לרשותו בכל רגע שחפץ בי ולציית לכל משאלותיו.
מעולם לא התחרטתי על החלטתי לבחור בו כאדוני, רפאל היה הטוב שבאדונים – הוגן, חביב, מתחשב ואסיר תודה.
הוא דחק בי ללמוד ברצינות, ואסר עלי להזניח את שיעורי כדי לפנק אותו. הוא תלה על המקרר את לוח המבחנים והעבודות שלי, עיין בו בתשומת לב, שאל איך הצלחתי במבחן זה או אחר, עזר לי להתכונן למבחנים החשובים ואפילו רכש למעני מחשב חדש עם מדפסת כדי שאוכל להגיש את עבודותי מודפסות.
כשמחיתי שחבל על הכסף ואני יכול להשתמש במחשב שלו הוא שתק רגע, מקמט את מצחו כדרכו תמיד כשניסה להתרכז, ואז הסביר לי שהוא עובד הרבה מהבית והוא מעדיף שאיש לא ייגע במחשב שלו מחשש שמשהו ישתבש. "למעשה," הוסיף, "אני אוסר עליך בכל תוקף לגעת במחשב שלי. האם זה ברור דורון?"
הנהנתי והבטחתי לא לגעת במחשב שלו בשום פנים ואופן, ואחר כך כרעתי על ברכי, הודיתי לו על המתנה שהעניק לי ושאלתי בענווה אם אני יכול, לאות תודה, לעסות את כפות רגליו.
הוא צחק, אמר שאני ילדון ערמומי ושהוא מרשה לי לבצע את זממי בכפות רגליו בתנאי שאגמור קודם את השיעורים.
"גמרתי הכול לפני שהגעת הביתה כדי שיהיה לי זמן להיות אתך." אמרתי והתחלתי לחלוץ את נעליו. רפאל נאנח והתרווח על הספה, מרשה לי להתענג כאוות נפשי ואחר כך משך אותי אליו והושיב אותי על הזין שלו... לא דיברנו יותר, לא על מחשבים ובטח שלא על שיעורים.
ההתלהבות שלו מגופי לא פחתה גם אחרי כמה חודשים יחד, ואני, די היה אם היה נוגע בי או מחייך אלי ומיד היה עומד לי. הסקס שלנו הלך והשתפר, במיוחד אחרי שנפטרנו מהקונדום המאוס, ומידי פעם, כשנחה עליו הרוח – בעיקר בסופי שבוע שבהם היינו מעשנים קצת חשיש - היה רפאל פותח את ארגז העץ שלמראשות מיטתו, מוציא ממנו צעצוע מין זה או אחר ומגוון את הסקס שלנו בכל מיני המצאות משעשעות וסקסיות שגרמו לשנינו עונג רב.
בניגוד לאדונים אחרים הוא הקפיד מאוד לא להכאיב לי ונהנה להיות מידי פעם פסיבי. בהתחלה נבהלתי קצת, אבל לרפאל היה כוח שכנוע יוצא דופן והוא הצליח להרגיע אותי ולהוכיח לי שאין בכך שום פגם ושלפי ההסכם שלנו אני אמור לעשות כל מה שהוא מבקש, ואם מתחשק לו לפעמים להרגיש את הזין שלי בתחת שלו חובתי לציית בלי ויכוחים.
למדתי לחכות בקוצר רוח לימים הארוכים של סופי השבוע שבהם היינו מתפנקים לנו יחד אחד בזרועות השני ומנצלים היטב את תוכנו של ארגז הצעצועים ואת מוטות המיטה האיתנים והמגולפים שכמו נוצרו לקשור אליהם ידיים ורגליים.
אהבתי אותו יותר עם כל יום שחלף, הערצתי אותו בכל ליבי, בטחתי בו לגמרי והצטערתי על שהוא לא מסכים שאקרא לו אדוני אפילו כשאנחנו לבד.
"אם אתה מרגיש צורך להיות רשמי דורון, תקרא לי רפאל במלעיל, זה מספיק." חייך וצבט את לחיי, "גם ככה אתה מכרכר סביבי יותר מידי ומנפח לי את האגו."
"אין לך אגו נפוח. ממש לא." הטלתי את עצמי עליו, חונק אותו בנשיקות, מתאפק אך בקושי מלהצהיר על אהבתי. "אתה הבן אדם הכי צנוע, עדין ונחמד שאני מכיר." מחיתי.
בתחילת הכרותינו אמרתי לו כמה פעמים שאני אוהב אותו והוא תמיד חייך וענה לי בחיבוק ובנשיקה, אבל מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי גם כן, ולכן החלטתי שעדיף שאשתוק ואוכיח לו את רגשותיי במעשים ולא בהצהרות.
