רצסיבי(נשלט)
|
לפני 16 שנים •
6 במאי 2008
וולגריות המונית (חלק א')מנחם אוהב לומר שהוא נהג מונית תל אביבי מאז שהוא זוכר את עצמו. לא שמן, קצת מקריח, שעיר למדי, אף פעם לא היה חתיך והיום גם לא צעיר. נשוי פלוס שלושה, דירת ארבעה חדרים בדרום העיר, את רוב הימים מעביר בנהיגה ברחובות, את רוב הלילות בצפייה בטלוויזיה. סקס עם האישה, חדווה, פעם בשבוע במקרה הטוב, אוננות כמעט כל יום במקלחת. הרבה חלומות שלא התגשמו, לא מעט פנטזיות שעדיין לא וויתר עליהן, אבל כל אלה לא מפריעים לו להיות שמח בחלקו ובבינוניות שהוא חי בה. חברים מהתחנה ומהשכונה לא חסרים לו. אפרים זינק מהרכבת ונדחק דרך הנחש האנושי האיטי שעטף אותו, מנסה להגיע אל שער תחנת רכבת צפון לפני כמה שיותר אנשים. הוא קבע לעצמו שלוש פגישות בתל אביב, בזו אחר זו, הראשונה על הבוקר. מה חשבת לעצמך, התרעם על עצמו, אתה הרי יודע שדברים כאלה תמיד משתבשים. הוא נכנס בחופזה למונית ובלי להסתכל על הנהג אמר, למגדל רובינשטיין, מהר בבקשה. הנהג קיפל את העיתון, תחב אותו לתא הכפפות, הכניס את כוס הקפה לתוך מתקן שהיה מחובר לרכב בזרוע קפיצית, וכיוונן את הג'י.פי.אס באיטיות מרגיזה. למגדל רובינשטיין אמרת? אתה יודע מה הכתובת המדויקת? בלי כתובת המכשיר הזה לא שווה כלום. אפרים בקושי עצר את עצמו מלצאת. הוא דפדף בקבוצת דפים שהחזיק בשקית פלסטיק שקופה וקשיחה ומסר לנהג את הכתובת. השעון הצביע על איחור של יותר מרבע שעה. מנחם מלהטט כדרך חיים. מדלג מנוסע אחד לאחר, מחבר שניים יחדיו - אני רק מוריד אותו לא רחוק מפה ואז ניקח אותך לאן שאתה צריך, לא איכפת לך, נכון אחי? - עושה טובה לחבר וגובה טובה מאחר, מעלים מהאישה ומזייף עם הילדים, פותר בעיות עם חיוך, ולא מהסס להיכנס לבורות מתוך ביטחון שתמיד יוכל לצאת מהם איכשהו, כמו תמיד. תחמן לא קטן, ממש לא פראייר. הפגישה לא הלכה טוב. גם כך היא היתה צפויה להיות טעונה, והעובדה שאפרים איחר ביותר מחצי שעה לא תרמה גם היא. ככה זה כשמנסים לעשות עסקים עם מי שניסיון העבודה המשותף איתו לא היה מוצלח, כולם נהיים חשדניים. את המימון שהוא זקוק לו נואשות עבור העסק הוא יאלץ להשיג במקום אחר. אפרים אותת למונית שחלפה בסמוך לבניין ונכנס לתוכה עוד לפני שהיא בלמה לחלוטין. רק כשהמונית החלה לנסוע, הוא העז להסתכל בשעון. הוא שוב מאחר, איך לא, אבל לפחות הפעם הנהג לא נדרש להסברים מיותרים. אפרים ביקש מהנהג להדליק מזגן. מי צריך מזגן? תראה איזה אוויר טוב יש בחוץ, גער בו הנהג. אפרים הזיע בתוך החליפה שחנטה אותו, לא היה לו כוח לויכוחים נוספים, הוא קיווה שלא שכח לשים דאודורנט. חולשה אחת יש למנחם, הוא מת על נשים. הוא מעריץ אותן כשהן עוברות מולו ברחוב, חולפות לצד המונית, עומדות ברמזור, מתכופפות להרים משהו מהרצפה. הו, המתכופפות האלה עם המחשוף הרפוי, מה הוא היה עושה להן אם הן רק היו נותנות לו. הוא נהנה להביט בהן - תחת הדוק במכנסים צמודים, חזה גדול, מכנסיים עם גזרה נמוכה, חצאית שנגמרת הרבה מעל הברך, סימנים של חוטיני מבעד לבד, הכל הולך - צעירות וזקנות, יפות יותר ופחות, רזות ושמנות, זקורות ונפולות, חטובות ורחבות, חייכניות וזועפות, נועזות