הפולניה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
4 ביולי 2008
אתה כל כך יפה חייל
הרבה שנים חלפו מאז, אני כיום כבר פרופסור מכובד והשיבה שזרקה ברקותיי אחרי שנפרדתי ממנו כבשה כבר את כל ראשי.
זה לא מפריע לבן הזוג שלי לאהוב אותי ולכבד אותי. אני חי איתו כיום את החיים שתמיד רציתי, חיים שלווים שיש בהם מקום לעבודה, לאהבה וגם לבילויים. יש לנו גינה וחתול, בית נאה, כלים נאים ויחסים נהדרים, מלאי אימון וכבוד. גם הסקס טוב ואני מאושר, באמת, רק שלפעמים אני עדיין חולם עליו, על החייל היפה שלי. פגשתי אותו לפני כעשר שנים, הייתי אז דוקטורנט צעיר ושאפתן שהתלבט לאן לפנות אחרי שיקבל את התואר הנכסף של דוקטור להיסטוריה. להמשיך ללמוד לפוסט דוקטורט או להתחיל לעבוד? ואם לעבוד אז היכן? להיות מורה להיסטוריה? מרצה במכללה? חוקר באיזה מכון מכובד? או שאולי לזנוח את האקדמיה ולנסות להרוויח כסף בעסקים כמו שתכננה למעני אימי? ואולי ללכת אחרי ליבי, להניח לכל ולשבת לכתוב את הספר שתמיד רציתי לכתוב, הספר על אנוסי ספרד? חלמתי על כתיבת ספר עוד בהיותי תלמיד בתיכון. הספר הזה היה אמור להיות פיצוי על האכזבה שהסבתי להורי שקראו לי עוגן כדי לסמל את היותי העוגן שלהם במולדת החדשה ישנה אליה הגיעו אחרי אלפיים שנות גלות. "כשירדנו מהמטוס שהביא אותנו לארץ נישקתי את האדמה ובירכתי ברכת הגומל על שסוף סוף משפחת סימון חזרה הביתה." היה אבא מספר לי בקול רוטט מהתרגשות, ומפרט באוזני שוב ושוב את כל תולדות משפחתנו הגדולה והמכובדת, משפחת אנוסים מספרד. "אחרי שהתגלה שהם מתמידים לדבוק ביהדותם הם העדיפו את הגירוש על פני ההתנצרות." סיפר אבא בגאווה. אחרי הגירוש - שאבא דיבר עליו בעצב כאילו התרחש רק תמול שלשום – הגיעה משפחת סימון בעור שיניה להולנד, שם עשתה חיל גדול והתפזרה לכל אירופה, "והנה, הגיע הזמן ובשלה השעה, סוף סוף חזרנו לארץ קודשינו והולדנו אותך עוגן, הילד הראשון במשפחה שנולד בישראל כדי לעגן אותנו שוב באדמת אבותינו." היה אבא מסיים את סיפורו בחגיגיות ומנשק את ראשי, ואז הייתה אימא נוזפת בו שהוא ממלא את ראשו של הילד בהבליו ועדיף שהילד, כלומר אני, ילך להכין שיעורים בחשבון. נזיפותיה של אימא לא עזרו, חשבון לא אהבתי, העדפתי שיעורי היסטוריה וספרות. אחרי שבגרתי ונכנסתי בעול מצוות והבנתי שאני מעדיף בנים על בנות ידעתי שלא אני האיש שיהווה עוגן יציב למשפחתי, שתמיד אהיה מקור לאכזבה ולבושה להורי, וכך, מתוך רצון לכפר, נולד רעיון הספר. אם לא יראו ממני בנים ובנות אז לפחות אנציח את שמי בספר על תולדות אנוסי ספרד ויחסיהם עם האינקוויזיציה. בעודי מתלבט מה אעשה ואיך אכלכל את מעשי אחרי שאזכה בתואר הדוקטור – ואולי בכך אכפר מעט על האכזבה שנחלה ממני אימי המייחלת לנכדים מבנה בכורה ובינתיים מסתפקת בנכדים שסיפקו לה בשפע אחי ואחותי - נקלעתי לביתה של בת אל, עוזרת המחקר שלי שהזמינה אותי לפגוש את בעלה. בת אל הייתה אישה צעירה ונעימת סבר, ירושלמית זה עשר דורות שדיברה לדינו שוטפת והייתה לי לעזר רב במחקרי. חיבבתי אותה מאוד ונהניתי לפגוש אותה ואת מקס בעלה, עולה מרוסיה, שקיבל את פני בחיוך נעים ולא הניח לאשתו ההרה לטרוח על אירוחי אלא הגיש לי את התקרובת במו ידיו, עומד על כך שהיא תנוח בכורסא ולא תתעייף. הדאגה שלו לאשתו שנראתה באמת עייפה מעט לקראת סוף ההיריון, האהבה והאושר שאפפו את ההורים לעתיד ריגשו אותי מאוד ובד בבד עוררו בי מעט עצב, ואולי אפילו קנאה. כמה חבל שלעולם לא אזכה להעביר יד אוהבת על גופה של אישה הרה הנושאת בכרסה את פרי אהבתנו הרהרתי לעצמי נוגות. למרות זאת הם היו זוג חביב ואחרי שדחקתי הצידה את מחשבות החרטה שלי מצאתי שהשהות בדירתם נעימה לי מאוד. שתיתי קצת יין ושוחחתי עם שניהם על עתידי, שמח לגלות שגם מקס מצטרף לדעת אשתו שאני צריך לכתוב את הספר שלי בלי להתחשב בכך שאין שום רווח כספי בצידו. בעוד אנחנו משוחחים נפתחה פתאום הדלת וחייל צעיר ויפה תואר הופיע בפתח. הוא דמה מאוד לאחותו, כמוה היה בעל עור קטיפתי שחום זהבהב ועיני דבש חומות בהירות. למרות עייפותו, בגדיו המלוכלכים והמיוזעים ומשא הנשק והתרמיל שהכבידו עליו היו תנועותיו מלאות חן לא מודע, וחיוכו כבש את ליבי מיד. אחרי שבירך את אחותו וגיסו התיישב מותש על המדרגות שהוליכו לעליית הגג, שם היה חדרו, והחל פורם את שרוכי נעליו הצבאיות המרופשות בבוץ. "לא תאמינו איזה קריעה היה התרגיל הזה." סיפר להם בעודו נאבק בשרוכים, "אני כל כך עייף, מלוכלך ורעב עד ש...." הוא משך בחוסר אונים בשרוך הסרבן וקילל חרש. "מקס, אני לא מצליח להתיר את הפלונטר הזה." התלונן ושפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד עייף. "תרשה לי." זינקתי והקדמתי את מקס המשועשע מתלונותיו של גיסו הצעיר ובלי לחוס על מכנסי המגוהצים כרעתי על ברכי לפני החייל היפה והחלתי לפרום את הקשרים בשרוכי נעליו. למרות היותי אדם זר, מבוגר ממנו בעשר שנים ויותר, לבוש מקטורן וענוב עניבה, לא מחה החייל על התנהגותי אלא פשט את רגליו לעברי והניח לי להתפלש למרגלותיו ולהיאבק בנעליו המלוכלכות בעוד הוא בוחן אותי בנחת מעבר למסך ריסיו הארוכים והסמיכים. שכחתי לגמרי את המארחים שלי, הייתי מרוכז אך ורק בחייל היפה הסרוח על המדרגות בעיניים עצומות למחצה, מתעלם מאנחת התדהמה של מקס ומהסומק שעלה בלחיי בת אל. אחרי שסיימתי את המשימה והשרוכים היו פרומים החלפנו מבט קצר