רק אנחנו שנינו - סיפור בהמשכים

רק אנחנו שנינו - סיפור בהמשכים

הפולניה​(אחרת) • 23 ביולי 2008

1. אל תלך
"אל תלך." הפסקתי את נאומו הנלהב של מריו באמצע, "בבקשה אל תעזוב אותנו."
"אבל טוליק, הרי הסברתי לך, אני לא עוזב, אני הולך רק כדי..."
"אל תלך." קטעתי שוב את הסבריו בקול קטן ועקשני, יודע שזה לא יעזור, שאני סתם מקשה עליו ומתנהג, כרגיל, בצורה חסרת הגיון ולא מעשית, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.
הבנתי את ההסברים, ראיתי את ההיגיון מאחורי התכנית שלו, חשתי את התרגשותו וגאוותו על שבחרו בו מכולם לייצג את הבנק באנגליה ואת הרצון שלו לצאת, לכבוש, לפעול, להביא הביתה שלל יפה, לשפר את המצב הכלכלי שלנו, לקדם את הקריירה שלו ולהוכיח לכולם שהוא יכול ומוכשר ונבון מכולם.
אהבתי את השאפתנות שלו, היא הייתה חלק ממנו ואני בחרתי בו ורציתי אותו בדיוק ככה - איש המעשה והפעולה, תחרותי, חרוץ ונמרץ. הוא מצליחן ושאפתן וככה אני אוהב אותו, סומך עליו, בוטח בו ובדרך כלל עומד מאחוריו ותומך בו, אבל הפעם לא יכולתי. רציתי בכל ליבי לחייך ולהגיד שזה נפלא שהבנק שולח אותו לשנתיים ללונדון, ושאני מאושר שבחרו דווקא בו, ושאני בטוח שהוא יצליח להפליא, אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה - אל תלך - קטן ואומלל.
סוף סוף הוא קלט את האומללות שלי והפסיק להסביר לי איך, כבר אחרי שנה ומשהו נצליח לשלם את כל המשכנתא ואולי, עד שיחזור חזרה נוכל לרכוש גם רכב חדש. "טוליק." משך אותי אליו לחיבוק עוטף וחם, "גם אני מאוד אתגעגע, באמת, אבל נדבר כל יום בטלפון, ואני אבוא לחופשות, וגם אתם תוכלו לקפוץ אלי לשם. תראה, אני יודע שזו הקרבה עצומה מצידך, אבל אני עושה את זה בשביל שנינו, בשביל העתיד שלנו."
"אם הייתי מרוויח יותר כסף..." התחלתי שוב להתנצל על חוסר הכדאיות הכלכלית שלי.
"אל תתחיל שוב. אני גאה בך טוליק, אתה עושה עבודה חשובה, עבודה נפלאה שאתה אוהב ואתה טוב בה. להיות מורה זה הייעוד שלך, תן לי לדאוג לכסף, הנסיעה הזו ללונדון היא הזדמנות מצוינת בשבילנו לשפר את המצב הכלכלי שלנו ולחסל את המשכנתא שחונקת אותנו. אני יודע שיהיה לך קשה בלעדי, גם לי יהיה קשה לבד, אבל אנחנו נעבור את זה יחד, תסמוך עלי, אני סומך עליך."
עיני התמלאו דמעות. כל כך אהבתי אותו, "אני אהיה בסדר, כל זמן שלא תפסיק לאהוב אותי אני אשרוד, אבל אני דואג בגלל הילד. אני לא יודע איך נסביר לו את זה."
"הוא כבר בן ארבע עשרה טוליק, לא תינוק. הוא יבין ואחרי שאני אתחיל לשלוח לו מתנות מלונדון הוא אפילו ישמח, תראה שכן."
ידעתי שמריו טועה, אורי שחרד מכל צל של ויכוח ביני למריו ישנא את רעיון השליחות ללונדון שתראה לו כמו איום על עולמו הקטן והשברירי, אבל לא התווכחתי. מריו אהב את הילד בכל ליבו, אבל הוא לא הכיר את הלוחם הקטן והדרוך שהתחבא בתוכו, נזעק לצאת לקרב כל פעם שנדמה היה לו שחייו עומדים בסכנה.
ידעתי מה אורי יחוש עוד לפני שדיברתי איתו, הקשר שלי איתו היה חזק ומעל למילים והסברים ומריו למרות שהכיר אותו רוב חייו ואהב אותו כאילו היה בנו לא עמד מעולם על טיבו האמיתי. בשלישייה הקטנה שיצרנו, שני הגברים והנער, מריו היה החדש שבא זה מקרוב והסתפח אלי ואל אורי כצלע שלישית.
נפגשתי עם אורי מזמן, בחורף קר אחד לפני כתשע שנים. שנינו היינו בודדים ונזקקנו לחבר, זיהינו את הצורך שלנו זה בזה ממבט ראשון ומיד הפכנו לצוות, עזרנו אחד לשני תמכנו זה בזה ויחד גידלנו את הכלבה שלנו, באפי. את מריו פגשתי רק שנה אחר כך אחרי שחיי כבר נכרכו לבלי הפרד באלה של אורי.
כשפגשתי את מריו אורי עדיין היה ברשות אימו - השכנה האלכוהוליסטית שלי מהדירה ממול - ברגע שמריו החל לישון איתי הוא חזר לישון על הספה המרופטת בדירתה, מבין בחוש דק של ילד שנאלץ לשרוד כבר מגיל רך ביותר בכוחות עצמו שמוטב לו לצמצם את נוכחותו ולא להפריע לי.
בבקרים היה נוקש ביישנית על הדלת כדי להגיד לי שלום לפני שהלך לבית הספר, ותמיד היו לי כוס שוקו ועוגה מוכנים בשבילו שלא ילך לבית הספר על קיבה ריקה. אחרי שהיה לוקח את הריטלין ששמרתי אצלי למענו (אימו הייתה מחסלת אותו לבד או מוכרת אותו) הייתי מוסר לו את הכריך והפרי שלו שהיו מוכנים למענו בשקית, בתוספת של חמישה שקלים כל יום שלישי כפי שסיכמנו, וכשהיה צורך בכך גם הייתי מעביר מסרק מהיר בשערו הכהה והפרוע, מיישר את חולצתו הקמוטה ומשלח אותו בחיבוק חטוף לבית הספר.
למרבה המזל הייתה אימו אז בתקופה שקטה יחסית ועד ששוב התחילו הצרות כבר העמיקו היחסים שלי עם מריו עד כדי כך שהתחלנו לדבר על מעבר מהשכונה העלובה בה גרתי למקום נעים יותר. בתקופה ההיא מריו עוד ניסה לשכנע אותי שאולי כדאי שאפסיק ללמד בבית הספר הבעייתי בו לימדתי, מתמודד יום יום עם ילדים אלימים, הורים קשי יום, חוסר תקציב כרוני, אומללות, בורות ועוני ואלך ללמד במקום בו יעריכו אותי וישלמו לי משכורת שהיא קצת יותר מבדיחה עצובה.
הוא שפע כל כך הרבה בוז לאותם עלובי חיים שנתקעו במקום העלוב הזה בגלל חוסר יוזמה, טיפשות וניוון עד שלא העזתי לספר לו על אורי ואימו, נציגים מובהקים לאותם עלובי חיים שאני מנסה לעזור להם בעזרת משכורתי המצחיקה.
אחרי כשבועיים שלושה היא שוב התחילה והילד שקודם היה חומק מדירתי בלי ויכוחים בסביבות השעה שש בערב כדי להניח לי להיות בפרטיות עם החבר החדש שלי - הספרדי כמו שקרא לו, חוקר אותי בזהירות מי הוא? מה שמו והאם השעון המבהיק שלו הוא מזהב? - ניסה להתעכב אצלי עוד ועוד וחיכה ממש עד הרגע שבו נשמעו צעדיו של מריו על המדרגות לפני שהסתלק בחוסר רצון לאימו.
מריו, לא מודע לנוכחותו בחיי, ניסה לשכנע אותי כבר אחרי כמה ימי הכרות להסתלק מדירתי מיד ולעבור אליו מהר ככל האפשר, מבטל בהינף יד בוטחת את טענותיי שזה מוקדם מידי, שכבר שילמתי שכר דירה עד סוף השנה ואני לא יכול סתם ככה, ללכת משם.
המשכתי להתעקש, נקרע בינו, הגבר שכבר מההתחלה ידעתי שהוא אהבת חיי, לבין הילד שלא היה שלי, שהיו עוד מאות כמותו שנזקקו למבוגר שיטפל בהם, מהסס ומתעכב, עד שלילה אחד היו צעקות וצרחות מדירתה, נשמע רעש של בקבוק נשבר, צעקה של אישה זועמת, קללה של גבר שתוי וקול ריצה של רגליים קטנות ויחפות על המרצפות הקרות והמטונפות. זינקתי היישר מזרועותיו המגוננות של מריו לדלת הכניסה, ועוד לפני שאורי הקיש עליה כבר פתחתי אותה לפניו.
הוא חמק פנימה בזריזות, מתנשם, שריטה על לחיו השחומה, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, לוחם קטן, נחוש להיאבק על חייו, מגייס את כל אומץ ליבו להתגונן מהאישה שהייתה אמורה לטפל בו ולהגן עליו.
היה זה מריו, (מבין בלי הסברים מה המצב), שעצר בעדה, החזיר אותה לדירתה, גירש את הגבר ששכב שיכור במיטתה – דבר שאני מעולם לא אזרתי עוז לעשות - והתקשר למשטרה
השוטרים כבר הכירו אותי, אותה ואת הילד, והניחו לו להישאר אצלי הלילה, מבטיחים לשלוח אלי מחר את העובדת הסוציאלית.
"מה זה?" נדהם מריו, כשארגנתי את הילד לשינה, "כל הבגדים שלו אצלך? איך זה?"
"לא כל הבגדים. גם אצלה יש דברים של אורי."
"כבר לא. היא מכרה הכול." אמר אורי ופיהק, משפשף עיניים באגרופים קטנים ומזוהמים, "גם את המעיל מהג'ינס שקנית לי."
"לא נורא חמוד, הוא היה קטן עליך בין כה וכה. נקנה לך חדש." אמרתי בעוד הוא מעביר מבט בוחן ושוקל - בוגר עד שברון לב - ביני לבין מריו.
"תקנו לי? באמת?" שאל
"כן, בטח." אמר מריו, "ועכשיו קדימה, לצחצח שיניים ולישון."
"אני וטוליק ישנים יחד." אמר אורי בהיסוס.
"מעכשיו אני ישן איתו, אתה ישן על הספה." פסק מריו, "קדימה, אם תראה לי איך אתה מצחצח יפה שיניים אני אכסה אותך ואשיר לך בספרדית שיר על חתולים."
אורי צחצח שיניים בקפידה, כפי שלימדתי אותו, ומריו שר לו בספרדית שיר עליז ואחר כך חזר למיטה והתיישב, מביט בי במבט רציני.
"כמה זמן זה נמשך?"
"שנה בערך. אני דואג לו מאז שבאתי לגור פה. יש לאימא שלו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל בעיקרון היא לא ממש מתפקדת, לפעמים היא יורדת מהפסים ואז היא מסוכנת".
"ואתה כמובן התנדבת לעזור."
פרשתי את כפי בתנועת חוסר אונים של - איך לא?
"מילא לתת לו לאכול, אבל לישון אצלך?"
"היא מביאה לשם גברים שתויים וגם היא שותה, יש מכות וכל מיני ... כל מיני דברים שילד לא צריך לראות. עדיף שיהיה פה."
"במיטה שלך?" נשמע שמץ של נזיפה בקולו של מריו, פעם ראשונה שהוא דיבר אלי ככה, ופתאום היינו שקועים במריבה הראשונה שלנו.
אני הסברתי שזה חורף וקר, הילד היה מפוחד ובודד, המיטה שלי חמה וגדולה דיה לשנינו.
מריו לטש בי מבט לא מאמין והזכיר לי שאני הומו שמכניס למיטתו ילד קטן ובודד בלי אף מבוגר שישגיח עליו.
"אני המבוגר שמשגיח עליו." הצלחתי לא להבין על מה הוא מדבר.
"לא טוליק, אתה השכן שמכניס למיטה שלו ילד מבוהל שאימא שלו לא מתפקדת." אמר מריו בחומרה.
עכשיו גם אני כבר הרמתי את קולי. "אתה קורא לי פדופיל מריו? כי אם זה מה שאתה חושב עלי אני מבקש שתלך מפה כבר עכשיו ואל תחזור."
לטשנו זה בזה מבטים זועמים. פיו נקפץ לקו חמור ועיני נמלאו דמעות. רגע לפני שהן גלשו על לחיי התרככו פניו וידיו הושטו אלי לחיבוק. "כמובן שלא טוליק, אני יודע שאתה ... אתה פשוט תמים, אתה לא מבין כמה זה מסוכן, אתה יודע איזה רושם זה עושה?"
"ולהשאיר אותו ככה, להשגחה של האלכוהוליסטית האלימה הזו זה לא מסוכן?"
"צריך לדווח למישהו שישלחו אותו ל..."
"הוא גדול מידי לאימוץ, יזרקו אותו לאיזה פנימייה, או משפחה אומנת, ומשם הוא כבר יצא פושע. נקשרתי אליו מריו, הוא ילד טוב, נשמה, ויש גם את באפי שאנחנו מטפלים בה יחד."
"באפי זו הכלבונת ההיא שישנה במלונה בחוץ?"
"כן, זו באפי שלנו, אנחנו מטפלים בה בשותף."
הוא נאנח. "טוב, אז מה עושים הלאה?"
"מחר אני אדבר שוב עם העובדת הסוציאלית, היא הבטיחה לברר אם אפשר לסדר שיתנו לי להיות משפחה אומנת של אורי עד שאימא שלו תגמל מאלכוהול."
מריו הניד בראשו בתיעוב, "זאתי כבר לא תיגמל בחיים, רק בקבר היא תפסיק לשתות."
"אל תדבר ככה." מחיתי, "היא בכל זאת אימא שלו."
"יש אנשים שצריך לשלול מהם את הרישיון להביא ילדים." התיז מריו בזעף. "תגיד, אם היא תחתום שהיא רוצה שאתה תיקח אותו זה יעזור?"
"היא בחיים לא תעשה דבר כזה. כמה שאני מנסה לעזור לו יותר ככה היא שונאת אותי יותר."
מריו הניד ראש בשאט נפש, "אני אטפל בזה, אל תדאג."
"במה תטפל? איך? מה אתה מתכנן לעשות?"
"עוד תראה." חייך וגלש מתחת לשמיכה, אחז בי בחוזקה ונישק אותי, "קדימה, הולכים לישון. מחר יש לנו הרבה עבודה."
למחרת הוא הסיע אותי ואת אורי לבית הספר במכוניתו ונסע לדרכו, נמרץ, מעשי ונחוש. כמה ימים אחר כך הסכימה במפתיע אימו של אורי שאנטולי שטרן - זה אני - יהיה האפוטרופוס של בנה הקטין, אורי אסרף, בזמן שהיא הולכת למוסד גמילה.
בהתחלה עקרנו לדירה הקטנה של מריו ושנתיים אחר כך מאסנו בצפיפות ועברנו לבית הדו משפחתי הנחמד שלנו שבו היה לאורי חדר גדול משלו עם מרפסת קטנה בשביל באפי, ולנו היה חדר שינה גדול עם שירותים פרטיים. היה לנו מטבח ענק שהיה תענוג לבשל בו, סלון מרווח עם נוף נפלא ופטיו עם פרגולה מכוסה יסמין פורח. נכון, הייתה משכנתא מעיקה, אבל היינו מאושרים שם, והידיעה שאימא של אורי ברחה ממוסד הגמילה ונעלמה לאי שם לא הטרידה אותנו כלל.
מאז עברו שמונה שנים נפלאות. האהבה והקשר שלנו העמיקו, וחיי נשזרו בחייו של מריו. אורי גדל והתפתח מילד מתוח ושתקן לנער שחום, דק ונבון. הוא עדיין נזקק לריטלין כדי להתרכז בלימודיו, אבל זה לא הפריע לו להיות תלמיד טוב, להצליח להפליא בנבחרת השחייה ולהפוך לנער פופולארי שהטלפון הנייד שלו לא הפסיק לצלצל ולוח הזמנים שלו היה עמוס פגישות חברתיות, אימונים, מסיבות ובילויים
אימו הייתה צצה מידי פעם - בערך פעם בשנה שנתיים - להפריע את מנוחתנו. מציקה מעט, מנסה לשחק את האם האוהבת ולהפריע לחיינו השלווים, אבל כל פעם מריו היה משכיל לסלק אותה מדרכנו, לשלוח אותה שוב לגמילה, שהיא תמיד ברחה ממנה אחרי כמה שבועות, או לסדר לה עבודה במקום מרוחק.
אחרי כל ביקור כזה היה אורי נעשה חסר מנוחה, ועד שהיא הייתה מסתלקת שוב לאי שם הוא היה חוזר להיות לוחם חשדן, זהיר ונחוש כמו הילדון האמיץ שפגשתי בחורף הבודד והקר ההוא שהפך לבן בריתי ולחלק מחיי.