וביישניות - כל אחת ואחת מהן תענוג צרוף. אפרים לא הבין איך לא הודיעו לו. הוא רצה להרוג את המזכירה שלו, זו לא הפעם הראשונה שהיא שוכחת למסור לו על ביטול פגישה. אולי זו לא היא, הוא ניסה לרסן את עצמו, אולי מישהו אחר טעה. הוא כבר יברר את זה כשיחזור לחיפה. הוא ירד חזרה מהקומה השלושים ללובי של המגדל, הזמין סנדביץ' וכוס קפה מבית הקפה המתכתי שבתוך הבניין ויצא החוצה לעשן עם הקפה. אוטובוס שחלף על פניו ואפף אותו בעננת ערפיח, הוציא לו את החשק לסיגריה. הוא ניסה את הסנדביץ, אבל מצא בו רק כמות נכבדה של חסה ופרוסה דקיקה של נקניק. בלי שום רוטב. הוא שנא את העיר הזאת. מנחם לא מתבייש לשרוק להן מאחורה, מה רע במחמאות, או לקרוא להן לבוא אליו - מאמי, את צריכה טרמפ? יש לי וואחד אירקונדישן במונית - או סתם לנעוץ בהן מבט ממושך שלא מוסט הצידה גם אחרי שהבחינו בו. כשהוא מאתר מישהי שווה וחשופה מספיק, הוא לא יזוז גם אם האור ברמזור כבר התחלף לירוק, שיצפרו לו מאחורה כמה שירצו. אבל הכי הוא אוהב את אלה שלא מסתכלות לכיוון שלו למרות כל המאמצים, האשכנזיות הצפונבוניות האלה, צעירות ובלי חזייה, שבטוחות שהעולם סובב רק סביבן. אלה שלא יצעקו עליו, תעוף מפה יא סוטה, אלא פשוט יתעלמו ממנו ובחיים, אבל בחיים, לא יסובבו את הראש אחורה. מה הוא לא היה נותן כדי להכניס אחת כזו למיטה. לפחות אני אגיע בזמן לפגישה האחרונה, ניסה אפרים למצוא נחמה ביום שעד כה לא האיר לו את פניו. הוא עלה למונית מזדמנת. זו כבר הרביעית שלי היום, אמר לעצמו, וצפויות לי לפחות עוד אחת לרכבת ואחת ממנה. כמה כסף מתבזבז על כל הנסיעות האלה וכמה אני שונא אותן, חשב לעצמו, אולי עדיף כבר להיאבק על חנייה. אבל עד כמה שהוא תעב מוניות, לא היה דבר ששנוא עליו יותר מלחפש חנייה בעיר גדולה ולא מספיק מוכרת. בייחוד תל אביב. בייחוד כשהוא לחוץ ומתוח. בייחוד ביום נאחס כמו זה. כשגילה את עולם השליטה מנחם התלהב. לסגוד לסנובית מרוחקת, ללקק לה את כפות הרגליים, להיות תמיד מתחתיה, והכל כשהיא לא ממש שמה עליו - מה רע? זה לבד יהפוך את האוננות שלו בבית למענגת יותר. ואם הוא יהיה טוב, אולי יזכה להחדיר לה לשון לכוס כפרס. ואם יצליח לגרום לה לגנוח, הוא בכלל יהיה ברקיע השביעי. ואם היא תיתן לו לזיין אותה, הוא יעזוב בשבילה את חדווה והילדים, או לפחות יבטיח. הראש של אפרים צלצל בחוזקה. זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, אמר לעצמו, לא בטוח אם הוא הוגה את המילים בקול או רק בליבו. העולם הסתובב סביבו בנינוחות מוזרה. אחרי מספר שניות הוא החל להרגיש כאבי תופת ברגל בשמאל, לאחריה בזרוע ימין, ואז הגיע תור הגב. הוא התקשה לזוז. איך שראיתי את הרכב ממול מזנק קדימה, הוא נזכר, ידעתי שזה ייגמר לא טוב. הייתי צריך לצעוק על הנהג שלא ינסה לגנוב את הרמזור בצומת כזה גדול. למה תמיד הם חושבים שבירוק מהבהב צריכים לשים גז ולא להאט? אבל לך תשכנע נהג מונית, זה היה חסר סיכוי, לא יכולתי למנוע את זה. מהר מאוד מנחם פילס דרך למלכה אחת. מבוגרת, עבה וגדולה יותר מהפנטזיה שלו, אבל מה זה משנה בכלל. העיקר שהיא הסכימה. הוא ליקק במרץ, ציית ושירת, הסיע אותה במונית לאן שרצתה, שמח