למרות האושר הגדול שידעתי איתו הבנתי די מהר שיש דברים שאסור לי לעשות או להגיד במחיצתו. אסור לי למשל לקנא כשהוא הולך עם אחת ממכרותיו - שכולן היו נשים יפות תואר והדורות מאוד - לפגוש מכרים עסקיים שלו, או כשהוא מנשק ומחבק בחיבה את אחד האקסים שלו. הוא לא ראה את זה בעין יפה ולכן למדתי לשתוק ולהתאפק.
למדתי עוד דברים רבים אחרים - להתלבש כמו שצריך למשל, ולנהל שיחות שנונות על שום דבר במסיבות אלגנטיות שבהן הוצגתי כעוזרו הצעיר של רפאל, כמובן שכולם ידעו את האמת, אבל היו מקומות שבהם כולם העמידו פנים שהם לא יודעים, והיו מקומות שבהם אפשר היה להיות חופשי ונועז, ושם יכולנו אפילו לרקוד יחד, ולשבת יד ביד, וכשהייתי עייף או שתוי יכולתי להניח את ראשי על כתפו ולנמנם עד שהוא היה מצטחק, אומר שהגיע הזמן להשכיב את הילד ולוקח אותי הביתה.
הרגשתי נוח יותר עם החברים שלו שלא היו קשורים לעסקיו. הם ידעו שאני בן זוגו, והם דיברו בגלוי על מין ועל שליטה, סיפרו סיפורים משעשעים על אורגיות ועל כל מיני חידושים והמצאות בתחום הבלתי נדלה הזה של תענוגות המין.
רק על אהבה הם לא דיברו אף פעם, כנראה שהנושא הזה מוצה עד תום ושיעמם אותם.
בהתחלה חשתי נבוך ומטופש כשהוא התעקש לקנות לי בגדים הדורים ולימד אותי לקשור עניבה, להחזיק כהלכה מזלג וסכין, ולהתמודד עם אכילת דג בצורה מנומסת, אבל רפאל ציין שאם אני לא רוצה לבייש אותו עלי ללמוד איך להתנהג ואני צייתי לו ולמדתי להתנהג כמו בן אדם תרבותי הבקיא בהלכות העולם הגדול. למדתי אפילו להעמיד פנים שאני יודע לשתות יין ואני מבדיל בין יין זה לאחר.
לאט לאט הפכתי מפועל מגושם וביישן לאדם מתוחכם ומעודן כמו רפאל, עם הזמן הפסקתי לחוש נחות ועלוב והתחלתי להעריך את עצמי קצת יותר. בקושי הכרתי את עצמי כשהייתי מביט בראי, שערי התארך ונגזז בתספורת מחמיאה, נראיתי חטוב והדור, כמעט יפה בבגדי החדשים, אפילו תנועותיי נעשו קלילות ומלאות ביטחון, והכל בזכות אדוני האהוב רפאל.
הוא אפילו שלח אותי לקורס בישול כדי שאדע איך להכין מאכלים מעודנים יותר, ולמרות שהמשכתי להעדיף שניצל, צ'יפס, נס קפה ובירה, נעשיתי טבח לא רע בכלל, ויכולתי, אם היה בכך צורך, להפיק ארוחה מרשימה בזמן קצר עד להפתיע.
אפילו גברת בלומה - עוזרת הבית המסורה של רפאל - הפסיקה לראות בי פרחח חצוף והבינה שאני מסור לו ואוהב אותו בדיוק כמוה. כל יום שלישי הייתי מקפיד להכין לה ארוחה טעימה ולהנעים את זמנה בשיחה וכמובן לעזור לה להזיז את הרהיטים הכבדים.
החדר שיועד לי הפך די מהר לחדר עבודה בלבד. החזקתי שם את המחשב והמדפסת ואת ספרי הלימוד שלי ולפעמים הייתי חוטף שם תנומת אחר צהרים על המיטה, אבל חוץ מפעם אחת שבה רפאל היה מצונן לא ישנתי שם אף פעם. גם אז, למרות שגירש אותי מחדרו בטענה שהוא לא רוצה להדביק אותי, הוא פלש למיטתי באמצע הלילה, התלונן שהוא בודד וקפוא ושאני מזניח אותו, ונרדם בזרועותיי, רגליו מסובכות ברגלי.