ייאי!

זיקית • 24 ביולי 2008

עוד סיפור

2. עשית מצווה

הפולניה​(אחרת) • 24 ביולי 2008

לא ישנו בלילה האחרון של מריו בבית, שכבנו במיטה, עייפים אחרי שטרחנו על אריזת מזוודותיו שנחו מוכנות לצד הדלת ודיברנו, שוקעים מידי פעם לנמנום קל ושוב מתעוררים, מגששים זה אחר זה, מנסים לא להחמיץ אף רגע מהלילה האחרון לפני שהוא עוזב.
שנינו היינו אחוזי געגועים עוד לפני שנפרדנו בפועל וניסינו לעודד זה את זה בסקירת ההיסטוריה של משפחתנו הקטנה ובהעלאת זיכרונות מניסיונות קודמים שעמדנו בהם בכבוד.
המעבר מהדירה הקטנה מידי של מריו ששכנה בבית דירות גדול שאף אחד מדיריו לא התעניין בשכנים לבית השוכן בקריה כפרית שקטה ושמרנית שברובה הייתה מורכבת ממשפחות מסורתיות של אבא, אימא וילדים, היה מפחיד במיוחד.
נכון, פה ושם היו שם כמה גרושות וזיהיתי גם מספר אימהות חד הוריות, אבל שני גברים שחיים עם ילד היו מחזה יוצא דופן במקום השמרני הזה, והעובדה שאורי היה שונה מאיתנו בצבעו ובתווי פניו – שנינו בהירי עור ועיניים והוא שחור שער ושחום - עוררה ללא ספק רכילות וסקרנות.
השיטה שלי להתמודד עם הבעיה הייתה פתיחות גמורה. מי ששאל קיבל תשובה מדויקת וכנה בלי שום סודות. אמרתי בפשטות את האמת - הוריו לא מסוגלים לטפל בו והעובדת הסוציאלית שלו מינתה אותנו להיות המשפחה האומנת שלו.
מסתבר שהאמת היא באמת המדיניות הטובה ביותר. אחרי כמה חודשים של מבטים תמהים אנשים התחילו להכיר אותנו, התרגלו אלינו וקיבלו אותנו כמו שאנחנו.
לא פעם אמרו לי בהתפעלות שקטה שהביכה אותי – כל הכבוד, איך אתה מטפל יפה בילד, עשית מצווה – במקרים כאלו הייתי מהנהן, מסמיק ושותק, נבוך, כי איך יכולתי להגיד להם שאצלי ואצל אורי זה בכלל לא ככה, שאין פה שום עניין של עשיית חסד מצידי, שאנחנו בעלי ברית שנאבקים שכם אל שכם כנגד אימת החורף הקר והבודד שבו נפגשנו לפני שנים, כשאני הייתי מורה צעיר וחסר ביטחון והוא לוחם קטן ונחוש שנאבק על חייו כנגד כל הסיכויים.
אף פעם לא הסברתי לאיש איך מהרגע הראשון בו נפגשנו הפכנו לשותפים, עזרנו ותמכנו זה בזה, לוחמים יחד בקור ובבדידות, מטפלים יחד בבאפי שלנו שאליה הסתפח אחר כך גם מריו שלא מבין בדיוק מה טיב הקשר שלנו, אבל לא נורא, הוא בסדר, אנחנו אוהבים אותו ונטפל גם בו.
קלטתי עד כמה מריו לא מבין מה טיב הקשר שלי עם אורי כשהוא העלה מידי פעם – בעיקר בשנה הראשונה - את השאלה אם לא עדיף לאורי להיות בפנימייה או במשפחה מסורתית שיש בה גם אב וגם אם. לא כעסתי, הוא אמנם היה הגבר של חיי, אהובי הנצחי והיחיד, אבל הוא רק בן אדם ויש דברים שאפילו הוא, החכם, הנדיב והטוב בגברים שהכרתי, לא יכול לקלוט.
גם אני לא הבנתי את הדחף שלו להצליח בכל מחיר, לנצח את כל מתחריו בתחרות המוזרה הזו של מי מרוויח יותר, ולמי יש יותר רכוש, או כסף, או מכונית גדולה יותר, ובכל זאת אהבתי אותו בכל ליבי. עד שאורי התחיל להתבגר ועבר לחטיבת הביניים החיים שלנו היו רגילים מאוד ושקטים להפליא. שני הורים שעובדים ומנהלים יחד את הבית, ילד שהולך לבית ספר כמו כולם, חוזר לארוחה חמה, מכין שעורי בית, הולך לחוגים ולחברים. סתם בית רגיל שהדאגה הגדולה ביותר בו הייתה מצב לימודיו של הילד, או העובדה המצערת שהוא עדיין הכי נמוך בכיתה, מה שלא הפריע לו להיות חביב מאוד על חבריו ושחיין מצטיין בנבחרת הילדים.

עד שנתו השתים עשר היה אורי דק גזרה וילדותי למראה, אבל בערך בזמן שהחל ללמוד את ההפטרה שלו הוא התחיל להשתנות. תוך כמה חודשים קצרים הוא גבה והתרחב, שיער החל לצמוח בערוותו ובבית השחי שלו וקולו השתנה. ככל שהוא התבגר יותר חיצונית ככה היה מריו מוטרד יותר מבעיית הנטייה המינית שלו.
"אתה פוחד שבגללנו הוא יצא הומו?" חייכתי, "אם אני ואתה יצאנו הומואים למרות שגדלנו עם בסביבה נטולת הומואים אין סיבה שהוא לא יצא סטרייט. אם זה היה תלוי רק בהשפעת הסביבה לא היה נשאר אף הומו בעולם."
"אבל למשפחה יש השפעה חשובה מאוד על הנטייה המינית." התווכח מריו, והראה לי מחקרים שהראו בפירוש שאחוז גבוה מההומואים גדלו במשפחות בהן האם הייתה דומיננטית והאב חלש, או נעדר.
אנחנו היוונו הוכחה לצדקת המחקרים - אביו מת שנה אחרי שהוא נולד ואימו נותרה אלמנה עד עצם היום הזה, ואבי, איש חביב ונעים הליכות, הניח לאימא לנהל הכול והסתפק בחיוכים ובשתיקה פזורת נפש – מצד שני אחיו הבכור ושני אחי הגדולים הם חובבי נשים מובהקים, למגינת ליבן של נשותיהן.
אני לא נתתי אימון במחקרים הללו שנראו לי שרלטניים ולא רציניים. "יש מחקר שמראה שיש גם אחוז גבוה של שמאליים בין ההומואים." גיחכתי, "והנה שנינו ימניים."
"האמת שאני הייתי שמאלי כשהייתי קטן ואילצו אותי, בכוח, להפוך לימני." התוודה מריו.
"מסכן שלי, איזה רשעות." נדהמתי ונחרדתי, "מה הם עשו לך?"
מריו נבוך כאילו הייתה זו אשמתו, "ככה היה מקובל בארגנטינה." הסביר, "הם חשבו שזה לטובתי, קשרו לי את היד השמאלית כדי לאלץ אותי לכתוב רק בימנית."
המחשבה על מריו הקטן והשמנמן - שערו ערמוני מתולתל ופניו עגלגלים כפני מלאך – יושב בכיתה עם יד קשורה הרעישה אותי עד דמעות, והוא נחפז לחבק ולנחם אותי.
"נו, די, למה אתה מתרגש, זה קרה מזמן. זה לא משנה, אל תהיה עצוב בגלל דבר שטותי כזה טוליק, זה לא נורא ועכשיו אני יכול לכתוב בשתי הידיים."
"זה לא שטותי, וזה כן נורא. גם ברוסיה זה היה נהוג. טוב שבארץ נותנים לילדים לכתוב באיזה יד שהם רוצים ואורי יכול לכתוב בשמאל בלי שיציקו לו, אני לא מבין איך אפשר להתעלל ככה בילד?"
"מה, אורי שמאלי?" הופתע מריו שהצליח משום מה לא להבחין בכך עד היום, "אתה בטוח?"
"כן. נו, אז מה? לא כל שמאלי הוא הומו, וגם אם כן, למה אתה עושה מזה סיפור? להיות הומו זה לא פשע ולא אסון. תפסיק."
"אתה צודק, ובכל זאת הייתי מעדיף שהוא ירוץ אחרי בחורות."
"למה? כי זה מה שאתה ניסית לעשות כשהיית צעיר?"
"ואתה לא?"
"אף פעם לא. האמת שהן רצו אחרי."
"כן , בטח, כדי להתייעץ אתך איך לפתות בחורים."
"ולספר לי דברים, ולצחוק איתי, ולשאול אותי איזה שמלה לקנות ואיזה תסרוקת תתאים להן." הסכמתי איתו, צוחק.
"זה לא מצחיק." מחה מריו, "אתה והחברות האלו שלך..."
"אותי זה מצחיק." התעקשתי והתנפלתי עליו. התגוששנו מעט, ולמרות שאני נראה עדין, ואפילו מעט ילדותי מול מריו רחב הגרם והמוצק, וכל מי שרואה אותנו מניח, ובצדק, שהוא האקטיבי, הרי שהפעם, ולא לראשונה, הוא הניח לי להיות זה שחודר אליו ונהנה מזה מאוד.
בהתחלה זה לא היה ככה, כשרק הכרנו הוא הקפיד מאוד להתנהג כמאצ'ו גברי, אבל לאט לאט הוא נרגע, התחיל לבטוח בי והניח לעצמו, מידי פעם, להתמסר ולהיפתח אלי. נהנינו לא רק מהגיוון בסקס אלא גם מעצם המגע זה בזה, אהבנו להתכרבל יחד, להתנשק המון ולהחזיק ידיים סתם ככה, בשביל הכיף.
ליד הילד נזהרנו לא להגזים באותות חיבה כדי לא להביך אותו והבחנתי שמריו מקפיד לא להסתובב לידו ערום ומזעיף פנים כל פעם שאורי נכנס לחדר השינה שלנו ותופס אותנו שוכבים במיטה גם אם רק קראנו או צפינו בטלוויזיה.
הוא הקפיד מאוד מאוד לנעול את הדלת כל פעם שהיה סקס אפילו אם השעה הייתה ממש מאוחרת והילד ישן לבטח במיטתו. זה שעשע אותי מעט, אבל השלמתי עם צניעותו, מריו שהיה הבן החביב על אימו שתמיד דרשה ממנו להיות הגבר בבית קיבל את עצמו כהומו בקושי רב ורק אחרי מאבק ממושך בנטיותיו המיניות השלים עם עצמו. בעברו נרשמו אפילו נישואי בוסר שהתמוטטו מהר מאוד בגלל חוסר התפקוד שלו במיטה עם אשתו הטרייה.
אני שגדלתי בצילם של שני אחים בוגרים ומאוד דומיננטיים שהסבו את כל תשומת הלב המשפחתית ממני אליהם יצאתי מהארון בקלות, כמעט מבלי משים. תמיד הייתי שלם לגמרי עם עצמי ועם ההומואיות שלי ומעולם לא חשתי צורך להסתתר או להתנצל.
אני חושב שזו הייתה אחת הסיבות בגללן מריו התאהב בי מהר וחזק כל כך. חוסר הארוניות המושרש שלי הרגיע את פחדיו, גירש את ספקותיו וחששותיו, פיזר את הבושה שחש ונתן לו מקום לנשום לרווחה ולהיות הוא עצמו.

את מסיבת בר המצווה שלו חגג אורי רק איתנו, אימו לא באה להשתתף בשמחתו למרות שהזמנו אותה. עלייתו לתורה נערכה בבית כנסת כשכל חבריו לכיתה שטרחו להגיע בבוקר שבת לבושים בכיפות ובחולצות חגיגיות, משליכים עליו סוכריות טופי ומריעים בסוף ההפטרה שלו שאותה שר בצורה מושלמת.
אחר כך לקחנו אותו לארוחת ערב במסעדה של גדולים, נתנו לו להזמין לבד מהתפריט ולשתות קצת יין - שהוא לא אהב - למחרת הוא חגג שוב עם עוד שלושה מחבריו שיום הולדתם היה סמוך לשלו במסיבת בני נוער שהכניסה אליה הייתה אסורה עלינו, תודה לאל.
שבוע אחר כך יצאנו שלושתנו לסוף שבוע ארוך ומהנה באילת, המתנה שלנו לבר המצווה של אורי והחופשה הראשונה שלקחנו, מריו ואני, מאז שהתחלנו לחיות יחד.