ולוהט. המתנתי לאות ממנו שהגיע בדמות חיוך קטן שרק הרים את זווית פיו, מגלה גומה מקסימה בלחיו הזהובה, ומיד השתופפתי שוב, מצחי כמעט נוגע בברכו העטופה בחאקי מיוזע, חלצתי את הנעלים מרגליו ואחר כך גם את הגרביים. היו לו כפות רגלים עדינות וצרות, והיה עלי לגייס את כל כוח רצוני כדי לא לנשק אותן לנוכח פניהם הנבוכות של אחותו וגיסו. "אולי כדאי שתלך להתקלח אדם." אמר מקס בקפידה. "אני עייף מידי." אמר אדם בפינוק מרושל, "אני רוצה שהוא ייקח אותי למקלחת." חייך אלי והתרומם לעמידה, נשען עלי במלוא כובדו. "אני אדם." אמר, "איך אמרת שקוראים לך?" "עוגן סימון." עניתי. הוא גיחך. "עוגן? מי קורא לבן שלו עוגן? שם טיפשי, אני אקרא לך סימון, בוא נעלה למעלה, תסבן לי את הגב." "אדם מספיק עם זה." אמרה בת אל בזעם אין אונים, "לדוקטור סימון יש דברים יותר טובים לעשות מאשר להתעסק עם ...." "זה בסדר גמור, אני אשמח לעזור לו." הרגעתי אותה. כרכתי את ידי סביב מותניו של אחיה ועליתי איתו למעלה, לחדרו, משאיר את מארחי צופים בי במבוכה חסרת אונים ושותקים. אחרי שפשטתי מעליו את מדיו הסרתי מעלי את בגדי, נכנסתי איתו למקלחת ושם סיבנתי כל ס"מ של גופו הזהוב והמושלם, ובעוד הוא שוטף מעליו את הסבון כרעתי על ברכי לפניו והערצתי את אברו הזקור. אחר כך ניגבתי אותו והלכתי איתו למיטה. מעולם לא ביליתי קודם לילה שלם עם גבר. עד שפגשתי באדם הסתפקתי במין חפוז, בעמידה בדרך כלל, ותמיד הרגשתי אחר כך מזוהם ומבויש, אבל איתו זה היה אחרת. אהבתי אותו חצי לילה, מתמסר לו בגוף ובנפש ואחר כך ישנתי חבוק בזרועותיו. בבוקר קמתי רעב ומאושר מאוד, חש מאוהב עד למעלה מראשי בחייל היפה שלי. אחרי שסיפקתי את שנינו הוא שב ונרדם ורק אז ירדתי למטה ומצאתי את מקס מכין ארוחת בוקר במטבח. התנצלתי בפניו על התנהגותי והוא נאנח, סלח לי מיד, ואחר כך הגיש לי קפה ואמר לי שאני עומד לסבול. "הוא צעיר מידי בשבילך סימון, והוא ... הוא מין ילד רע כזה, הוא ישחק בך עד שימאס לו ואז הוא יזרוק אותך. אתה איש כל כך נחמד, לא עדיף שתמצא מישהו נחמד כמוך שיתאים לך יותר?" "אבל אני אוהב אותו." מקס נד לי בראשו בצער, "אני מכיר אותו טוב יותר ממך סימון, הוא לא תמים כמו שהוא נראה. הוא יכאיב לך." "נאמנים פצעי אוהב." אמרתי, בטוח שגם אם אסבול בגללו סוף האהבה לנצח. בסוף הכל יסתדר, אני ואדם נהיה יחד, מאושרים לנצח. אחרי כמה חודשים שבהם טעמתי לחלופין טעם גן עדן וגיהינום התברר לי שאני טעיתי ומקס צדק. שילמתי בשעות של אומללות ובכי על כל דקה של אושר בזרועותיו הזהובות של אדם שנהנה בלי נקיפות מצפון מכניעתי המוחלטת לכל גחמותיו. הוא חמס בלי היסוס את זמני, גופי וכבודי, רומס אותם