לכאורה היינו זוג רגיל לכל דבר ועניין. התנהגנו כמעט כמו כולם חוץ מפרט אחד קטן - אנחנו לא רבנו אף פעם. מעולם לא התווכחנו על שום דבר כי אני תמיד קיבלתי בלי שמץ של ערעור או ויכוח את דרישותיו. בזוגיות שלנו אני זה שויתרתי תמיד, התמסרתי לו בלי היסוס והענקתי לו את מבוקשו בלי שום תלונות, מנסה לרצות אותו עוד בטרם ביטא את רצונו ושותק גם כשהוא פגע בי.
שנאתי במיוחד את הגברות ההדורות הללו שהוא היה מבלה אתן לפעמים, וכבשתי באומץ את דמעותיי כשהוא היה יוצא מידי פעם מהבית בלי להגיד לי לאן וחוזר רק לפנות בוקר בלי להסביר ובלי להתנצל. אף פעם לא שכחתי שאני זה ששייך לו, ושהוא אדוני השייך רק לעצמו ולכן הוא לא חייב לי הסברים.
אני לעומת זאת מעולם לא בגדתי בו, למרות שהיו לי כמה הצעות מגברים שהתיימרו להיות ידידיו, מעולם לא התפתיתי. למדתי להיחלץ בזריזות תקיפה משיכורים חרמנים שניסו ללכוד אותי בפינות שירותים של מסעדות או בתים פרטיים ולהעמיד פנים שאני לא מבין את ההצעות המגונות שלהם. אף פעם לא סיפרתי לרפאל על מעללי חבריו, אמרתי לעצמי שאין טעם להביך אותו ולגרום לסכסוך, אבל בסתר ליבי חששתי שהוא פשוט יצחק ולא יטרח לקנא, ובזה לא הייתי יכול לעמוד.
אני גאה לציין שבמשך שנה שלמה מילאתי את פרטי ההסכם שלנו על כל פרטיו ודקדוקיו ולא סרתי ממנו ימינה ושמאלה. מהרגע שפגשתי בו הקפדתי לקיים את כל דרישותיו בדקדקנות של יהודי חרד המקפיד על מצוות הדת ובטח הייתי ממשיך בכך עד עצם היום הזה לולא המדפסת שלי שהתקלקלה בדיוק כשהייתי צריך להדפיס את עבודת הגמר בה היה תלוי הציון הסופי שלי בתעשייה וניהול.
העבודה הייתה כבר מוכנה ולמעשה הייתי יכול לשלוח אותה למורה שלי במייל, אבל הוא היה אחד מאותם אנשים שלא אוהבים לקרוא מסמכים מהמסך, ולכן דרש שנביא את עבודותינו מודפסות על ניר.
זה כבר קרה בעבר ואז שלחתי את העבודה במייל למחשב של רפאל שהדפיס לי אותה במהירות במדפסת הלייזר שלו. לצערי הוא לא היה באותו יום בבית, יצא לארוחה עסקית עם אנשים שבאו מחו"ל להתארח על חשבון החברה בה עבד.
לא ידעתי מתי ישוב בדיוק, אבל ידעתי שהוא יגיע מאוחר מאוד, מסריח מהבושם הנשי של הגברת הצעירה והפלרטטנית שליוותה אותו, שיהיה קצת שתוי ובטח עייף מאוד, ומחר בבוקר הוא ירטון בחוסר רצון כשאטריד אותו עם העבודה שלי ויהיה לו קשה לקום מהמיטה כי ראשו יכאב.
מה הבעיה? הרהרתי לעצמי, אני רק אפתח את תיבת המייל שלו, אדפיס בזריזות את העבודה שלי ואחר כך אמחק את המייל שלי ואף אחד לא ידע כלום. מה הסיפור? מאז שרפאל אסר עלי לגעת במחשב עברו כמה חודשים וצברתי הרבה ניסיון בעבודה עם מחשבים. אני לא מטומטם, אני לא אגרום שום נזק ולא אמחק שום דבר.
שלחתי לו את העבודה שלי התיישבתי בלב הולם קצת מול המחשב שלו. תוך כמה דקות הדפסתי את עבודת הגמר שלי ואחר כך מחקתי את המייל המרשיע, וכבר עמדתי לקום כשפתאום ראיתי שיש אצלו אתר אחד שנשאר פתוח, אתר לא מוכר לי שהרקע שלו היה שחור והאותיות שלו אדומות מאיימות. לא עמדתי בפיתוי והצצתי, זה היה אתר של בדס"מ ואני גיליתי להפתעתי שרפאל מחובר שם לפורום בכינוי חד קרן, ושיש לו גם בלוג שנקרא - עבדו של החד קרן.