"אתה תמיד מבין הכול בלי שיסבירו לך." אמר והחליק על ברכי בסתר השמיכה שכיסתה אותנו כשישבנו במטוס לאילת באותה חופשה ראשונה שלנו יחד שארגנתי לגמרי לבד, יודע שהוא יחוש לא בנוח להזמין חדר זוגי לשני גברים. אורי היה דבוק לחלון המטוס, גומע בהתרגשות את נופי הארץ, ואנחנו ישבנו לידו, אני באמצע, כרגיל, מתלטפים לנו בשקט מתחת לשמיכה, מאושרים לצאת מהשגרה, שמחים אחד בשמחתו של השני, מתרגשים לקראת הבאות.
זו הייתה חופשה מוצלחת מאוד. גבות מופתעות לא הורמו למראה זוג חד מיני עם נער ואף אחד לא העיר הערות מכוערות. הרגשנו רצויים ומקובלים, ולשמחתו לא היינו ההומואים היחידים במלון אם כי רק אנחנו באנו עם מלווה צעיר שישן בחדר משלו כמו נער בוגר ועצמאי, גאה מאוד להפגין את כישורי השחייה יוצאי הדופן שלו, צוחק מהחשש שלנו, שני אשכנזים בהירי עור שכמותנו, להישרף מהשמש העזה, בעוד שעורו השחום רק העמיק את גונו היפה ונעשה נוצץ ובוהק עוד יותר מתחת לקרני השמש העזות.

את הבשורה שמריו נוסע לשנתיים ללונדון בישרנו לאורי יחד. הוא קיבל את הידיעה בפנים שקטות ובלי שום סימן התרגשות חיצוני, אבל אני לא הוטעיתי, ידעתי שזו העמדת פנים והוא ממתין עד שמריו ילך לעסקיו כדי לשפוך בפני את כל התהיות, החששות והדאגות שעוררה בו הנסיעה.
כך נהג תמיד, מריו - ואיתו כל שאר העולם - הורשו להכיר רק את הצד החיצוני, הרגוע והחביב שלו, ומעולם לא פגשו את אורי האמיתי שרק אני הכרתי. הלוחם הקטן והנחוש שפגשתי באותו חורף בודד וקר גדל בביתנו לנער רגיש, זהיר ומודאג שהשתמש בקסם האישי ובחן שלו כדי להסוות את אישיותו הסוערת והמוטרדת.
גם חבריו וידידיו הרבים שכיבדו וחיבבו אותו בגלל חוש ההומור שלו, נדיבותו ונאמנותו, מאמן השחייה שלו שהיה מלא התפעלות מכישרונו ומיחסו הרציני לספורט, ומורותיו שאהבו אותו מעל ומעבר למקובל מפני שידע להקסים אותן ולסחרר את ראשיהן, כמעט לחזר אחריהן, כדי שיעניקו לו את כל החמימות והחיבה הנשיים שלא קיבל מאימו המתנכרת, אף אחד מהם לא הכיר אותו כמוני. רק אני, בעל בריתו הוותיק, היה היחיד שהורשה לראות, לפעמים, את אורי האמיתי.
כשהיה צעיר יותר הייתה לי גישה חופשית אליו, אבל ככל שאורי התבגר הוא למד להסתיר טוב יותר את הלוחם הקטן והדרוך שעדיין חי בתוכו, נחוש לשרוד בכל מחיר.
עם השנים הוא למד להעמיד פנים כל כך טוב עד שלפעמים אפילו אני חשבתי שאולי הוא באמת הפך לאותו נער מקסים וחסר דאגה שייצג את אורי כלפי חוץ, אבל אז היה קורה משהו שהיה מאיים לזעזע את העולם הקטן והבטוח שלנו והלוחם היה מגיח החוצה שוב, כועס ואומלל, עיניו פעורות לרווחה, יבשות מדמעות, גופו נוקשה ודרוך, אגרופיו קפוצים, רואה אויבים בכל מקום.
הנסיעה של מריו הייתה זעזוע חמור בשבילו, חמור מכפי שתיארתי לעצמי. ברגע הראשון בו נותרנו לבד ירד החיוך הנעים מעל פניו - פנים שחומים שאיבדו לאחרונה כמעט את כל מתיקותן הילדותית ונעשו מארכות ומזוותות שופעות קסם גברי, צעיר ופראי – והלוחם הקטן הסתער עלי, מודאג ומבוהל, ודרש הסברים.
"קרה משהו בינך לבינו טוליק? תגיד לי את האמת, אני כבר לא תינוק."
"אורי באמת ... אתה לא חי יחד איתנו באותו בית? אתה לא רואה שאנחנו אוהבים זה את זה כמו תמיד?"
"אז למה הוא עוזב." הטיח אורי בשולחן כף יד שגדלה בשנה האחרונה למימדים מפתיעים. גם מספר נעליו גדל פתאום ולפתע התקשיתי למצוא בשבילו נעלים.
"הסברנו לך חמוד." הנחתי יד מרגיעה על כתפו, מבחין בזעזוע שהוא כבר גבוה כמוני. לא שאני גבוה במיוחד, אבל הנער היה רק בן ארבע עשרה ועדיין צמח, "זה קידום רציני מאוד בשבילו, זו מחמאה אדירה לאדם צעיר כמותו לקבל משימה רצינית כזו."
"צעיר?" הרים לעומתי אורי גבות רבות הבעה ומלאות חן, "הוא כבר כמעט בן ארבעים, מה פתאום צעיר?"
"ארבעים זה צעיר." התעקשתי, "בעיקר בעסקי הבנקאות, וחוץ מזה הוא רק בן שלושים ושמונה."
"אבל אתה יותר צעיר, אתה עוד לא בן שלושים."
"אני אהיה בן שלושים בעוד כמה חודשים, אני מקווה שהוא יגיע לחופשת מולדת ליום ההולדת שלי."
"ואם לא אז תכעס עליו נורא ותיפרדו?" הניח אורי לעצמו להפליג על נחשולי דמיונו הסוער.
"כמובן שלא, אני אהיה עצוב מאוד, וגם מריו, אבל זה רק יום הולדת, אני אשרוד."
"אני לא רוצה שתהיה עצוב." הניח אורי שתי כפות ידיים חמות על לחיי, ממסגר את פני בכפות ידיו ארוכות האצבעות, מפנה את פני אליו, מקרב אותן לפניו ומביט בעיני כפי שעשה כשהיה ילד.
כשהיה קטן הנחתי לו לשבת בחיקי, לחבק אותי, להתרפק עלי ככל שרצה, מנסה להעניק לו מעט מהחמימות הגופנית והחיבה שאימו מנעה ממנו מאז היוולדו. בשנה שבילינו לבד, בלי מריו, הוא הרבה לגעת בי, להתכרבל בתוכי, ואהב לישון במיטתי, מצונף בתוכי כתינוק. הופעתו של מריו הפריעה מעט לקשר הגופני שלי עם אורי אם כי עדיין, בכל הזדמנות בה היינו לבד, אורי היה חש למיטתי וישן לצידי.
לפעמים כשהיה סובל מסיוטים היה בא לישון איתי גם כשמריו היה שם, שואב ממני נחמה וביטחון למשך הלילה ובורח מהר למיטתו בטרם יעלה השחר. מעולם לא מנעתי זאת ממנו, חשתי את הצורך שלו במגע שלי ולא ראיתי בכך כל רע. למריו לא ניסיתי להסביר, זה היה משהו פרטי ביני לבין הילד. מריו שגדל בחיקה של אימא אוהבת ומפנקת שחנקה אותו מרוב אהבה לא היה מסוגל להבין את הצורך הפיזי המכאיב של אורי בחום אנושי שרק אני יכולתי להעניק לו כי הייתי האדם היחיד בו בטח הלוחם הזהיר והמבוהל ששלט על חיי הרגש שלו.
עם התבגרותו של אורי פחת הצורך שלו במגע בי וכבר שנים לא בא לישון לצידי. אפילו כשמריו היה נעדר לפעמים מהבית לרגל עבודתו ישנתי לבד. רק מידי פעם היה אורי מעניק לי חיבוק מהיר או מפתיע אותי בנשיקה זריזה על לחיי.
הבנתי למה השינוי שעמד להתחולל בחיינו חידש את הצורך שלו לגעת בי, להיות בטוח שאני מבחין בו, ומעין עצבות כיווצה את גרוני כשנזכרתי איך היה יושב פעם על ברכי, ילדון קטן, רזה ומודאג, מביט בעיני בריכוז וחוקר אותי בדריכות רצינית אם אני אוהב אותו, רק אותו, ותמיד אוהב אותו, גם אם יהיה ילד רע ומרגיז.
הייתי מחבק אותו חזק, מצמיד אותו אלי ומבטיח לו שאני תמיד תמיד אוהב אותו, וגם אם אכעס ואצעק עליו לפעמים (זה מעולם לא קרה) שידע שבלב אני אוהב אותו ורק אותו מכל הילדים בעולם.
כיום הוא כבר כבד כמוני ואם היה יושב עלי היה מועך אותי, אבל המבט הכהה והרציני שקדח בעיני היה עדיין אותו מבט דרוך ולוהט של הלוחם הקטן שפגשתי לפני שנים בחורף אחד קר ובודד.

3. הזר
החודשים הראשונים להיעדרותו של מריו היו קלים מכפי שחששתי. כן, התגעגעתי מאוד, הוא חסר לי ללא הרף, אבל התמודדתי לא רע, ואפילו תפסתי את עצמי פה ושם גאה בעצמי על הדרך בה אני פותר בעיות, נחלץ ממשברים ביתיים קטנים, ומצליח להסתדר בכוחות עצמי, מנווט אותי ואת אורי על פני המעקשים והמהמורות של חיי היום יום.
הלכתי לבד לעשות טסט, שלמתי חשבונות, עשיתי קניות והתמודדתי עם הסתבכות מטופשת של אורי עם אחד מחבריו לנבחרת - ויכוח בין מתבגרים שהסתבך לקטטה אלימה משהו.
אורי השליך כסא על אחד מחבריו לנבחרת השחייה, הוריו של הנער השני הקימו מהומה ודרשו את הרחקתו של הגורם האלים מהקבוצה. המאמן נתקף בהלה כי אורי היה אחד מעמודי התווך של הנבחרת ופנה אלי בבקשת עצה.
הרגעתי אותו ופתרתי את המשבר בדרכים דיפלומטיות, מנסח יחד עם אורי מכתב התנצלות לנער הנפגע ולהוריו, ועושה איתו חזרות על נאום ההסבר שישא בפני בני קבוצתו.
אורי העווה את פניו בלגלוג כשהכתבתי לו את נוסח ההתנצלות שלוותה בהסבר על המתח שהוא סובל ממנו בגלל המבחנים החשובים בבית הספר והמעבר מחטיבת הביניים לתיכון.
"מה? זה לא נכון?" התרעמתי, "אני לא ממציא כלום."
הוא משך בכתפיו ושתק.
"אני יודע שהנסיעה של מריו בטח מוסיפה ללחץ שלך, אבל אני לא חושב שזה עסקו של המאמן שלך אם כי אתה יכול להוסיף, אם אתה רוצה, שיש עניינים בבית שמלחיצים אותך."
"אל תדבר שטויות." התיז אורי בזעף.
"אוריל'ה." הנחתי יד מרגיעה על עורפו.
הוא התנער, "תפסיק, אני לא תינוק, אני יודע לבד מה להגיד."
"אני מנסה לעזור." נפגעתי קצת והסרתי מעליו את ידי.
הכעס המרדני שלו התחלף באחת בחרטה. "אני יודע, אל תיעלב, תודה שאתה עוזר, אבל אני יודע לבד מה להגיד, יהיה בסדר, אל תדאג כל כך."
"זרקת כסא על חבר שלך, איך אני יכול לא לדאוג?"
"אולי הגזמתי קצת." חייך אורי חיוך שהיה בו קצת יותר מידי עליצות, וגם שמץ של אכזריות, "אבל תאמין לי שעשיתי את מה שלכולם בנבחרת התחשק לעשות מזמן. ההוא סתם מציק, ילד מפונק של אימא ונודניק זוועתי, אם לפחות היה שחיין טוב, אבל הוא כזה הו..." ברגע האחרון תפס את עצמו ונעצר.
עיני נפגשו בעיניו, "רצית להגיד הומו." קבעתי.
"כן, זה מה שאומרים, זה סתם, זה לא שהוא באמת הומו."
"לא אכפת לי ממנו, אבל מפריע לי שאתה משתמש במילה הזו כאילו היא מילת גנאי."
"אני יודע, סליחה טוליק, לא התכוונתי, זה סתם ביטוי כזה, אל תיקח ללב."
נאנחתי. "קשה לי לא לקחת ללב כשדווקא אתה מדבר ככה."
הוא כרך את זרועותיו סביב צווארי ונישק אותי כמו שהיה עושה כשהיה ילד ושוב הבחנתי, מופתע כל פעם מחדש, עד כמה גבה והתרחב לאחרונה. גופו הילדותי והדק נעשה שרירי וחזק כל כך מאז הקיץ האחרון, ועורו היה חם וחלק כל כך תחת כפות ידי... החזרתי לו חיבוק וידעתי שעל השיחה הזו ביני לאורי לא אספר למריו בשיחה הלילית הקבועה שלנו.

