טיעון "הבעלות הפרטית" אל מול חופש הביטוי

ציטוט: אך איזו חשיבות יש לסוגיה הזו, בעצם? הרי איש אינו מכריח אנשים להיכנס לקניון, והם רשאים לצאת ממנו בכל עת שירצו; אם לא עוּכּבו בו, כמובן.

ובכל זאת, יש לנושא חשיבות רבה. במדרש המופיע במדבר רבה מסופר שהתורה יכלה להינתן רק במדבר, כיוון שהמדבר, כמו התורה עצמה, הוא "הפקר" ואינו שייך לאיש. בדומה לכך, גם הדמוקרטיה – בין אם בגירסתה האתונאית, הצרפתית או האמריקנית – וכן כל מאבק מודרני אחר להרחבת זכויות האזרח, לא היתה יכולה לצמוח אלא בערים, שברחובותיהן הצפופים ובמרחביהן הציבוריים בני-אדם חופשיים להתאסף כדי לדון ברעיונות ולהפיצם.

מאז ומתמיד נפגשו היסודות החומריים והרוחניים, הכלכלייים והתרבותייים בכיכר השוק, מקום שרשת המסחר הציבורי מקהילה אליו טיפוסים מטיפוסים שונים. מימי המשנה ואילך יועדו ימי שני וחמישי – ימי השוק המסורתיים - לקריאת בתורה בפומבי ולהתכנסותו של בית-הדין הרבני. נתן שרנסקי, בספרו החדש על הדמוקרטיה (The Case for Democracy: The Power of Freedom to Overcome Tyranny and Terror, Public Affairs, 2004), קובע שהמבחן המכריע לסיווגן של חברות לחברות פחד טוטליטריות, מחד, ולחברות חופשיות ודמוקרטיות, מאידך, הוא מידת החופש בכיכרות עריהן. האם יכול אדם לבקר את ממשלתו בקול גדול בכיכר העיר, בלא חשש ממעצר או מפגיעה פיזית?
אבל מה קורה כשאין כיכר עיר? מאז הוקם בישראל ב-1985 הקניון המצליח הראשון, קניון איילון ברמת-גן, נפגעו - ולעתים פגיעה קשה - מרכזי הערים בכל רחבי המדינה, מקומות שוקקים שפעם היו לבּן הפועם של התרבות והפוליטיקה בישראל.

ציטוט: מקרה כזה בדיוק שהייתי עֵד לו לפני שנים אחדות, הוא שגרם לי לחשוב על משמעותם של הקניונים. ישבתי לשתות קפה בקניון הדר – קניון ירושלמי צנוע ונעים, יחסית – כשניגשו אלי שני תלמידי תיכון מנומסים, אשר אספו כסף מטעם ארגון ידוע שעוזר לילדים אוטיסטים. היה זה יום ההתרמה השנתי. אבל עוד לפני שהספקתי להכניס את היד לכיס, צץ לו איש ביטחון והורה לנערים לעזוב. "אבל למה?", שאלתי. "זה מקום פרטי", ענה. "אתם לא יכולים ליהנות משני העולמות", התווכחתי, והוריתי בידי על מאות האנשים ששוטטו ברחבי הקניון. "אתם לא יכולים לקנות שטח, לפתוח אותו לציבור, להעביר פנימה את החיים שהתנהלו קודם ברחוב, ואז להחליט שזה מקום פרטי כשזה משרת את הצרכים שלכם".

איש הביטחון לא התרשם במיוחד מן הטיעון שלי, המגושם במקצת, אבל כעבור זמן-מה גיליתי שעוד ב-1946 ביטא בית-המשפט העליון בארצות-הברית את אותו רעיון בצורה יותר רהוטה. המקרה ההוא נסב על מימוש חופש הדיבור והביטוי באזור העסקים של עיירת מפעל באלבּאמה – יישוב בבעלות פרטית, שבו שוכּנו פועלים וכורים בידי מעבידיהם. "כאשר בעל נכס פותח את הנכס שבבעלותו, ולתועלתו-שלו, לשימוש הציבור הרחב", קבע בית-המשפט העליון האמריקני, "זכויותיו החוקיות והחוקתיות של ציבור המשתמשים בו מגביל את זכויות הבעלים".

ב-1968 פָּסַק בית-המשפט העליון, שקניון בבעלות פרטית הוא "המקבילה התפקודית" לאזור העסקים בעיירת המפעל, ושגם קניונים צריכים להיחשב למקומות ציבוריים בכל הנוגע לסוגיות של חופש הדיבור.

פסיקות מאוחרות יותר של בית-המשפט העליון האמריקני, שנתקבלו אחרי שהרכבו נעשה יותר שמרני, צמצמו את היקפן של ההחלטות הקודמות. ב-1980 תבעה קבוצת סטודנטים קניון בקליפורניה, שמנע מהם לחלק עלונים ולהחתים אנשים על עצומה.

בית-המשפט העליון קבע שהחוקה הפדרלית אינה מגינה על הזכות לחופש הדיבור בקניונים פרטיים, אבל חוקת קליפורניה, שהסעיף המתייחס לחופש הדיבור מנוסח בה ניסוח יותר רחב, אכן מגינה עליה. לפיכך, הורשו הסטודנטים להמשיך בהחתמה בתוך הקניון. חופש הדיבור בקניונים מובטח אפוא בקליפורניה ובחמש מדינות נוספות בארצות-הברית. ניו-יורק אינה נמנית איתן, ולכן בחודש מארס 2003, לפני תחילת המלחמה בעיראק, נעצרו סטיבן דַאוּנְז וּבְנו בקניון באולבּני שבמדינת ניו-יורק, מפני שסירבו להסיר חולצות שסיסמאות בגנות המלחמה היו מודפסות עליהן.

ומה המצב בישראל? מנהלי הקניונים ששוחחתי איתם היו משוכנעים כולם שלאזרחים אין שום זכויות בתוך הקניון, לבד מהזכות לקנות. למעשה, גם נאמר לי שבתוך בועת הקניון, הגדושה מצלמות מעקב ואנשי ביטחון, זכויות שנהוג לייחדן לממשלה ולכוחות המשטרה מואצלות באורח פלא להנהלת הקניון.

או בקיצור. "תרצו תאכלו לא תרצו אל תאכלו".

שבת שלום.

להבה חשופה.!@![/

צריכים להיות חוקים ברורים שחלים על כולם. אין צורך בחופש ביטוי מוחלט שלא מנווט על ידי ההנהלה.