אחרי שקראתי בבלוג שלו, עברתי על ההודעות שהוא השאיר בפורום ועיינתי בלב הולם ובפנים אדומות מבושה וכעס בתשובות שהוא קיבל. רק אז התחלתי להבין למה רפאל פרסם את המודעה יוצאת הדופן הזו, ולמה אני נבחרתי להפוך לעבדו. פתאום כל המציאות הנפלאה והזוהרת שבה חייתי בשנה האחרונה הפכה לשקר נורא.

מעיון בתגובות שהוא קיבל לבלוג שלו קלטתי שחלק ממכריו הוירטואליים מכירים אותנו גם בחיים. האנשים הללו פגשו בי, דיברו איתי, העמידו פנים שהם ידידי ... הם ידעו שהוא איתי רק כי הוא רוצה לנצח בהתערבות.... ידעו שהקשר שלנו ריק מתוכן ובעיניו אני רק כלי חסר חשיבות ולא אדם בעל רגשות.

הכול התחיל מויכוח מטופש בין רפאל לבין כמה מחבריו לפורום. רפאל התנגד לסגנון השליטה המקובל של סשנים שכללו אלימות, כאב והשפלות. הוא טען בחום שסוג כזה של שליטה הוא חולני ומסוכן - גם נפשית וגם פיזית - לא רק לנשלט אלא גם לשולט, ומצביע על בעיות נפשיות חמורות אצל שניהם.
רפאל טען ששליטה אמיתית ועמוקה שבה העבד מתמסר לאדוניו לגמרי ולא רק למשך סשן קצר, שליטה של 24/7 נחשבת לשליטה אמיתית.
עבד אמיתי שמחפש יותר מסתם פורקן גופני זמני זקוק לשולט שימלא את כל חייו, יניח לו לשאת אליו עיניים ולהעריץ אותו. רפאל ניצל כשרון הביטוי הנפלא שלו כדי ללגלג על אדונים שמסתובבים עם שוט ומגפי עור מרשימים, מדברים בגסות וקושרים את עבדיהם לפני שהם מצליפים בהם. זו לא שליטה אמיתית הוא כתב אלא סתם סדיזם חולני שאין לו שום קשר לשליטה במובנה העמוק והרציני ביותר. רק עבד שמוסר את עצמו לידי אדונו בגוף ובנפש ושואף לשרת אדון שישלוט על חייו ונשמתו הוא עבד אמיתי, ורק אדון אמיתי ורציני שנולד כדי לשלוט יכול לשעבד עבד בלי שיאלץ להרים את קולו אפילו פעם אחת. אדון אמיתי לא זקוק לאמצעים זולים ומסוכנים כמו כאב פיזי כדי לעורר מורא וצייתנות, הציות לאדון וההתמסרות אליו מגיעה ממעמקי נפשו של העבד ונובעת מאהבה כנה לאדון, אהבה נקייה שאין בה פחד מעונש אלא רק רצון עז לכבד ולהתמסר עד כלות.
חבריו לפורום לעגו לתיאורית השליטה הזו וטענו שעבד שיקבל ליטופים ונשיקות במקום מכות יבוז לאדונו ויזלזל בו. מתנגדו העיקרי של החד קרן היה השוט השחור שנודע באכזריותו ובמספר הרב של עבדיו.
הוא הציע לחד קרן אתגר – לקחת לו עבד ולנסות עליו את השליטה הרכה שלו, והתערב איתו שעבד שינהגו בו ברכות רבה מידי יאבד את הכבוד שלו לאדונו ויבגוד בו עם אדונים קשוחים יותר.
החד קרן קיבל את האתגר וכך נולדה המודעה שפגעה היישר בליבי, שינתה את כל חיי והפכה אותי לעבדו הכנוע של החד קרן.
כחלק מההתערבות התחייב רפאל לנהל בלוג שבו יתאר איך בחר במועמד המתאים ומה התרחש בין שניהם. הוא עמד בהתחייבות וסיפר בפירוט את כל דברי ומעשי מהרגע שבו נפגשנו.
תוארתי שם כבחור צעיר וחביב, לא משכיל ומאוד לא בטוח בעצמו, צעיר מגושם ומתלהב המודע עד כאב למגרעותיו. אחרי שנבחרתי התחייב החד קרן לעצב ולאלף אותי עד שאהפוך לעבדו הנאמן והמסור והבטיח שהתהליך לא יארך יותר משנה.
עכשיו הבנתי למה כמה מחבריו ניסו לפתות אותי שוב ושוב למרות שאמרתי להם בפירוש שהם מטרידים אותי. הם לא היו מעוניינים בי אלא ניסו להכשיל את רפאל. היה אחד בשם פיני שוורץ שפשוט רדף אחרי לכל מקום ועורר בי תחושת אי נוחות כל פעם שהביט בי. מעניין אם הוא השוט השחור, יריבו של החד קרן?