מריו אמנם לא היה איתנו בגופו, אבל הקפיד לשמור על קשר רצוף עם היום יום שלנו, מנסה לשתף אותי בחייו. זה עבד יפה בחצי השנה הראשונה וכשנפגשנו שוב לכמה ימים יקרים מפז מיד אחרי יום הולדתי - שאותו למרבה הצער ביליתי לבד - נפלנו איש לזרועות רעהו כאילו נפרדנו רק באותו בוקר.
סיפרתי לו בחיוך מבטל על החלום המוזר שהטריד אותי במשך מספר לילות לפני שהוא חזר. בחלום הוא נכנס הביתה ולמרות שנראה בדיוק כמו לפני הפרידה חשתי שהוא אחר, שריחו זר, שכל מנהגיו שונים, שהוא לא הוא. כאילו ניזון מהפחדים שלי החלום נעשה ארוך ומפורט יותר מלילה אחד למשנהו. הייתי מתעורר ממנו בוכה, חש בודד כפי שלא חשתי מאז אותו חורף רחוק וקר בו פגשתי את אורי לראשונה.
כשמריו ישן איתי לא חלמתי כלל. רק אחרי שנסע שוב חזרתי לחלום עליו, אבל אלו היו חלומות טובים ומנחמים, חלומות עשירים בפרטים מדויקים ונעימים. בחלומות ההם היינו רק שנינו, בדרך כלל יושבים לנו בבית קפה שנשקף על כיכר מרוצפת אבנים שבמרכזה מזרקה קטנה וצנועה, וסביבנו עצים ירוקים ירוק דשן של אירופה. היינו שותים קפה טעים, אוכלים עוגות קצפת ואחר כך מטיילים לאיטנו בכיכר, נעמדים להציץ למטה אל הנהר שזרם בעמק מתחתיה, מתפעלים מהנוף, ואז הוא היה מניח יד על שכמי, מנשק את עורפי ולוחש לאוזני שהוא רוצה שנלך למלון כי הוא כל כך רוצה שנהיה כבר לבד. עם הזמן, ככל שגברו געגועי ומועד הפגישה הבאה שלנו שב ונדחה כל פעם מחדש היינו שותים פחות קפה ואוכלים פחות עוגות, ורוב החלום היה מתרכז בזמן שהיינו מבלים במלון עלום השם והנעים ההוא שחדריו היו גבוהי תקרה, חלונותיו גדולים ומקומרים ונברשת נחושת תלויה בו מעל מיטת אפיריון גדולה שבה אהבנו זה את זה.
הספקנו להיפגש עוד חמש פעמים במשך השנה הראשונה להעדרו של מריו. הוא בא עוד פעם אחת לסוף שבוע חטוף לארץ, ואני טסתי אליו ללונדון שלוש פעמים. פעם אחת עם אורי ופעמיים לבד.
אלו לא היו פגישות רעות, אבל לא טובות וארוכות כמו הראשונה.
מפגישה לפגישה חשתי שהוא קצת פחות איתי, קצת יותר דומה לזר בחלום הרע ההוא שחזר לבעת אותי אחרי מותה של באפי.
היא מתה קצת לפני יום הולדתי השלושים ואחת, נדרסה המסכנה בגלל רגע אחד של חוסר זהירות שבא לה בגלל גילה המופלג, ובגלל פזיזותו של הנהג שלא הבחין בה.
אורי מצא אותה כשחזר מאימון, מוטלת בשולי הכביש, לא רחוק מהבית, עדיין חמה וכמעט שלמה. רק מעט דם נזל מאפה, מכתים את פרוותה הדבשית הרכה. הוא נשא אותה על כפיים הביתה, בוכה בדמעות של ילד שבור לב.
לא היו בפי מילים לנחם אותו. התאבנתי מרוב צער ואשמה. איך יכולתי להניח לה ללכת מהחצר? הרי ידעתי שהיא קשישה מכדי להתרוצץ לבד והכביש מול הבית נעשה כל כך הומה מכוניות בשנים האחרונות.
"בוא נקבור אותה יחד בחצר." אמרתי לאורי והלכתי למחסן להביא מעדר. אני חפרתי קצת, ואחר כך הוא הגיש לי אותה וחפר בזמן שאני אחזתי בה. אחרי שהבור היה עמוק דיו עטפנו אותה בשמיכה שלה וכיסינו אותה בכפות ידינו בעפר.
"איזה מצבה אתה רוצה שנעשה לה?" שאלתי את אורי.
"שום מצבה. נשתול פרחים." אמר אחרי הרהור קל.
"רעיון יפה." הסכמתי והושטתי לו את ידי. הוא אחז בה ואנחנו חזרנו הביתה יד ביד, שותקים.

באותו לילה שוב לא הצלחתי להשיג את מריו בטלפון, זה קרה לעיתים די קרובות לאחרונה - לטענתו בגלל עומס העבודה שהוטל על כתפיו - ולכן לא יכולתי לספר לו על האסון. הייתי מדוכא מכדי לאכול ונרדמתי מול הטלוויזיה שדלקה בלי קול בלי שלבשתי פיז'מה וצחצחתי שיניים, מעשה מאוד לא אופייני לי.
כמו להכעיס חלמתי שוב את אותו חלום נורא ומריו היה הפעם זר כל כך עד שאפילו עברית הוא כבר לא דיבר, אלא מן תערובות לא ברורה שנשמעה כמין ג'יבריש בלול מאנגלית ומספרדית. כשביקשתי שידבר עברית כעס עלי וזיק של רשעות בהק בעיניו הטובות.
התעוררתי בזעקה, מבולבל וחרד, מגלה שאני עדיין בבגדי, הטלוויזיה האילמת מהבהבת מולי, גופי מזיע ובפי עומד טעם רע של בדידות ופחד.
אורי נזעק לחדר השינה שלי. "מה קרה?" שאל, "למה אתה לא בפיז'מה?"
"נרדמתי עם הבגדים." התחלתי לפשוט אותם מעלי בתנועות מסורבלות, "ולא צחצחתי שיניים ואני מת להשתין."
"מה מריו אמר על באפי? הוא כועס עלינו?" שאל אורי.
"לא דיברתי איתו." הודיתי ונעמדתי מול האסלה, משתוקק להקל את הלחץ על השלפוחית שלי.
"למה לא? צריך לספר לו."
"ניסיתי אורי, אבל לא הצלחתי להשיג אותו. הוא מאוד עסוק לאחרונה. תעשה טובה ולך מפה, אני רוצה להתקלח."
"אז תתקלח, מי מפריע לך, אתה מתבייש ממני?" הטיל אורי את עצמו על המיטה בפישוק ידיים ורגלים. חשתי את עיניו על גבי הערום, אבל הלחץ על השלפוחית גבר, השתנתי ואחר כך נכנסתי להתקלח. המים החמים הרגיעו אותי, שטפו את הזיעה וגירשו את ביעותי החלום המטריד. צחצחתי שיניים וחזרתי למיטה, אורי שכב על צידו, ראשו על הכרית של מריו וישן שינה עמוקה, נושם נשימות רגועות של ילד.
מריו היה מתרגז לראות אותו ישן במיטה שלנו, ועוד בצד שלו, חשבתי, אבל מריו לא היה שם, ואני הייתי עייף מכדי להעיר את אורי ולשלח אותו למיטתו, במקום זה נשכבתי לצידו ונרדמתי.

ערב אחר כך הצלחתי להשיג את מריו בטלפון וסיפרתי לו על מותה של באפי. הוא היה מלא אהדה וצער, ולא חלם אפילו להאשים אותנו במותה. כשסיפרתי לו שאורי חש אשמה כי הכלבה יצאה מהחצר כדי להמתין לו שישוב מאימון מריו התעקש לדבר איתו ולהרגיע אותו, אמר לו דברי נחמה רכים, התנצל שקצת קשה להשיג אותו לאחרונה בגלל עיסוקיו הרבים, וחזר והבטיח שהוא מתגעגע אלינו מאוד ושהוא יגיע בקרוב לעוד ביקור מולדת ממושך. הוא נפרד ממני בנשיקות ובדברי חיבה שנשמעו לי מופרזים ומודגשים קצת יותר מידי, ועם זאת ניחמו אותי בדרך מוזרה, כי גם אם הוא מתנחם בגופם של אחרים (כפי שהחלטנו בפגישה האחרונה שלנו להרשות זה לזה) לפחות הוא חש אשמה ומנסה לכסות ממני את מעשיו.
"לדעתי הוא בוגד בך." אמר אורי אחרי השיחה המעיקה עם מריו ושמתי לב שהוא מביט כאילו עלי, אבל מתרכז באיזה נקודה מסתורית קצת מעל לכתפי הימנית.
"אורי.... זה לא ככה. אתה לא מבין."
"מה יש להבין? קודם הוא עוזב כדי לקדם את הקריירה שלו ועכשיו הוא מבלה במיטה עם אחרים ואתה ... אתה טיפש."
"למה אני טיפש?"
"כי זה לא מגיע לך ואתה שותק."
"אבל גם אני יכול ... דברנו על זה ש... יש לו צרכים גופניים ואין לזה שום קשר לאהבה שלנו."
"אבל ..."
"מספיק אורי. אתה צעיר מידי לשמוע דברים כאלו וחוץ מזה זה לא ממש העסק שלך."
"לא העסק שלי? בטח שזה העסק שלי. אלו לא רק החיים שלכם, זה גם החיים שלי, מה אני אעשה כשתיפרדו? אחזור לאימא?"
"גם זו אופציה אורי, העובדת הסוציאלית שלה סיפרה לי שהיא הצליחה להיגמל סוף סוף ושהיא עובדת בעבודה קבועה ומשתתפת בפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. בשנה האחרונה המצב שלה מאוד מאוד השתפר."
"מה זה נוגע לי?" התמלא קולו של אורי עוינות, "למה אתה מספר לי עליה?"
"כי היא אימא שלך."
"הייתה פעם, קצת. עכשיו כבר לא. בחיים אני לא אחזור אליה, וחוץ מזה אני כבר מבוגר מידי, אני לא צריך אימא."
"כל אחד צריך אימא, אף אחד לא מבוגר מידי בשביל זה."
"אתה כזה הומו טוליק!" התפרץ אורי, קצת נרגז וקצת מתבדח. "יאללה, בוא נלך לישון."
"נו, אז לך."
הוא השתרע שוב על הצד של אורי, מפנה אלי את גב השחיין השחום והחלק שלו.
"אורי, זו לא המיטה שלך."
"עזוב, אל תציק."
"אורי, יש לך מיטה משלך ו..." הוא התחיל לנחור בהפגנתיות.
הנחתי יד על כתפו, מנסה לטלטל אותו, אבל הגוף הדק ומלא החן הזה היה חזק עד להפתיע, וסירב להיות מטולטל מהמיטה, ואני הייתי עייף מכדי להתווכח ... שוב ישנו יחד.
ובבוקר חלמתי שוב עלי ועל מריו, והפעם קפצנו מבית הקפה שבכיכר ישר למיטת האפיריון, נאחזים זה בזה מתחת לנברשת הנחושת שהתנודדה מעלינו בפראות. חיבקתי אותו בכוח, מעביר כפות ידיים מתגעגעות על כתפיו, גבו, מותניו, לוחץ אליו את זקפתי הבוערת, מצמיד שפתיים אל עורו החלק, החם ה.... זה לא הוא...
"אורי!" קרעתי את עצמי מעליו, נאבק להשתחרר משיירי החלום שנכרכו סביבי, דביקים ולחים.
אורי, בניגוד אלי, היה ער לגמרי. הזדעזעתי כשהבנתי שהוא מודע לחלוטין לטעותי ואינו נבוך כלל.
"התעוררת." חייך אלי והושיט לעברי יד, מנסה למשוך אותי שוב אליו.
זינקתי מהמיטה כנשוך נחש. "תפסיק עם זה מיד! מה אתה עושה?"
הוא התיישב, מושך על כתפיו שמיכה שלא הצליחה להסתיר חזה רחב ומפוסל להפליא של שחיין צעיר, מעוטר בפטמות כהות ומפתות שצבען צבע שזיפים בשלים.
"אתה כועס עלי?" סקר את פני בדאגה.
חזרתי והתיישבתי על המיטה, שומר על מרחק ביטחון. "אורי, אני לא רוצה שתבוא לישון איתי יותר, זה ברור?"
"למה? ממה אתה פוחד?"
"זה לא עניין של פחד, זה ... לא משנה. פשוט אל תבוא יותר."
הוא רכן לעברי, מביט ישר בעיני, "אתה שוכח שאני כבר לא ילד קטן טוליק, ואני אוהב אותך מאוד."
"גם אני אוהב אותך אורי."
מהיר וגמיש הוא משתחרר מהשמיכה ונעמד על ברכיו, סמוך מאוד אלי, ערום לגמרי, ידיו על כתפי, מצמיד אלי את גופו הצעיר והחם. אני חש את זקפתו נלחצת אלי ונחרד.
"אורי לא!"
"אבל אמרת שאתה אוהב אותי?"
"לא ככה חמוד, בבקשה לך מפה." הוא כבר לא ילד, כמה קשה לי להדוף אותו מעלי, הוא חזק ממני ועקשן ואני .... קמתי בחיפזון והסתגרתי במקלחת.
לא יצאתי משם עד ששמעתי אותו מסתלק.
אחר כך הסתערתי על הטלפון והצלחתי להשיג את מריו דקה לפני שיצא לעבודה.
"מריו אני יודע שהחלטנו על יחסים פתוחים כל זמן שאתה שם ואני פה, אבל זה לא עובד, אני לא עומד בזה, אני חייב לפגוש אותך."
מריו ענה לי בנימוס בקול מוזר, כאילו לא שלו, הבטיח שכן, בוודאי, ניפגש בקרוב, יהיה בסדר, ביקש שלא אדאג ושאמסור ד"ש חמה, ועשה את כל זה בלי שנקב בשמי אפילו פעם אחת.
רק אחרי שהשיחה האיומה הזו הסתיימה הבנתי שהוא כנראה לא היה לבד ולכן הוא דיבר אלי כאילו הייתי זר.

פרלין​(נשלטת){ש} • 25 ביולי 2008

אוי, זה מתחיל להיות מעניין...

אני אוהבת את זה שאת לא מפחדת להתמודד עם קונפליקטים.