בחיוך יפה בלי לחשוב לרגע מה הוא מעולל לנשמתי. לאורך כל הקשר שלנו הוא חגג ונהנה בעוד אני מתייסר בגעגועים, נשרף מקנאה ובכל זאת מתקשה לוותר עליו, על החייל היפה והאכזר שלי. רוב הזמן הוא היה עסוק מידי בשבילי, וכשכבר היינו יחד הוא התענג בלי בושה על גופי, קיבל ממני כמובן מאליו שפע של מתנות, פינוקים, בילויים והערצה מלוא חופניים ואחר כך הסתלק לדרכו, לבלות עם צעירים ויפים ממני, משאיר אותי עצוב יותר, חכם יותר ומבוהל מעצמתה של האהבה ומהכוח שיש לה עלי. כמה חודשים אחרי שנפגשנו החלטתי לוותר על כתיבת הספר שלי וגם על האהבה המטלטלת הזו שפרעה את כל חיי ורמסה את כבודי בלי להעניק לי שום תמורה. עזבתי הכול ונסעתי לספרד להמשיך שם את מחקרי בארכיון האינקוויזיציה שנפתח לקהל החוקרים באותן שנים. תוך כדי העבודה על הפוסט דוקטורט שלי פגשתי, בכנס אחד משמים, את בן זוגי הנוכחי. אחרי המהומה שהטיל אדם בנפשי לקח לי זמן רב להבין שגם האיש הסולידי והצנוע שיושב לצידי מעדיף גברים ושהוא בעצם מעוניין בי. הוא אקדמאי בדיוק כמוני, בערך בן גילי, גבר נאה ומכובד למראה, אדם חביב ורגוע, קצת עצור, אבל מאוד אמין וישר. אני בוטח בו בלי שום היסוס ונהנה להעניק לו ולקבל ממנו אהבה טובה, רגועה ומדודה. החלטנו להתחיל לגור יחד רק אחרי שהכרנו זה את זה היטב ואנחנו חיים יחד בשוויון מוחלט, מתחלקים בכל מתוך הבנה, אהבה וכבוד הדדי, ובטוחים שנהיה יחד עד הסוף. בתמיכתו ובעידודו אני כותב לאיטי את הספר שלי על אנוסי ספרד, אבל המלאכה הזו תימשך זמן רב כי למען הפרנסה אני עובד במקביל כמרצה באוניברסיטה וגם מלמד היסטוריה בבית ספר תיכון. חיי טובים ומספקים מאוד, ורק לעיתים רחוקות אני עוד חולם על הלילה בו התרתי את שרוכי נעליו של החייל היפה שלי ומצטער קצת שבן זוגי מעדיף לנעול מוקסינים נטולי שרוכים. |
|
|
Afroditi
|
לפני 16 שנים •
4 ביולי 2008
מדהים
סיפור מרתק וגם כואב.
אהבתי. כמה שאהבה יכולה להכאיב.... |
|
|
| מאסטר דון |
לפני 15 שנים •
12 בדצמ׳ 2008
שאפו ילדה!
אהבתי מאוד |
|
|
|
פאני היל(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
14 בדצמ׳ 2008
אהבתי
אני אוהבת לקרוא כל סיפור שלך, הם מעניינים ומהנים.
פאני היל |
|
|
פיני(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
15 בדצמ׳ 2008
למרות שקראתי בעבר את הסיפור
קראתי שוב ונזכרתי בסיפור המרתק הזה 
|
|
|
|
Queen Yasmin(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
13 בינו׳ 2009
נהנתי לקרוא את כתיבתך הקולחת ,
מרתק עד מאוד .אהבתי ... |
|
|
המלכה קרן(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
18 בינו׳ 2009
סיפור יפה בהחלט
|
|
|