בפוסט האחרון בבלוג כתב רפאל שהשנה הנעימה שבילה איתי מוכיחה את צדקת דבריו, למרות שנהג בי בעדינות ומעולם לא הפעיל עלי כוח הייתי צייתן להפליא ונעניתי ברצון לכל משאלותיו. הוא הודה שהוא מופתע מהמהירות בה השלתי מעצמי את חוסר הביטחון והביישנות שלי וכמה יפה הסתגלתי לחיים איתו, אבל הוא סבור שעכשיו, אחרי שנה שבה הוא עיצב אותי, חינך אותי והפך אותי לעבד מושלם, הגיע הזמן לשלח אותי מעל פניו. הניסוי הושלם בהצלחה והגיע הזמן להפסיקו לפני שרגשותיי אליו יצאו מכלל שליטה חתם את הבלוג ולא פירש למה כוונתו.
הוא קיבל הרבה מאוד תגובות לפוסט הזה. חלקן מחמיאות וחלקן משמיצות. בין המגיבים התפתח ויכוח ער והם לא הצליחו לגמור בדעתם מי ניצח בהתערבות - השוט השחור או החד הקרן.
רק מגיבה אחת שכונתה הפיה הוורודה לא התייחסה כלל לויכוח בין שתי שיטות השליטה, היא כתבה שהיא עוקבת אחרי הבלוג מהפוסט הראשון ובהתחלה היא חשבה שזה בלוג פיקטיבי, אבל אחרי שפגשה אותנו במקרה במסיבה אחת היא הבינה שאני באמת קיים, ולדעתה אדון חד קרן עשה לי עוול נורא כשהשתמש בי בלי ידיעתי ועכשיו, אחרי שראתה אותנו יחד, היא בטוחה שאנחנו מאוהבים זה בזה והגיע הזמן שחד קרן יחשוף את האמת, יתנצל בפני עבדו ויתוודה על אהבתו אליו. "אני בטוחה שדורי - זה היה הכינוי שלי בבלוג - יבין ויסלח לך." סיימה הפיה הוורודה את תגובתה הארוכה בנימה אופטימית.
רפאל ענה רק לפיה הוורודה, מתעלם משאר התגובות. "פיה ורודה, הניק שלך הולם אותך להפליא, טיפשונת ורודה שכמוך, אדון לא יכול להתאהב בעבד, אין דבר כזה. לאהבתו של עבד אין שום ערך בעיני אדון כי הוא רק עבד, ואם את לא מבינה את זה את לא מבינה שום דבר בשליטה. עדיף שתפסיקי להגיב באתר הזה ותלכי לקרוא סיפורים רומנטיים ורודים וטיפשיים כמותך.

5. סוף המשחק
כשרפאל חזר, שתוי קצת ועייף, ומדיף ריח בושם נשי, הוא מצא אותי יושב, אדום עיניים מול המחשב שלו, וממתין לו, מזוודותיי לצידי.
ארזתי רק את הבגדים הפשוטים והזולים שהבאתי איתי והשארתי לו את הבגדים היפים שהוא קנה לי. לא לקחתי איתי שום דבר מהדברים שקיבלתי ממנו, ואפילו השארתי לו מזכרת ממני - החולצה השחורה עם הדפס החד קרן שלבשתי בפעם הראשונה שפגשתי אותו - לא רציתי לקחת אותה איתי.
"מה קרה?" הוא שאל והתיישב לאט על המיטה, מביט בי בעצב. הייתי צריך לדכא בכוח את הדחף שחשתי ליפול לרגליו ולחבק אותן. כעסתי עליו, נפגעתי ממנו, חשתי נבגד ומרומה, אבל עדיין חשתי שייך לו ואהבתי אותו למרות שרימה אותי בצורה כל כך מכוערת.
"קראתי את הבלוג שלך ואת כל ההתכתבות שלך בפורום, אני יודע הכול על ההתערבות שלך עם שוט שחור. קראתי גם את התשובה שנתת לפייה הורודה."
"כן, אני מבין." אמר רפאל ונאנח אנחה כבדה, "חבל שניגשת למחשב שלי דורון, חבל שלא הקשבת לי."
"עשיתי את זה רק כי המדפסת שלי שוב התקלקלה. לא התכוונתי לחטט... גיליתי הכל בטעות."
"אתה כועס מאוד?" שאל רפאל, מביט בי מודאג ורק אז הבנתי שכן, אני גם כועס, כועס מאוד.
"אז מה אם אני כועס? מה זה משנה? הרי אני עבד שאין לו זכות להרגיש שום דבר. אם לאהבה שלי אין ערך איזה ערך יש לכעס שלי?" הטחתי בו.