4. מה יהיה איתי

הפולניה​(אחרת) • 26 ביולי 2008

העניין ריחף מעל ראשנו כמו ענן קודר מאז שמריו סיפר לי בהתלהבות על ההצעה הנפלאה שקיבל מהבוס שלו. אין לי מושג למה לא דיברנו על זה לפני נסיעתו ולמה התנהגנו כאילו זה מעשי לצפות משני גברים צעירים שיסתפקו בחיים נטולי סקס כמעט לחלוטין - אלא אם כן נביא בחשבון מספר פגישות בשנה - למרות ששנינו ידענו שזה לא ילך, לא כשמדובר במישהו כמו מריו.
גם כשהצלחנו לדבר על זה סוף סוף זו לא הייתה שיחה רצינית ומעמיקה, נגענו בנושא בקלילות, מכדררים אותו ביני לבינו, מתבדחים עליו, מציצים בו בזוית העין, בוחנים אותו במעין אירוניה מרירה.
זה התחיל בהערה שלו על יופיו של המלצר ששירת אותנו, והמשיך בתיאור עצמו, הולך ברחובות ובולע בעיניו את הגברים המדהימים שהסתובבו סביבו כל הזמן. אחר כך בא סיפור מצחיק על החלומות הארוטיים שהתחילו להטריד אותו לאחרונה בתכיפות כאילו חזר להיות נער מתבגר, ואיך הוא נאלץ להחליף סדין כמעט כל לילה. ולקינוח נרמזו רמיזות גסות על הלחץ המתגבר אצלו, רמיזות שנאמרו בטון משועשע ומבטל כאילו רק כך הוא מרשה לעצמו לספר לי על המצוקה והקשיים של חייו בלעדי.
צחקתי כי זה מה שהיה מצופה ממני, למרות שהיה לי ברור שהוא מנסה להגיד לי משהו ולא יודע איך ולכן הוא מדבר מסביב לנושא ומתבדח. אם הוא סמך עלי שאעשה את העבודה בשבילו הוא התאכזב, הייתי פגוע ומבוהל מכדי להצליח להעביר את השיחה לפסים רציניים. כמו פחדן התעלמתי מהרמזים שלו והמשכתי לחייך ולהיות כייפי וזורם כפי שהתעקשתי להיות כל זמן הביקור.
רק כשהיינו בשדה התעופה, מתחבקים חיבוק אחרון לפני פרידה, הצלחתי לדון בחטף במה שהעיק עלי מאז אותה שיחה משונה.
"בקשר למה שסיפרת לי קודם על הגברים המדהימים שמסתובבים פה ברחובות, והסדינים שצריך להחליף כל לילה ... זוכר?"
הוא הנהן, מביט בי במתיחות, ופתאום הבנתי עד כמה הוא חושש לאבד אותי בגלל הפרידה הממושכת וכמה קשים חייו, נקרע ביני לבין השאפתנות שלו. גל של חיבה רכה כלפיו אפף אותי, הבנתי מה הוא מבקש ממני ולמרות שזה כאב לא יכולתי למנוע ממנו את מבוקשו. "אל תהיה מודאג כל כך, זה רק צורך גופני, סתם חרמנות. גם אני מרגיש כמוך, ברור שקשה לך להתאפק כל כך הרבה זמן. זה לא יפגע בנו, במה שיש לנו, זה סתם זיונים, אני מבין לגמרי מריו, אתה לא צריך להרגיש אשם."
הוא התחיל לחייך ונעצר, חיוכו קפא ומבטו נמלא חשדנות. "אני לא צריך להרגיש אשם כי יש לך מישהו?" התהדקו אצבעותיו על זרועי.
"מה?" נבהלתי, "איזה מישהו?"
הלחץ על זרועי התגבר עד כאב. "בגלל זה אתה כל כך מבין ונחמד? כי אתה כבר .... מי זה? כבר הבאת אותו הביתה?"
"מריו, באמת..." עשיתי ניסיון לא רציני לשחרר את ידי, אבל הוא המשיך לאחוז בה בכוח, מבטו הזועם קודח בעיני, דורש תשובה.
"חוץ מאורי אני לגמרי לבד, הגבר היחיד שנכנס אלינו היה הטכנאי של מכונת הכביסה שדיבר כל הזמן על ההכנות לחתונה שלו." הנחתי את כפי על האגרוף שלפת את זרועי בכוח, "נו, די, תפסיק טיפשון." הפצרתי בו בעדינות, "איך אני יכול להיות עם מישהו חוץ ממך? גם כשאני מחליף סדין בבוקר זה רק בגלל חלומות עליך... התכוונתי אליך, לא אלי, אתה יודע שאני ... אצלי זה אחרת."
הוא היסס עוד רגע ואז השתכנע, שחרר את זרועי מלפיתתו ונלחץ אלי בחיבוק חזק עד מחנק, "אני אוהב אותך." אמר, קודם בעברית ואחר כך בספרדית, "לא משנה מה יקרה, תזכור תמיד שאני אוהב רק אותך טוליק." ואז הרפה ממני והלך.
הסימנים שהותירו אצבעותיו על זרועי נותרו שם במשך כשבועיים, מחליפים צבע לאט משחור לסגול, לירקרק ואחר כך לצהוב דהוי, כואבים כל פעם קצת פחות, עד שנעלמו לגמרי.

נכנסתי למטבח לשתות קפה ומצאתי שם את אורי מכין לו כריך מלחמנייה. "תכין גם לי קפה." ביקשתי והתיישבתי, "אין עוד לחמנייה גם בשבילי?"
"לא, זו הייתה האחרונה. רוצה שאני אטוס לסופר להביא לך?"
"לא חשוב, אני אוכל פרוסת לחם, אתה תאחר לבית ספר, קדימה אורי, תזדרז."
"אתה כועס עלי?" הציץ אלי מזווית העין, בוחן את פני בדאגה.
"לא חמוד, אבל בבקשה, אל תבוא לישון איתי יותר."
"נבהלת בגלל שעמד לי?" צחק אורי ואפילו לא הסמיק. להיפך, אני זה שהסמקתי.
"כן, האמת שכן. אל תצחק אורי, בעיני אתה עדיין ילד ואתה מביך אותי כשאתה מתנהג ככה."
"אבל אני כבר מזמן לא ילד קטן טוליק, אני כמעט בן שש עשרה, אתה לא קולט את זה?"
"אני קולט, אני קולט, אבל בעיני תמיד תישאר קצת ילד. תגיד אורי... מה ... איזה... אני מתכוון...." גמגמתי כמו עילג, השאלות שרציתי לשאול בערו לי בפה ולא יצאו החוצה. זה מעולם לא קרה לי איתו, תמיד היינו גלויים וכנים זה עם זה, איך זה שפתאום אני לא מצליח להתבטא?
אורי הביט בי מתלבט ומתחבט, חייך את החיוך המלגלג הזה שסיגל לעצמו מאז שנעשה גבוה יותר ממני, ולא ניסה לעזור.
"מה שאני מנסה לשאול זה אם אתה נמשך לגברים." הצלחתי לבסוף לפלוט. משום מה המילה הומו נתקעה בגרוני והייתי נאלץ להסתפק בתחליף.
"אני לא נמשך סתם לגברים, אני נמשך אליך טוליק."
לרגע קיוויתי שהוא לא מתכוון, שזו סתם בדיחה אווילית, אבל הוא לא חייך ומבטו היה רציני ומרוכז כל כך עד שידעתי שאם רק אושיט את ידי ואגע בו הוא ואני...
"אתה חייב לצאת עכשיו אורי, תראה כמה מאוחר, תפסיד את ההסעה."
"נו, אז? זה לא כל כך חשוב." מחה אורי.
"זה כן חשוב, הלימודים שלך מאוד חשובים. קדימה, צא, נדבר על הכול בערב." האצתי בו. הוא יצא בחוסר חשק, מפנה אלי מעבר לכתפו מבט עצוב לפני שהסתלק.
אחרי שהילד יצא גיליתי שמצחי שטוף זיעה. לא יכולתי לגעת בקפה, שפכתי אותו, הכנתי כריך מרושל ונסעתי לעבודה.
אני מלמד ספרות ותנ"ך בתיכון, ומעביר גם שיעורים בתושב"ע ובמחשבת ישראל. אני אוהב ללמד, ואני במיטבי כשאני מול כיתה. לצערי ככל שאני צובר יותר וותק כמורה ככה המערכת מנסה לדחוק אותי לתפקידי מנהלה שאמורים להיות קידום בשבילי, אבל מאמללים אותי ומשעממים אותי. למזלי בנימין בר ששת, מנהל בית הספר, הוא ידיד טוב שלי שיודע עלי כמעט הכול והוא מרשה לי, למרות מעמדי הבכיר והוותק שלי, להמשיך לעסוק בהוראה בלבד ופוטר אותי מלהיות מרכז מגמה.
בניגוד למריו בנימין מבין את חוסר השאפתנות שלי וטוען שהוא מקנא בי וגם הוא היה רוצה להגיע כמוני אל המנוחה והנחלה ולעסוק במה שהוא אוהב בלי להיטרד בשיקולי יוקרה, מעמד ושכר.
הגעתי לבית הספר ואצתי למשרדו. "בני, אתה זוכר שוויתרתי על שנת השבתון בשנה שעברה? יש סיכוי להתחרט ולקבל אותה שוב?"
"שוב לא, אבל אולי בשנה הבאה."
"בני, אני צריך אותה עכשיו."
בני הרים את ראשו מלוח המערכת הבית ספרי שמורכב מפיסות מגנט צבעוניות שהוא מזיז לפה ולשם לפי הצורך. כבר מזמן היה צריך למחשב את השיטה העתיקה הזו, אבל הוא מעדיף את זה ככה, ומה זה משנה? כל עוד הוא מפליא בארגון המורים בחדרי כתות ברחבי בית הספר ומלהטט בשעות לימוד, מועדי מבחנים ושיעורים וחיסורים לא צפויים של מורות צעירות בצורה שמשביעה את רצון כולם (חוץ מאשר של התלמידים הסרבנים שלנו) אז שימשיך לשחק עם המגנטים שלו.
"מה קרה אנטולי, למה נפלו פניך וסמקו לחייך?" שאל בבדיחות הדעת, ועם זאת בחן אותי במבט קפדני.
היה לי קשה לעמוד בפני המבט החודר הזה, קשה לי לשמור סוד בפניו, אבל ברור שאת מה שקורה (מה באמת קורה?) ביני לבין אורי אסור לי לגלות לאף אחד בעולם כולו, כולל אני עצמי, זה סוד כמוס ומביש.
"אני... אני... יש לי בעיות בבית. אני צריך... אני..." פתאום אני לא בטוח מה אני באמת צריך ואני צונח על הכסא מולו ומביט בו חסר ישע.
"איזה בעיות? מה קרה?"
"מריו נשמע מוזר בטלפון, אני חושב שאני צריך לנסוע לשם לברר מה קרה לו."
"היית צריך לנסוע איתו, אם אני הייתי נוסע לחו"ל לשנתיים אין מצב שאשתי לא הייתה מצטרפת." חזר בני על מה שאמר לי ברגע שסיפרתי לו שמריו נוסע. בזמנו ביטלתי את דבריו בטענה שאני לא יכול לעקור את אורי מביתו ויש לי את העבודה שלי, ומה לכל הרוחות יש לי לחפש בלונדון הקרה כשאני מאושר כל כך פה, בביתי.
"אולי צדקת והייתי צריך לנסוע איתו, עכשיו אני פוחד שכבר מאוחר מידי."
"עד כדי כך?" מתמלא בני דאגה וצער. מריו חביב עליו מאוד, ונעים לו להיות ידיד של זוג הומואים. זה גורם לו לחוש מודרני ורחב אופקים בלי להסתכן יותר מידי, ואולי אני סתם עוקצני והוא פשוט ידיד שמשתתף בצערי?
"אני לא יודע, כבר כמה זמן יש לי הרגשה לא טובה... הוא דוחה כל הזמן את הפגישה הבאה שלנו והבוקר הייתה לנו שיחת טלפון כל כך ..." אני מחווה תנועת חוסר אונים בידי, מחפש מילים להסביר את נוראותה של השיחה האחרונה עם מריו כשהפעמון מצלצל פתאום, מזכיר לי שעלי להיות בכתה י"א עכשיו, ללמד שוב את עגנון.
אני נפרד מבני והולך לכיתה, מעביר את עצמי לטייס אוטומטי ומנסה לעבור בשלום את היום. זה קשה, ראשי טרוד בבעיית אורי, ליבי דואב את המרחק ממריו ודווקא היום מתקשרת כרמל, העובדת הסוציאלית של שוש, אימו של אורי.
היא מכוונת בדייקנות את מועד השיחה להפסקה של עשר ולכן אין לי תירוץ לא לשוחח אתה ומבשרת לי ששוש נמלכה סוף סוף בדעתה והחליטה, בעזרת הפסיכולוגית שלה, שהיא בשלה לפגוש את אורי.
"שוחחת איתו עליה?" דורשת כרמל לדעת בנועם תקיף של עובדות סוציאליות שיש להן פתרונות לכל בעיות החיים.
"כן, אבל הוא מתנגד. לדעתי הוא עדיין לא בשל לזה."
"זכותה לפגוש אותו אנטולי, אתם רק משפחה אומנת שלו." מתגנבת תוכחה רכה לקולה של כרמל. זה נכון, היא אמרה לנו עוד אז שהוא רק פיקדון אצלנו, חזרה והסבירה שאימו לא ויתרה עליו וזכותה לפגוש בו, אבל אני התעלמתי ועכשיו חוזרת בעלת הפיקדון לדרוש אותו וכל סמכותה של המדינה ושל החוק והטבע עומדים מאחוריה וכנראה שהם צודקים ואני טועה.
עובדה, ראית מה קורה כשמגדלים ילד אצל הומואים.
"הוא כמעט בן שש עשרה כרמל, אני לא יכול לקחת אותו בכוח." מתגנבת נימת הצטדקות מאוסה לתוך קולי. הלוואי ויכולתי למחוק אותה, אבל היא כבר נזרקה לחלל האוויר ואת הנעשה אין להשיב.
"לא, כמובן שלא, אבל בכל זאת, אתה מהווה דמות סמכותית בחייו, אין לך השפעה עליו?" מתעלמת כרמל מהיתרון שלה עלי ומפצירה בי ברוך לשתף פעולה איתה ועם אימא שלו ועם החוק הקובע שהילד שייך לאישה שילדה אותו ויש לה זכויות עליו בלי שום קשר למה שעוללה לו אחרי הלידה.
"זה לא שאין לי שום השפעה עליו, בדרך כלל כן, הוא הולך לבית ספר כשאני אומר לו, ואפילו מסדר לפעמים, קצת, את החדר שלו, אבל בנושא של אימא שלו הוא מאוד עיקש. אולי היא תסתפק בשיחת טלפון?"
"לא יודעת, זה לא מקובל, אני צריכה לחשוב על זה." מתאכזבת כרמל מחוסר שיתוף הפעולה שלי.
"אולי מכתב? שתכתוב לו למה הוא אמור להיפגש עם אישה שאמללה את חייו והתאכזרה אליו בשש השנים הראשונות של חייו." אני מנסה עוד דרך להתחמק ממנה, מהאישה הכועסת הרעה והתוקפנית הזו שהפחידה אותי כל כך בזמנו.
כרמל מבינה ומנסה להרגיע ולמשוך אותי לצידה, הצד של האימא שחזרה בתשובה ורוצה להתאחד עם בנה. "אני יודעת שאתה כועס עליה, אבל תזכור שהיא הייתה מאוד אומללה וחולה אז ולא הבינה מה היא עושה."
"אני יותר פוחד מכועס, היא הייתה מאוד תוקפנית ואכזרית כלפי שנינו ואורי נמצא בשלב מאוד רגיש של חייו... בשביל מה היא מנסה להידחף לו שוב לחיים?"
"היא השתנתה מאוד, היא אדם אחר עכשיו וחשוב לה ליצור איתו קשר, לנסות לתקן, למה לא מגיע לה סיכוי לבקש לפחות סליחה ולהסביר? לכל אחד מגיע, אז למה לה לא?"
אני שותק והיא אומרת שמכתב נשמע לה רעיון לא רע והיא תדבר עם שוש ותחזור אלי וסוגרת.
לעזאזל, למה היא הייתה צריכה להתקשר דווקא היום? למה אני צריך להחליט לבד, בלי מריו, מה אני עושה עם אורי ומה יהיה איתי?