לרצות אותה, וקיים את כל השיגיונות שלה, גם אם לדאבונו חלקם היו כואבים או חודרניים מדי לטעמו. לכוס שלה הוא לא זכה להגיע, עדיין לא, רק להציץ, אבל גם זה היה לא מעט עבורו. הוא היה מרוצה, אין מה לומר, גם כשפלאג גדול היה תקוע לו בתחת. בחור אחד עזר לאפרים להיחלץ מהמונית ההפוכה, והוליך אותו לעבר האמבולנס שהגיע למקום. אפרים הושכב על אלונקה והועלה לאמבולנס, כשלצידו שכוב נהג המונית, חסר הכרה. הרכב שבא מולם פנה שמאלה, והתנגש בכוח בדלת של הנהג, אפרים יצא בזול יחסית. הוא שכב על גבו, הסירנה מהדהדת בראשו שגם כך הלם מכאב, גופו הדואב מזועזע מדי פעם מעצירות וזינוקים של האמבולנס, שניסה לפלס את דרכו לבית החולים איכילוב בין טורי המכוניות המזדחלות. הוא לא ראה את התנועה, אבל הרגיש אותה היטב על בשרו. אבל מנחם היה להטוטן, ולהטוטן לא מסוגל ללהטט עם יד אחת בלבד, אלא אם היא קשורה לו באופן תמידי מאחורי הגב. זה קל מדי. הוא נשלט מאחורי גבה של חדווה, מסתיר ומתחמק, אך זה לא היה מספיק עבורו. לכן, כשמלכה נוספת נענתה לחיזוריו - צעירה, רזה וסנובית יותר מהראשונה - הוא זחל בלי היסוס אל מתחת לרגליה המזמינות. היא היתה הדבר הקרוב ביותר שנתקל בו לאותן צעירות מהרחוב עם האף המורם, והוא לא היה מסוגל לוותר על ההזדמנות לציית גם לה בחשאי ובמקביל. כל אחת משתי המלכות רצתה את הנתח והציות שלה, והוא נתן את כולו לשתיהן. פעם אחת הוא אפילו הסיע את שתיהן יחד במונית, מבלי שהיה לאף אחת מהן מושג על מערכת היחסים שבינו לבין האחרת. כל אחת חשבה שהאחרת היא נוסעת מזדמנת. בבית החולים התייחסו אליו דווקא יפה, לשם שינוי. אפרים שנא את הביורוקרטיה הרגילה שמלווה את המצבים האלה, אך מרוב כאבים ומשככי כאבים הוא לא שם לב אליה הפעם. הוא הרשה לעצמו לנמנם כמה דקות על המיטה, והתעורר רק אחרי שעתיים באמצע ביקור הרופאים. עוד שעה תוכל לצאת מהמיון, אמר לו אחד הרופאים. לאן? שאל אפרים בחשד. הביתה, היתה התשובה. יש לך רק מכות יבשות, שום דבר שמנוחה טובה לא תעביר בסוף, אבל תשמור טוב על הגב שלך בימים הקרובים, הוא ספג מהלומה חזקה. היו ימים שבהם מנחם התקשה לתפקד. ההתרוצצות בין שתי המלכות, תוך כדי הסעת נוסעים, היתה מעייפת. הוא לא יכול היה לסרב גם לגחמות מגוחכות, והתחייב לזמינות מלאה, ולכן נאלץ לעיתים לבצע עבורן שליחויות תוך כדי עבודה, לעבור שני סשנים ברצף, לתמרן בין השתיים ובין עבודתו, והכל מאחורי גבם של הנוסעים, המלכות ואשתו. אך הוא נהנה מכל רגע, בייחוד מהקשים שבהם אפרים יצא לאיטו מהמיון. אף מונית לא חיכתה מחוץ לבניין. הוא דידה כל הדרך אל מחוץ לבית החולים, והגיע מתנשף אל הרחוב, שבמהלך היום היה עמוס באנשים וכלי רכב, אך עתה היה חשוך וריקני. הוא ניגש לקצה המדרכה וחיפש אחר מונית חולפת, אך להפתעתו לא עברה במקום אף מונית במשך יותר מחמש דקות, שנדמו לאפרים ולרגליו התשושות כנצח. בדיוק כשחשב שעליו להתיישב על הרצפה, אם הוא לא רוצה להתמוטט כך באמצע הרחוב, הוא איתר מרחוק את אורה הצהבהב של מונית ששעטה לכיוונו. הוא דחף את עצמו לכביש, וסימן לה לעצור. מעולם בעבר אפרים לא שמח כל כך למראה מונית הנעצרת לידו. המשך יבוא... |
|
|
|
|
|