הוא לא ענה. שתק והמשיך לשבת דומם כמו פסל. לא ידעתי מה עוד אני יכול להגיד לו ולכן קמתי, לקחתי את המזוודות שלי והתחלתי ללכת.
"אתה עוזב?" שאל רפאל, הולך אחרי.
"כן, מה עוד אני יכול לעשות?"
"להישאר איתי, לשכוח מה שקראת ולהמשיך להיות שלי."
"אני לא יכול, לא אחרי שאני יודע איך הכול התחיל."
"דורון תזכור שזה רק פורום וירטואלי. אני רפאל, לא חד קרן. מה שבאמת חשוב זה אנחנו, אני ואתה. הבלוג הזה הוא סתם קשקוש וירטואלי, החיים שלנו יחד הם הדבר האמיתי." אמר רפאל וניסה לגעת בי.
ניערתי את ידו מעלי. "אם הפורום והבלוג הם רק קשקוש למה הסתרת אותם ממני? למה לא גילית לי את האמת? שיקרת לי שנה שלמה ואתה ממשיך לשקר, אני הייתי גלוי וישר אתך מהרגע הראשון רפי, ואתה ... אתה לא ראוי להיות אדון. אני לא רוצה אותך יותר. תודה על כל מה שעשית בשבילי, אבל אני לא יכול להיות אתך יותר. שלום." והלכתי.

שנתיים עברו מאז ראיתי אותו שוב. הבוס שלי בעבודה קיים את הבטחתו וקידם אותי, ואני הצלחתי מאוד בתפקידי ואפילו נשלחתי לחו"ל לשנה מטעם המפעל. כל אותו זמן המשכתי ללמוד ולהתפתח, המצב הכלכלי שלי השתפר מאוד ורק חיי האהבה שלי נשארו תקועים.
כן, היו לי גברים לרוב והרפתקאות בלי סוף. הייתי פה והייתי שם, הכרתי אנשים, חוויתי חוויות, התבגרתי והחכמתי ורק לאהוב שוב לא הצלחתי.
שנתיים אחרי שהסתלקתי מדירתו של רפאל חזרתי לארץ וקראתי שהחברה בה הוא עבד בתפקיד בכיר מאוד פשטה את הרגל וכל עובדיה פוטרו. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה, הלכתי לדירה שלו, אבל אנשים אחרים גרו בה עכשיו. הם קנו את הדירה הזו מאחד, רפאל, אבל אין להם מושג לאן הוא נעלם מאז.
לא המשכתי לחקור. ויתרתי. הוא נעלם ואיננו חשבתי, ואולי זה רק לטובה.
ערב אחד נסעתי על אופנועי החדש והמבריק לערב בדס"מ שערך פאב גייז. רציתי לפגוש חברים ותיקים, להתפאר קצת בהצלחותיי, אולי לתפוס זיון, ואז, בעודי יושב על הבר, מוקף ידידים, שותה בירה, נכנס למועדון פיני שוורץ, השוט השחור, לבוש כדרכו בבגדי עור שחורים, הבעה שחצנית על פניו, ראשו מגולח ומבריק, ובעקבותיו פוסע רפאל, גורר רגליים נעולות כפכפים מרופטים, לבוש שראוול שקוף למחצה ודי מזוהם וחולצת טריקו מקומטת. אם לא די היה בכך על צווארו היה קולר שחור של כלב, אות לכך שהוא עבד ששייך למישהו. לפי הצורה בה ציווה עליו השוט ללכת ולהביא לו בירה רפאל, החד קרן שהיה פעם אדוני, הפך לעבדו של השוט השחור.
בהיתי בהם המום. ידעתי שהוא יחוש מושפל אם יפגוש בי וניסיתי לחמוק משם בחסות ההמון, אבל תקוותי נכזבה, פיני שוורץ סקר בזריזות את הבאר, איתר אותי מיד וניגש אלי בעוד רפאל נגרר אחריו עם מגש עמוס כוסות בירה.
"הנה דורון, העבד שלך לשעבר." אמר לרפאל ולקח ממנו כוס בירה, שופך תוך כדי קצת בירה על חולצתו, ובמקום להתנצל צחק. מעולם לא שנאתי מישהו כמו ששנאתי אותו באותו רגע.
"אתם ביחד עכשיו?" שאלתי, מקפיד להביט רק בו ולא ברפאל. ידעתי שלא אוכל לעמוד במראה השפלתו האיומה ושגם הוא סובל מכך שעלי לראותו בשעתו הקשה.