חזרתי הביתה מדוכדך ופזור נפש וכמעט ששכחתי – נזכרתי שנייה לפני שחלפתי על פני הסופר - שצריך לעשות קניות כי כבר נגמר החלב, ואין מיונז ו... נעצרתי, בוהה מול מדף דברי החלב, מנסה להיזכר אם צריך לקנות חמאה, או קוטג'? ופתאום נתקפתי פחד נורא. מה אני אעשה אם מריו ייפרד ממני? איך אני אצליח להסתדר בכוחות עצמי? המשכורת שלי היא באמת בדיחה ויש לנו כל כך הרבה הוצאות, מה אני אעשה לבדי?
"אתה בסדר טוליק?" שאלה אותי טניה הקופאית, "אתה מרגיש טוב?"
"לא כל כך. אני חושב שחטפתי איזה וירוס או משהו."
"כן, כולם חולים עכשיו, ככה זה בחורף. לך הביתה, תעשה מקלחת חמה, תשתה תה עם דבש ותהיה בריא." חייכה אלי חיוך טוב וחם.
"כן, זה באמת מה שאני אעשה." הבטחתי, "תודה טניצ'קה."
הגעתי הביתה בשארית כוחותיי. אורי כבר היה בבית, סגור בחדרו, שומע מוזיקה בקולי קולות. מעבר לדלת נשמע רעש של בסים ויללות גיטרה צורמנית. ברור שמצב רוחו היה עכור וקודר כשלי.
לא היה לי כוח להתמודד עם זה כעת. עשיתי מקלחת חמה, התעטפתי בפיז'מת פלנל והתכרבלתי בפוך.
אולי אני באמת חולה, למה לא עשיתי חיסון נגד שפעת? מורה שיושב כל יום בכיתה עם ארבעים תלמידים שכל אחד מהם נושא איתו וירוסים וחיידקים מהבית חייב לדאוג לעצמו קצת יותר טוב, נזפתי בעצמי. נכון, אני לא מתעטש ואין לי חום, אבל אין ספק שהכאב הזה בחזה, והמועקה הזו שמתחילה בבטן ומכבידה על הרגליים, הידיים והנשמה היא סימן בדוק למחלה.
אורי פתח את הדלת והציץ אלי. "חזרת? למה אתה במיטה?"
"אני חולה אוריל'ה. אתה יכול להכין לי תה?"
"עם דבש ולימון ועוגה בצד?"
"בלי עוגה. רק תה במאג הגדול שלי."
הוא חזר מהר עם התה המהביל, הניח אותו לצד מיטתי ונשכב לידי על השמיכה. "אתה עוד כועס עלי?"
"לא כועס. מה פתאום? בכלל לא כעסתי חמוד."
"אני חמוד?" הפציע חיוך על פניו.
"בטח. תמיד היית ותמיד תהיה, אבל ..."
"כן, אבל... חמוד אבל ילד." מתגנבת מרירות בוגרת לקולו.
"אורי, כרמל התקשרה אלי היום. אתה זוכר אותה?"
"כן, כרמל, העובדת הסוציאלית הקרצייה של שוש."
"היא לא קרצייה, היא אישה מאוד נחמדה שמנסה לעזור לך ולשוש שהיא גם אימא שלך אם שכחת."
"אני מנסה לשכוח ואתה מפריע."
"שוש השתנתה מאוד, היא כבר לא שותה ולא אלימה והיא רוצה ..."
"לא." נדרך הלוחם העומד על נפשו בתוכו, "לא מוחלט."
"אורי, בבקשה. היא רק רוצה לדבר אתך." אני פונה אליו, מביט בפניו שבגרו כל כך לאחרונה, ורואה בקושי את הילד שהוא היה פעם מציץ אלי מבעד לתווים הקשים של פני הכמעט גבר שהוא עכשיו.
"לא. אין לי מה להגיד לה." הוא עונה בקול חמור, "וזה סופי." ופתאום הוא עלי, גופו לוכד אותי, כולא אותי בכוח מתחת לשמיכה החמה, פיו על פי, שיניו מכאיבות לשפתי, ידיו, חזקות להדהים, מהדקות את ידי למזרן. אברו, גדול וקשוח, לוחץ על בטני.
אני מתלבט מתחתיו, מפנה את ראשי לכאן ולכאן בניסיון נואש להימלט מפיו הלח והתובעני, תקוף אימה שלא ידעתי כמוה מאז התחבאתי עם אורי בחדר השינה הקטן והטחוב של הדירה הישנה, מקשיב חסר אונים לשוש בועטת בדלת וצורחת קללות איומות בקולי קולות, מאיימת על חיי שנינו, מבטיחה לנו אלף מיתות משונות.
המאבק שלי כנגדו מעורר רחמים בעליבותו, הוא חזק מידי בשבילי, כוחי הולך ודל, עוד רגע ימשוך מעלי את השמיכה המפרידה בין גופי לגופו ו....
קול קשקוש של מפתח בדלת. שנינו קופאים, מאזינים, ואז קולו של מריו מתרונן במבטא הארגנטינאי הקל והנעים שלו, "טוליק? אורי? איפה אתם? חזרתי הביתה."

5. הדרך שלי
לא יכולתי להאמין למראה עיני כשראיתי אותו עומד לפני בגודל טבעי, מחייך, לבוש בגדים אלגנטיים, נראה אירופי מאוד ולא ממש שייך למזרח התיכון המרושל שלנו.
נפלתי על צווארו ונישקתי אותו שוב ושוב, בטוח שהוא הגיע בגלל השיחה הלא נעימה שהייתה לנו בבוקר, פשוט עזב הכול וחש לשדה התעופה כי לא יכול היה לשאת את הזרות האיומה שנפערה פתאום ביני לבינו.
"איזה הפתעה עשית לנו!" קראתי בשמחה, "אתה נראה נהדר מריו! תראה אותו אורי, תראה איזה אלגנטי הוא נעשה בלונדון."
אורי הביט בנו במבט קר וזועף ושתק.
"אורי, למה אתה רק בגרביים?" נזף מריו בעודו מחבק אותי, "למה אתה בפיז'מה בשעה כזו טוליק?" הרחיק אותי מעליו וסקר אותי בביקורתיות, "ולמה אתה חיוור כזה?"
"הוא חולה. תפס איזה וירוס מהתלמידים שלו." אמר אורי, ואז נזכרתי בתה שהוא הכין לי וחזרתי לחדר השינה. מריו הורה לאורי לנעול נעלי בית וללכת להכין שיעורי בית או משהו והלך בעקבותיי, סוגר אחריו את דלת חדר השינה.
"איך הצלחת להגיע לכאן כל כך מהר?" שאלתי, ולמה אתה מיד מתחיל למתוח ביקורת ולחלק הוראות? חשבתי ביני לבין עצמי.
"טסתי במטוס המנהלים של הבנק, היית צריך לראות איזה יופי של מטוס, איזה כורסאות ובר, אפילו שולחן ישיבות יש שם, שלחו אותי במיוחד להביא מסמכים מהסניף בארץ בשביל ישיבה מאוד חשובה שתהיה בעוד יומיים בבלגיה. מחר בצהרים אני חוזר ללונדון, עובר עם הבוס על החומר ומיד אחר כך אנחנו טסים לבריסל." זרח אלי מריו בגאווה.
"חשבתי שחזרת בגללי, לא בגלל מסמכים לישיבה." אמרתי, מאוכזב.
"טוליק, כל אחד היה יכול לטוס לארץ להביא את המסמכים, אבל אני התנדבתי, אפילו התעקשתי שזה חייב להיות אני כי רציתי לראות אותך. השפעת שלך זה משהו רציני? איך אתה מרגיש?"
"בסדר, זה סתם ... סתם התקררות לא משמעותית."
הוא קרן אלי בשמחה. "נהדר, תגמור את התה שלך ובוא למיטה, אין לי הרבה זמן."
"רק רגע מריו, רציתי לשאול אותך משהו, אתה זוכר שדיברנו בבוקר?"
"כן, בטח." הוא ענה ברהיטות נחפזת, "תפסת אותי ממש לפני שיצאתי, הייתי קצת לחוץ ולכן נשמעתי כל כך עצבני אבל ..."
אם קודם עוד היה לי שמץ ספק עכשיו כבר הייתי בטוח. "היית לחוץ כי היית שם עם מישהו." קבעתי ומין שקט נורא שלפני הסערה התפשט בתוכי, מרדים את הכאב.
עיניו התחמקו מעיני, מוכיחות לי שניחושי היה מדויק והשקט התפוגג, משאיר אחריו כאב נוקב. הרגשתי כאילו מישהו תקע בי סכין, מעולם לא שיערתי שמריו יגרום לי סבל כזה.
"איך אתה יכול ... איך אתה מסוגל לגעת במישהו אחר כמו שאתה נוגע בי?" ניסיתי להבין, להכניס היגיון במצב הבלתי נתפס הזה.
הוא נאנח. "אבל טוליק, אמרת בעצמך ש...."
"אמרתי מה שרצית לשמוע, לא חשבתי שמיד תרוץ לחפש לך מישהו אחר במקומי... אני לא מבין איך אתה יכול ... אני לא מסוגל אפילו לחשוב על דבר כזה."
ליבי כאב כל כך עד שלא הייתי מתפלא לראות את דמי ניגר ארצה, קשה היה להאמין שמשהו שקרה במקום רחוק שמעולם לא הייתי בו יכאיב לי עד כדי כך, הייתי מוכה תימהון מעצמת הכאב.
"טוליק." הוא ניסה לשלוח יד, לגעת בי, אבל אני הדפתי אותו מעלי ופרצתי בבכי.
"טוליק חמוד, בבקשה, אל תבכה, אני מצטער, זה היה סתם אחד... מישהו שאני בקושי יודע איך קוראים לו, אל תיקח ללב, בבקשה ממך." הפציר בי מריו, מבוהל מעצמת רגשותיי.
"איך אתה היית מרגיש אם הייתי עושה דבר כזה?" יבבתי.
"הייתי מרגיש נורא, אבל אני יודע שאתה לא תעשה דבר כזה, נכון שלא? נו, די, תפסיק לבכות, בוא אלי, תן לי לחבק אותך חמוד."
ניסיתי להתנגד, אבל הייתי אומלל מידי. אחרי כל השנים הרבות בהן התרגלתי לפנות למריו לקבלת עזרה ונחמה למי עוד יכולתי לפנות אם לא אליו?

לפני שהספקתי להתרגל אליו הוא כבר היה צריך ללכת. "אני חייב ללכת לפגישה." אמר ויצא מהמיטה, "אבל אני אחזור לישון אתך בלילה טוליק, ומחר בבוקר, לפני שאני אטוס חזרה, נאכל יחד ארוחת בוקר ונדבר, מקובל עליך?" ספק שאל, ספק קבע, בעודו עוטה על עצמו את הבגדים היקרים וההדורים שלו וחוזר להיות המנהל החשוב מהבנק שטס במטוסים פרטיים.
הנהנתי והוא נישק על מצחי והלך, משאיר אחריו ריח חדש של בושם גברי זר ומעודן שלא הכרתי וגעגוע לימים בהם יכולנו להתכרבל יחד במיטה שעות ארוכות ולדבר בלי לקבוע פגישות מראש.