השוט השחור נשף בבוז. "נראה לך? הוא רק העבד שלי וגם זה עניין זמני. החד קרן היה אדון עלוב והוא עבד עוד יותר עלוב. נכון רפי?"
"כן אדוני." אמר רפאל בשקט, מקפיד להימנע מקשר עין איתי.
"תגיד," שינה פיני שוורץ נושא, "האופנוע המדהים הזה בחוץ הוא שלך?"
"כן, קניתי אותו רק לפני כמה ימים. מוצא חן בעיניך?"
"מדליק. אולי גם אני אקנה אחד, אפשר לקחת אותו לסיבוב?"
בימים כתיקונם הייתי מעדיף לשרוף את האופנוע מאשר להניח לשוט השחור, האדון גס הרוח והאכזר, לגעת בו, אבל קיוויתי שאם הוא ייסע באופנוע אוכל לשוחח עם רפאל בפרטיות בפרטיות ולכן אחרי שהעמדתי פנים שאני מהסס מעט אמרתי שכן, אין בעיות, אבל שיחבוש קסדה. יצאתי איתו החוצה, רפאל גורר אחרינו את רגליו בכפכפיו הבלויים, נושא עדיין את המגש עם הבירות.
נתתי לשוורץ את המפתחות, עזרתי לו לרכוס על ראשו את הקסדה ואחרי שהוא נסע משם אחזתי בעדינות בזרועו של רפאל וביקשתי ממנו לבוא לשבת איתי קצת על הספסל בחוץ ולשוחח איתי.
"אבל הבירות של השוט?" הביט רפאל בחוסר אונים במגש עמוס הכוסות שאחז בידיו.
"לעזאזל עם השוט ועם הבירות שלו." לקחתי ממנו את המגש ודחפתי אותי לידיו של מישהו שעבר לידי. "קח תשתה, תעשה חיים." אמרתי לו והובלתי את רפאל לספסל צדדי שעמד בפינת הגינה שהקיפה את הפאב.
"מה קרה רפאל? למה מכרת את הדירה ולמה אתה במצב כזה?"
הוא משך בכתפיו. "קרה מה שקרה. בחיים פעם אתה למעלה ופעם למטה, עכשיו אני למטה וכנראה שזה יישאר ככה עד סוף חיי."
"לא נכון, אל תדבר ככה, ולמה אתה עם השוט השחור? הרי אתה מתעב אותו."
"אין לי הרבה ברירות דורון. אחרי שהחברה שעבדתי בה פשטה את הרגל התברר שהם הפסידו הכול כולל הפיצויים והחסכונות שלנו. נשארתי בלי כלום, רק עם חובות."
"בגללי? בגלל ההוצאות שהיו לך עלי?" נחרדתי.
הוא חייך. "אתה לא עלית לי כל כך הרבה, וחוץ מזה הרי השארת לי את כל מה שקניתי לך. החובות הם בגללי, הייתי שחצן ובזבזן וחשבתי שתמיד אני אצליח להרוויח הרבה כסף. טעיתי, אני רואה בזה עונש על מה שעשיתי לך אז."
"רפאל, היו לי שנתיים לחשוב על זה. פגעת מאוד בגאווה שלי, זה נכון, אבל סך הכול מה כבר עשית לי? לקחת אותי אליך, השקעת בחינוך ובלימוד שלי ואהבת אותי, נכון שאהבת אותי?"
"כן, בטח. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא יכולתי להתאפק, התאהבתי בך מהפגישה הראשונה שלנו וכמו טיפש המשכתי את המשחק הזה של אדון ועבד. עשיתי שטות, להיות העבד של השוט זה כנראה העונש שלי.
"אפילו לרוצח לא מגיע עונש כמו השוט השחור." אמרתי, "הוא מכה אותך רפאל?"
"עזוב, זה לא חשוב. תספר לי על עצמך."
סיפרתי לו קצת על עצמי, מדגיש את העובדה שאני אמנם מצליח ומסודר כלכלית, אבל עדיין לבד.
"בחור יפה כמוך, אני בטוח שמהר מאוד תמצא מישהו." חייך אלי רפאל חיוך שהיה צל חיוור של חיוכו היפה מאז.
"כבר מצאתי." אמרתי ולכדתי את כף ידו בכפי.
הוא ניסה לשווא לשחרר אותה, מסביר לי שזה בלתי אפשרי כי עכשיו הוא שייך לאדונו, השוט השחור ורק השוט השחור יכול לשחרר אותו.
"אבל רפאל, למה אתה לא יכול פשוט להפסיק לשחק במשחק הזה, להגיד לו שילך לעזאזל ולבוא אלי?"