הוא רק יצא ומיד נכנס אורי לחדר, עדיין בגרביים, ערום מתחת לחלוק המגבת שלו. הוא אהב ללבוש אותו בחורף כשהיה בבית - עוד סיבה למריבות בינו לבין מריו שטען בתוקף שחלוק אמורים לפשוט מיד אחרי שיוצאים מהמקלחת.
"איך הצלחת לשכנע את המנהל החשוב להקדיש לך שעה שלמה מזמנו היקר?" הלעיג וצנח לצידי על המיטה.
"תעבור בבקשה לשבת על הכסא אורי." אמרתי בחומרה.
"ומה אם לא בא לי?" התחצף אורי.
"אז אני אקום." אמרתי וקמתי, שוכח שאני ערום. אורי חייך והעיר שיש לי תחת חמוד, ובמקום להעמיד אותו במקום ברחתי למקלחת, מזל שהשארתי שם את הפיז'מה שלי.
"אני מקווה ששמתם קונדום, מי יודע מה הוא תפס שם בלונדון, ועכשיו, כשהוא טס בכל רחבי אירופה אז בכלל... כדאי שתיזהר טוליק."
"כדאי שתסתום את הפה אורי." נזפתי. ניסיתי להישמע גברי וכועס, אבל נשמעתי מיואש ואורי, רגיש כרגיל למצבי רוחי, התמלא מיד חרטה. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי בעיניו שהוא מצטער ומיד סלחתי לו.
"בוא נפתח דף חדש." אמרתי כמו שנהגתי להגיד לו כשהיה ילד קטן ועקשן שניסה להרגיז אותי, ובדרך כלל הצליח.
לפתוח דף חדש הייתה הדרך שלנו להתפייס ולחזור לעצמנו. מזמן לא השתמשתי בביטוי הזה. באמת הגיע הזמן לחזור לעצמנו כמו שהיינו פעם.
"סיפרת לו עלינו." שאל אורי בעודו מיטיב את חגורת החלוק ומכסה בצניעות את ירכיו בבד המגבת השחוק מכביסות.
"מה, על ... על השטויות שלך? בטח שלא, מה פתאום? כאילו שיש מה לספר."
"אין על מה לספר?" זקף לעומתי אורי גבות משועשעות.
"אין."
"אתה בטוח?" עלה חיוך בוגר וידעני מידי על שפתיו.
משהו בחיוך הזה ערער אותי כל כך עד שמצאתי את עצמי נואם לפניו נאום מתגונן - ומעושה קצת - מנסה להכניס, בתוקף ניסיוני כמחנך, שפיות לקשר שלנו שהתפרע פתאום ונעשה מוזר כל כך.
"אורי, אתה בגיל ההתבגרות, גדלת בצורה כזו... גידלנו אותך עם דוגמא מאוד לא אופיינית לזוגיות ולכן ... יכול להיות שמריו צדק והיינו צריכים להתעקש שתגדל במשפחה אומנת רגילה."
"אתה מתכוון עם זוג שלא מכיר אותי ולא אכפת לו ממני, ושמחזיק אותי אצלו רק בשביל הכסף שהממשלה נותנת עבורי?"
"לא. אני מתכוון במשפחה רגילה, אצל זוג שמורכב מגבר ואישה."
"ועוד המון ילדים עזובים שבאים והולכים וכולם יודעים שהזוג הרגיל שלך נותן להם לגור אצלו רק בשביל כסף, ולא ממש אכפת להם מהם."
מתי הוא נעשה כזה חכם וציני? "למה אתה מעוות כל מה שאני אומר?" התלוננתי.
"כי אתה מדבר שטויות. מתי מריו חוזר? הוא בכלל חוזר?"
"הוא הלך לישיבה חשובה ויחזור רק בלילה, כנראה שדי מאוחר, מחר הוא שוב מסתלק."
"אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה? למה הוא הגיע בכלל?"
"כדי להיות אתנו קצת, וגם כדי לקחת איזה מסמכים או משהו."
"הוא נעשה נורא חשוב כזה, רואים שהוא נהנה מזה, טס לו במטוס פרטי לישיבות בבריסל ... נעשה מנהל גדול."
"מאין לך שהוא טס במטוס פרטי אורי? הקשבת לנו מעבר לדלת?"
הנער משך בכתפיו, "תפסיק להילחץ, כשהפסקתם לדבר והתחלתם להיאנח הסתלקתי."
"יפה מאוד מצידך." התרגזתי.
"נו, אל תתרגז, אני פשוט... סליחה טוליק, שמת לב כמה הוא נהנה מכל הקטע הזה של מטוס פרטי עם חדר ישיבות וכל זה? הוא ממש פורח מכל הקטע הכאילו חשוב הזה."
נאנחתי. "כן, שמתי לב. הוא שאפתן אורי, מעמד וכסף וקריירה חשובים לו מאוד. הוא כזה, ידעתי את זה תמיד, ואני אוהב אותו למרות הכול. כשאתה אוהב מישהו אתה מקבל אותו בשלמות, ככה זה. יום אחד תתאהב, במישהי אני מקווה, ותבין."
"אין מצב שאני אתאהב בנקבה, ואני כבר מבין את זה. אותך למשל אני אוהב בשלמות למרות שאתה מטומטם ברמות."
"כדאי שתעדן את ההתבטאות שלך כשאתה מצהיר הצהרות אהבה אורי, ואל תקרא לנשים נקבות, זה לא מכובד."
"מה יש לכבד בהן?"
"אורי, לא כולן כמו שוש, ואפילו שוש כבר לא מה שהייתה פעם."
"לא רוצה לדבר עליה."
"לא אכפת לי, אנחנו כן נדבר עליה ואתה תיפגש איתה."
"לא רוצה."
"אם לא תסכים אני אספר עליך למריו."
נשימתו נחטפה ופניו השחומות האפירו מחמת ההלם. "תלשין עלי לפניו? לפני הבוגד הזה? לך תזדיין, זה כל מה שיש לי להגיד לך אנטולי, לך דחוף ... "
הנחתי את ידי על פיו. "די, אל תדבר ככה, בבקשה אורי, אתה חייב להיפגש אתה, כרמל עושה לי את המוות. היא יכולה לעשות לנו המון בעיות, וחוץ מזה אני חייב לה טובה ענקית מאז שהיא הסכימה לתת לנו אותך כשהיית קטן למרות ש.... אתה יודע."
אורי הסיר את ידי מעל פיו ואחז בה בין כפותיו הגדולות והחמות, כפות ידיים שפעם נגעתי בהן בטבעיות ובלי חשש, ופתאום נעשו כה גדולות, קשות וזרות כל כך, לאן נעלמו הידיים הדקות והדביקות של הילד שאהבתי, מי החליף אותן בידיים החזקות והגבריות האלו?
"הידיים שלך ממש קרות." העיר, "אולי אתה באמת חולה?"
"אין לי זמן להיות חולה." משכתי את ידי מידיו, "יש לי יותר מידי בעיות לפתור."
"מריו באמת רצה לתת אותי לאנשים אחרים?"
"רק בהתחלה. כשרק התחלנו לגור יחד הוא חשש שיהיה לך קשה לגדול אצלנו, שילדים יציקו לך, שאולי תתבייש."
"אבל אתה לא הסכמת, נכון?"
נאנחתי. "לא, לא הסכמתי. אולי עשיתי טעות."
"אל תדבר שטויות, בטח שלא טעית. אחרי שנפטרנו מהפסיכית הכול אצלנו היה ממש בסדר, לדעתי הייתה לי ילדות נהדרת."
"הילדות שלך נעשתה נהדרת רק בגיל שש אורי. לגיל שש הגעת בוגר מאוד לגילך, אני חושב שאפשר להגיד שהייתה לך ילדות מאוד מיוחדת, אבל נהדרת? לא יודע."
"למה לא? היה לי טוב לגדול אתכם, כשהייתי קטן אפילו חיבבתי את מריו."
"ועכשיו אתה כבר לא מחבב אותו יותר?" התעצבתי.
"כל זמן שהוא לא מתקרצץ הוא בסדר, נורא מעצבן אותי שהוא נכנס הביתה ומתחיל לחלק הוראות, ולמתוח ביקורת. מה אכפת לו מה אני לובש ומה אני נועל? ואל תגיד לי שזו מרדנות של גיל הנעורים כי זה לא. אתה אולי אוהב שמחלקים לך הוראות ומנחיתים עליך פקודות, אותי זה מעצבן."
"גם אותי זה קצת מרגיז לפעמים, אבל זה גם הבית שלו אורי, לא רק שלנו, וחוץ מזה אני מעדיף להתמודד עם השתלטנות הקלה שלו בדרך שלי, לא במריבות ובצעקות."
"מה הדרך שלך? למצוץ לו עד שהוא ישכח שלא גיהצת לו את התחתונים ולא שמת מספיק מלח במרק?" גיחך אורי.
"זה לא מצחיק." תקעתי בו מבט כועס, "אני לא אוהב שאתה מדבר ככה אורי, לא ככה חינכנו אותך."
"אתה לא אשם, אני פשוט נפל חינוכי." סירב אורי להתרגש מנזיפתי ונשכב פרקדן על המיטה, "אוף, הכרית הזו מסריחה!" השליך את הכרית של מריו על הרצפה, "תחליף כלי מיטה, הם מסריחים מהבושם המגעיל שהוא הביא מלונדון."
"הבושם שלו לא מגעיל, זה בושם יקר ומעודן." אמרתי בנאמנות.
"לא אוהב אותו, לא אוהב בכלל בשמים. אני מעדיף גבר שיש לו ריח טבעי."
"ממתי אתה מעדיף גברים אורי?"
"לא זוכר בדיוק, וממתי אתה?"
"אי אפשר לדבר אתך ברצינות." כעסתי, "יאללה, קום מהמיטה, אני רוצה להחליף כלי מיטה."
"רעיון מצוין, אני אעזור לך. איזה סדין אתה רוצה לשים?" נכנס אורי לחדר הארונות ובלי שיאלץ לעלות על הסולם הקטן שהצבתי שם הגיע בקלות למדף כלי המיטה.
"תוריד את הכחול עם הציפיות הירוקות והציפה התואמת." הוריתי לו, מבין פתאום בעצב שכיום אני היחיד שצריך להשתמש בסולם הקטן כדי להגיע לציפיות.
זרקתי את כלי המיטה המשומשים למכונת הכביסה והפעלתי אותה, ובינתיים אורי פרש את הסדין הכחול והתחיל להיאבק בציפית של שמיכת הפוך.
הוא ומריו לא הצליחו אף פעם לצפות שמיכה כמו שצריך, זה תמיד יצא להם עקום או הפוך. לא עזר כמה פעמים הסברתי להם שצריך להפוך את הציפה על צידה השמאלי, לתפוס בקצוות, להלביש אותן על קצות השמיכה ואז לנער, איכשהו תמיד זה התבלגן להם. מריו ויתר על העיסוק בכך מזמן, ואף פעם לא ניסה לסדר לבד מיטה או אפילו סתם לקפל כביסה. אורי הסכים לעזור לי בכך מידי פעם, אבל אם לא ביקשתי במפורש הוא היה מתעלם מכל הצד הזה של ניהול הבית ומסתפק באכילה ובניגוב השולחן ברשלנות אחר כך.
כפתרנו יחד את הציפה, הוא מצד אחד ואני מצד שני, ונפגשנו בכפתור האמצעי. "נו," שאלתי, "אז אתה מסכים להיפגש איתה?"
הוא השפיל את עיניו וחשב רגע. "כן, אבל בתנאי."
"איזה תנאי?"
"שתחבק אותי."
"אבל סתם חיבוק, בלי עניינים אורי."
"לא יכול, אני מבוגר מידי לסתם חיבוק."
"אורי, די. אני ... אנחנו... אני כמו אבא שלך אורי, זה לא בסדר מה שאתה רוצה ממני."
פניו האדימו. "אתה מבוגר ממני בסך הכול בחמש עשרה שנה, אתה לא מבוגר מספיק להיות אבא שלי."
"לא הפרש הגילים קובע בעניין הזה."
"אז מה כן?"
"מה שמרגישים, אני פחות או יותר גידלתי אותך ואני מרגיש שאתה כמו הבן שלי."
"ואני מרגיש שאני אוהב אותך, ורוצה אותך, וחרמן עליך ו..." הוא משך אותי אליו, הפיל אותי על המיטה ונשכב עלי, אחז את פני בכפות הידיים הענקיות שצימח בין לילה ונישק את פני בשפתיים לחות, מכסה אותי בנשיקות מסנטר ועד מצח, בדיוק כשם שהיה עושה בילדותו לפני השינה, קוטף ממני נשיקות שיספיקו לו בזמן השינה.
שכבתי תחתיו מאובן, חש את זקפתו הקשה מתחפרת בבטני, ממתין שיקלוט לבד עד כמה אני לא משתף פעולה ולא מרוצה ממעשיו ויניח לי.
זה לקח לו דקה או שתיים, אבל בסוף הוא קלט והתגלגל מעלי, נשכב בגבו אלי ורעד מעט לצידי. "בסדר." אמר אחרי שנרגע, "תתקשר לכרמל. אני מסכים לפגוש אותה." וברח לחדרו.

פרלין​(נשלטת){ש} • 27 ביולי 2008

well?

זה לא שאנחנו מחכים פה בקוצר רוח או משהו... קחי את הזמן שלך.