"אני יכול, אבל אני לא אעשה את זה דורון. יש לי ולשוורץ הסכם חתום. עכשיו אני רק עבד חסר פרוטה, אבל עדיין יש ערך להבטחה שלי, לפחות בעיני, ואני לא אפר אותה דורון, אפילו לא למענך." הסביר רפאל ושתי דמעות הבהיקו על ריסיו. הושטתי את אצבעי וניגבתי אותן בעדינות ובדיוק ברגע העדין הזה נשמע קול טרטור האופנוע ושוורץ הופיע בקצה הרחוב, הבחין בנו ונסע לעברנו במהירות עד שנעצר בחריקה מול הספסל שלנו.
"אופנוע נפלא! איזה מהירות, איזה עוצמה!" השתפך בשמחה, "יש מצב שאתה מוכר לי אותו דורון?"
"כן, אבל לא תמורת כסף." אמרתי והחזקתי חזק את ידו של רפאל, לא מניח לו להתרחק ממני.
"לא תמורת כסף? אז מה אתה רוצה עליו?"
"אני רוצה את החד קרן. אני רוצה שתוריד ממנו את הקולר ותיתן לי אותו."
"אתה לא נורמאלי, הוא לא שווה אפילו את הגלגל של האופנוע הזה." אמר שוורץ בבוז, "בשביל מה אתה צריך אותו?"
משכתי בכתפי ושתקתי. שוורץ ליטף את האופנוע באהבה, הביט בנו בפליאה, ואז רכן והתיר במשיכה את הקולר מצווארו של רפאל.
"שיחקת אותה חד קרן." אמר, נתן גז והסתלק.
"בוא רפאל, בוא נלך הביתה." אמרתי לאדון לבבי האחד והיחיד וקמתי מהספסל.
"כן אדוני." הוא אמר בעייפות וקם גם כן.
"רפאל," אמרתי, "יש לי בקשה ענקית אליך."
"כל מה שתבקש, אני לרשותך אדוני." אמר, מביט בי בהכנעה. "בבקשה ממך, מספיק עם זה, די עם כל המשחקים האלו של אדון ועבד, אני עייף מזה, נמאס לי. אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך ורק אותך, ואני רוצה שפשוט נגור יחד כמו סתם שני אנשים שאוהבים זה את זה. בסדר?"
הוא הנהן. "בסדר דורון."
"קדימה, בוא נלך לתפוס מונית הביתה, ואהה... עוד דבר, אתה מוכן לשרוף את הבגדים האלו ברגע שתוריד אותם מעליך?"
"אין בעיות." חייך רפאל, "ואם יורשה לי, גם לי יש בקשה קטנה אליך דורון."
"בטח, כל מה שתרצה רפי."
"די עם אופנועים, תעשה לי טובה ותסתפק במכונית, אני מת מפחד כל פעם שאתה עולה על אחד מהכלים המפלצתיים האלו."

הוא נפטר מהבגדים האיומים שלבש ואני לא קניתי עוד אופנוע. שנינו גרים יחד בדירה נחמדה, לא גדולה ומפוארת כמו הדירה הישנה שלו, אבל נחמדה מאוד, ועם חדר שינה גדול מספיק בשביל מיטה עם ארבע מוטות בקצותיה וארגז עץ למראשותיה.
רפאל מצא עבודה חדשה, פחות מכניסה מהקודמת, אבל אנחנו לא בזבזנים גדולים, וגם עם פחות כסף אנחנו חיים טוב ומאושרים יחד. אין יותר דיבורים על עבד ואדון, הפסקנו עם השטויות האלו ועכשיו אנחנו כמו כולם.
אנחנו אפילו רבים לפעמים כשרפאל נוזף בי שאני מפנק אותו יותר מידי, אוסף אחריו בגדים שהוא מפזר, מבשל למענו, ולא מניח לא אפילו לרחוץ כלים, ובגללי הוא נעשה עצלן ובלגניסט.
"מה לעשות שהטעם שלי זה גברים עצלנים ובלגניסטים עם כפות רגלים יפות וטעימות?" אני מתנצל וכורע על ברכי לפניו, חולץ את נעליו, מסיר את גרביו ומבצע את זממי בכפות רגליו הצרות והעדינות.
הוא נאנח ואומר שאני מטריף אותו, ואי אפשר לריב ככה, ואחר כך אנחנו שוכחים על מה דיברנו קודם, אוהבים זה את זה ונרדמים מאושרים אחד בזרועות השני.

איזה יופי

Nymphaea​(נשלטת){זיעויה} • 16 באפר׳ 2008

שחזרת לכתוב.
התגעגתי לכתיבה המשובחת שלך.