6. פרס או עונש

הפולניה​(אחרת) • 27 ביולי 2008

מריו חזר מאוחר מאוד בלילה. כבר ישנתי כשהוא נכנס חרש לחדר השינה, מעיר אותי למחצה, התפשט במהירות והחליק מתחת לשמיכה. הוא חיבק אותי בלהיטות, דחף יד מתחת לעורפי, מקפיד להדק אלי את גופו לכל אורכו, נצמד אלי מכף רגל ועד כתף.
זה היה נעים. אהבתי את לחוש אותו לצידי, להרגיש את חום עורו המחליק על עורי. תחושת הכובד של זרועו על מותני עוררה בי תחושת נועם וביטחון. שקעתי לאט חזרה לשינה ואז – לא יודע כמה זמן אחרי שנרדמתי - התעוררתי פתאום בגלל תנועה חדה שהוא עשה, נדרך בבת אחת, מתנער מאיזה סיוט ואחר כך נאנח בקול מתייפח, קורא בקול מבוהל בשמי.
"אני פה." ניסיתי להסתובב אליו, אבל הוא אחז בי בכוח, מרתק אותי תחתיו, לא מניח לי לנשום.
"מריו, אתה מועך אותי." התפתלתי תחתיו עד שנרגע והניח לי להסתובב. "מה קרה חמוד? חלמת חלום רע?"
הוא הנהן, פניו כבושות בחזי. "כל כך התגעגעתי אליך, אני שונא לישון לבד טוליק, אתה חסר לי כל הזמן, זה לא הוגן שאתה פה ואני שם." התלונן בקול בכייני.
"אבל מריו..." ניסיתי להתווכח, לפני שהספקתי להמשיך בטיעוני העמיק קול נשימתו וגופו התרפה על גופי. הוא שוב צלל לשינה עמוקה, מוחץ אותי תחתיו. רק אחרי כמה דקות ארוכות של מאמץ לזוז הצידה בלי להעיר אותו הצלחתי להשתחרר קצת, ועדיין ידו נותרה כרוכה בחזקה סביבי, מעיקה עלי בכוח.
זה המשיך ככה לאורך כל הלילה - כל פעם הוא היה מתעורר, מגשש אחרי, מושך אותי אליו, מייבב קצת, מתלונן מתוך שינה שאני שוב נעלם לו ומיד שב ונרדם, מועך אותי תחתיו.
התעוררתי בבוקר עייף ודאוב מהתנוחה הלא נוחה שבה נרדמתי לבסוף, כתפי כואבת וזרועי רדומה, וחמקתי למקלחת כדי להשתין ולהתקלח ואחר כך הלכתי להתלבש.
"טוליק! איפה אתה?" צעק מריו פתאום והתיישב במיטה, עיניו פעורות לרווחה, תר אחרי בפראות.
"נסעתי לאמריקה לבקר את הדודה בלה." אמרתי בבדיחות הדעת, מציץ אליו מחדר הארונות שם בחרתי לי חולצה נקייה.
"מה אתה עושה שם?" התלונן מריו, "בוא הנה, אני צריך אותך." הסיר מעליו את השמיכה, חושף את זקפת הבוקר שלו.
הנחתי לחולצה וחשתי אליו. הוא הסתער עלי, חזק ודורסני, נישק אותי בכוח ואהב אותי בפראות תוקפנית, מתענג על גופי בשתלטנות אלימה, לא מניח לי לזוז בלי רשותו.
זה היה מרגיז ומגרה בעת ובעונה אחת. הרגשתי שהוא כובש אותי מחדש, מפגין לפני את כוחו כאילו כל השנים בהן היינו יחד נמחקו מזיכרונו ואנחנו שוב שני זרים שלומדים להכיר זה את זה.
זה היה מלהיב ומעורר, וגם קצת מפחיד.
אחר כך הוא התמוטט על גופי, מתנשם, ונשך את פטמותיי בתוקפנות נואשת, כאילו מתריס – כזה אני! חזיר חסר התחשבות! מה תעשה לי?
"מריו, מריו, די." ניסיתי להרגיע, מלטף את עורפו, מדבר בקול רך, "הכול בסדר, די."
"לא הכאבתי לך?" חקר, וסוף סוף הביט בעיני.
"כן, קצת, אבל לא נורא. מה עובר עליך? ישנת ממש נורא הלילה, כל הזמן התפתלת במיטה ונאנחת. ממש מעכת אותי."
הוא ביקש סליחה, הודה שהיו לו סיוטים, אבל לא פירט אותם, ואחר כך פיהק וביקש שנישן עוד קצת.
"אי אפשר חמוד. אני חייב ללכת להעיר את אורי."
"למה הוא לא מתעורר לבד?" הזעיף מריו פנים, "אין לו שעון מעורר?"
"זה לא עוזר, אם אני לא אנער אותו בכוח ואציק לו עד שיקום הוא יכול לישון עד הצהרים, וחוץ מזה אני צריך להכין לו קפה וכריך."
"שיכין לבד."
"קל להגיד, אבל הוא לא יכין וילך לבית ספר על קיבה ריקה, ושם יקנה איזה ממתק במקום לאכול כמו בן אדם."
"אתה מפנק יותר מידי את הילד הזה." נזף מריו, ואחר כך שב ופיהק, כבש את ראשו בכר ונרדם.
התלבשתי והלכתי להעיר את אורי. הפעם רוטינת הבוקר המעיקה שלנו הייתה ממושכת ומרגיזה מהרגיל. היה עלי לנדנד שוב ושוב עד שהוא הצליח להתנער ולצאת מהמיטה. את הקפה שלו שתה בעמידה ורק בקושי רב הספיק להסעה, דוהר במעלה המדרגות, עדיין חצי ישן, לחמנייה מרוחה בשוקולד - ארוחת הבוקר היחידה שהוא הסכים לאכול - ביד אחת, ושקית עם כריך גבינה ופרי בידו השנייה. התרמיל שלו היה כבד להחריד, בקושי הצלחתי להרים אותו, אבל אורי תלה אותו על כתפו בקלילות, רץ חיש קל למעלה ולקול תרועות חבריו הספיק לקפוץ על האוטובוס ממש ברגע האחרון.
התחלתי להכין ארוחת בוקר לי ולמריו, תוהה אם עלי להעיר אותו או להניח לו לקום לבד. הוא פתר את הבעיה והופיע במטבח בכוחות עצמו, שערו סתור מעט ופניו רכים משינה, ולא התיישב לאכול לפני שמשך אותי אליו ונישק אותי שוב, והפעם בעדינותו הרגילה.
אכלנו ושוחחנו בנעימות על ענייני הבית, מרגישים לרגע כאילו אנחנו שוב גרים יחד והכל כרגיל, ואז שבו בעיות ההווה להעיק. מריו אמר שהועלתה הצעה שהוא יעבור לנהל את הסניף בבריסל וחייך בצניעות מעושה.
ראיתי עד כמה החניפה לו ושמחה אותו הבקשה, ולמרות שליבי שקע בקרבי לשמע הבשורה דבר ראשון בירכתי אותו והחמאתי לו, ורק אז התחלתי לברר במה דברים אמורים.
"מי מחליט אם תקבל את התפקיד הזה?"
"אתה." ענה לי לתימהוני.
"אני?" הופתעתי, "מי בכלל יודע בבנק שאני קיים?"
"הבוס שלי ועוד כמה חשובים בהנהלה. ברגע שעלה הרעיון שאני אגיע לבריסל סיפרתי להם עליך."
התמלאתי מתיחות לא נעימה. עצם קיומי בחייו של מריו היה מעין סוד בפני הקולגות שלו בבנק שלא היו אמורים לדעת שהוא הומו למרות שאני בטוח שהממונים עליו ידעו כבר שנים למה הוא עדיין רווק. ברגע שהוא התחיל להתקדם ולהצליח הם בטח עשו עליו כמה בירורים דיסקרטיים... לא מפקידים סתם ככה את האחריות לכל כך הרבה כסף בידי אדם בלי לברר עליו פרטים בסיסיים.
"מה הם אמרו כשסיפרת להם?"
"לא היו ממש מופתעים." חייך אלי מריו, מודה בלי מילים שאני צדקתי בויכוח שהתנהל ביני לבינו כשהוא התמנה למנהל הסניף והוזמן לאיזה נשף בכירים עם בת זוגו. הוא הראה לי נבוך את ההזמנה, לא האמין לי שלא יקרה שום דבר אם יבוא איתי והתמלא מצוקה ומבוכה ורגשות אשמה כשמשכתי באדישות בכתפי וויתרתי ברצון על התענוג, לחגוג עם פקידי בנק? לא נשמע לי כיף גדול כל כך.
זה נגמר בכך שהוא הלך עם אחת מהקולגות שלו, רווקה מתבגרת נטולת בן זוג, במקום איתי ואחר כך התאמץ לפצות אותי ולרצות אותי על העלבון שכלל לא חשתי.
"תבין טוליק," רכן מריו לעברי, ממקד בי את כל כושר השכנוע, הכריזמה וכשרון השיווק שלו שהשפיעו להפליא על כל לקוחותיו, אבל אותי הותירו אדיש ומשועשע משהו. "מדובר בחוזה לחמש שנים לפחות, אין מצב שאני אשרוד את זה בלעדיך. אמרתי להם שאני מסכים רק בתנאי שאתה תבוא איתי ושיסדרו גם לך עבודה, כמו שמקובל לעשות כשמדובר בנשות מנהלים. הם מאוד שמחו כששמעו שאנחנו יחד כבר שמונה שנים ושאתה מורה ואמרו שאין בעיות וזה ממש בסדר, אפילו מסרו לך דרישת שלום." חייך בשביעות רצון להוטה לרצות, עיניו מתרוצצות על פני במעין עצבנות שעוררה בי חשדנות מיידית.
"תודה רבה, תמסור ד"ש בחזרה." אמרתי בפיזור נפש בעודי בוחן אותו בקפידה. משהו פה לא נראה לי.... משהו בו היה להוט מידי... משתדל מידי.
"אני מאוד מופתע לשמוע שהבנק נעשה כל כך ליבראלי." הערתי הערה ניטראלית שנועדה לבחון את גובה פני המים, "כנראה שאתה באמת חשוב להם מריו."
מריו הסמיק, דבר שעשה לעיתים נדירות ביותר, והחשד העמום שניקר בי החל להתברר. "תגיד מריו, מי בדיוק היה אתך אז, כשהתקשרתי בפעם האחרונה?"
"לא חשוב, סתם אחד, לא משנה." העמיק הסומק שלו ועיניו ברחו מעיני.
"נער ליווי?" שאלתי, מתפלא על עצמי איך אני נשאר כל כך שליו ורגוע למרות שהלב כואב לי כאילו ביתרו אותו בסכינים.
"לא." רטן מריו, "מה זה משנה?"
"אני לא יודע. תגיד לי בעצמך."
הוא כבש את פניו בכפות ידיו וגנח, "לך תזדיין." אמר, והוסיף עוד כמה קללות מזוהמות מאוד בספרדית, נאצות שלא הבנתי, אבל נשמעו מגונות מאוד.
"מריו!" צעקתי, "תפסיק כבר לקלל ותדבר איתי, מה הסיפור?"
הוא נאנח אנחה דרמטית מאוד שהייתה אמורה לגרום לי לרחם עליו, אבל רק הצחיקה אותי, ואז סוף סוף סיפר את כל האמת הלא נעימה שניסה להתחמק ולהסתיר ממני. מסתבר שבנו של אחד המנהלים החשובים והמשפיעים ביותר בבנק הגיע לסניף בלונדון כמתלמד ונדלק על מריו שמצידו לא נשאר כמובן אדיש ....
הסיפור התחיל מזמן, עוד לפני הביקור האחרון שלי אצל מריו, ונמשך לסירוגין עד היום. אביו של הצעיר שהיה מאורס לבחורה חסודה ממשפחה טובה נחרד עד עמקי נשמתו והציע למריו להעביר אותו לבריסל, לקדם אותו, לתמוך בקריירה שלו, הכול רק כדי שיפסק הקשר בינו לבין בנו.
"מה זה משנה אם זה יהיה אתה או אחר? לא אתה הפכת אותו להומו מריו. אם הבן שלו הומו אז הוא יישאר הומו גם אם ישלחו אותך לפתוח סניף על הירח. למה לא אמרת לו את זה?"
"בטח שכן, אמרתי שוב ושוב, והסברתי שאני ... שבעצם ..." הוא הניע את ידו בשאט נפש, "אתה לא מבין. אני יודע שבעיניך אני יוצא הנבל בכל הסיפור הזה טוליק, ואני מודה שלא הייתי בסדר... אתה בטח לא היית מסתבך בדבר כזה, אבל ...."
הוא זינק פתאום מכיסאו וניגש אלי, אחז בכוח בכתפי וקירב את פניו לפני, "אני אוהב אותך." אמר בשקט, מביט ישר בעיני, "עשיתי שטות והשתעשעתי קצת עם הילד הזה כי הייתי חרמן ובודד, זה הכול. אחר כך הכל הסתבך כל כך ... ניסיתי להסביר לך ש.... אתה בטח חושב שאני חרא."
"לא." הבטחתי לו, "אני לא חושב ככה. גם אני אוהב אותך מריו, אני אוהב אותך למרות שאתה טיפש וחרמן."
ההקלה על פניו הייתה נוגעת ללב ולרגע פשוט התחבקנו חזק, נאחזים זה בזה בכוח. "הרגשתי נורא כשהם הציעו לי קידום כזה רק בשביל להציל את הבן היקר של הבוס, ולא האמינו לי שזה לא יעזור כלום. הוא רק ילד מבולבל, ואבא שלו כל כך שמרן ומבוהל, אין לו עם מי לדבר. חבל שאתה לא יכול לשוחח איתו קצת טוליק, אתה היית מצליח להסביר הכל, לי הם לא האמינו, כל מה שאמרתי נראה להם כמו ניסיון לסחוט תנאים יותר טובים."
"אני לא בטוח שאתה צודק." אמרתי אחרי שחשבתי קצת על דבריו, "לדעתי הם היו מציעים לך את הסניף בבריסל בכל מקרה, אולי הסיפור עם הבחור ההוא זירז קצת את ההצעה, אבל אם לא היית מתאים לא היו מציעים לך דבר כזה."
"זה מה שאבא של שון אמר, אבל לא האמנתי לו." הודה מריו.
"אני חושב שבלי שום קשר למה שאני אחליט אתה צריך לקבל את ההצעה מריו, זו הצעה טובה שתקדם אותך, ובטח גם המשכורת טובה יותר."
"כן." הודה מריו, "זה קידום וזה יותר כסף, אבל מה זה שווה בלעדיך? אתה לא מבין שאני לא אחזיק שם מעמד לבדי?"
"אתה כן תחזיק מעמד." הערתי בקרירות, למרות שליבי התכווץ מרוב כאב ואומללות, "הזוגיות שלנו לא תחזיק מעמד בפירוד כל כך ממושך, אבל אתה ואני כן נשרוד. אף אחד לא מת היום מלב שבור."
מריו השמיע שוב את אחת הגניחות המיוסרות שלו והביט בי בעיניים לחות וטרגיות.
"אז מה אתה אומר, אתה מוכן לבוא איתי או לא?"
"מה אני יכול להגיד? אני לא יודע מריו. אני אוהב אותך, אבל ממש לא נראה לי הרעיון הזה, לעזוב את הארץ."
"זה לא נקרא לעזוב טוליק, זה משהו זמני בלבד, חמש שנים גג, ואחר כך נחזור."
"או שלא, ומה אם בינתיים תמצא לך אחר ותנפנף אותי ואני אחזור לארץ בלי עבודה, ובלי בית, ובלי כלום. זה סיכון אדיר בשבילי, ואתה לא בדיוק הבן אדם שמתחשק לי לקחת איתו סיכונים. פעם היית, אבל זה השתנה."
פניו נפלו. "אתה לא סומך עלי יותר?"
"איך אני יכול? אתה היית סומך עלי אם הייתי עושה מה שאתה עשית?"
"אם אתה היית מזדיין עם אחר?" זיק הכעס שניצת בעיניו הפחיד אותי בעוצמתו, "הייתי הורג אותך ואותו בלי רחמים." אמר בקול קר וזועם, ומבלי משים מצאתי את עצמי מתרחק מעליו.
שתקנו רגע ארוך שנמשך נצח ואז הוא הסתובב והחל לאסוף את הכלים מהשולחן ולערום אותם בכיור.
"אתה לא חייב לענות לי מיד, אבל אני צריך תשובה עד השבוע הבא." אמר אחרי שהכיור היה מלא כלים מלוכלכים, (כמובן שהוא לא טרח לזרוק את שיירי האוכל לפח קודם) והשולחן נוגב היטב.
"בסדר, אני אחשוב על זה." אמרתי ביובש, ופניתי לצאת מהמטבח.
"טוליק." הוא זינק אחרי וסובב אותי אליו, "אל תהיה כזה, בבקשה, אני מתחנן לפניך." נפל לפני על ברכיו וטמן את פניו בבטני, מחכך את מצחו בעורי שנחשף מבעד לחולצתי. "כל מה שהשגתי לא שווה כלום בלעדיך." אמר וקולו רטט מרוב רגש, "בבקשה ממך, אל תעזוב אותי, אני צריך אותך."
זו הייתה מחווה מאוד תיאטרלית, אפילו קצת נלעגת, אבל לא הצלחתי להישאר אדיש לתחנונים הכנים שבקולו ולמגעו הלוהט בגופי. במקום לענות הנחתי את ידי על ראשו ושיקעתי את כפות ידי בשערו הסמיך והבהיר, מבחין, מופתע קצת, עד כמה התרבו בו חוטי השיבה.
"ומה יהיה עם הילד?" נזכרתי פתאום.
"אנחנו לא יכולים לקחת אותו איתנו." פסק מריו והדף אותי לכסא כדי שיקל עליו לפתוח את מכנסי. "אנחנו רק המשפחה האומנת שלו ולא ירשו לנו להוציא אותו מהארץ, וחוץ מזה מה הוא יעשה בבריסל? הוא לא מדבר מילה צרפתית וגם האנגלית שלו לא משהו איך הוא ילמד שם?"
"אז מה? נשאיר אותו כאן?"
"למה לא? יש פנימיות מעולות בארץ, הוא כבר לא תינוק."
"אני לא יודע מריו זה ... זה לא נראה לי." מלמלתי, אבל מכנסי כבר היו פתוחים ואברי כבר הזדקף בפיו.
וככה, במקום לדבר על עתידנו ועל אורי חזרנו לחדר השינה ושם הוא נשכב על בטנו וביקש שאחדור אליו, מה שעשיתי בשמחה ובהנאה, ורק אחרי שהוא הלך שאלתי את עצמי אם הזיון הזה נחשב בעיניו כעונש או כפרס.

7. רסיס נהרה לילדי השחרחר
ישבתי בסלון על כורסת הטלוויזיה שלי, בוהה במסך החשוך וניסיתי לחשוב מה אני עושה עכשיו כשאורי התפרץ הביתה בדהרה.
"איפה המנהל החשוב שלך? נסע כבר?" השליך את תרמילו ברשלנות בפינת החדר וצנח על הכורסא מולי.
"מריו נסע לפני שעה, הוא בדרך לשדה התעופה עכשיו." עניתי, וכדי לא להביט בפניו העמדתי פנים שאני בוחן בקפידה את כפות ידי.
אורי נדרך. "מה קרה? אתה עוד כועס עלי? למה אתה כזה? רבת איתו?"
"לא, לא בדיוק."
בלי להביט בו חשתי איך הוא מזדקף במתיחות. "מה קרה?" שאל בנשימה עצורה, "יש בעיות?"
"כן, אפשר להגיד שכן."
"סיפרת לו עלינו?" הוא זינק והתיישב על מסעד הכורסא שלי, מניח יד על כתפי. ישבנו ככה פעמים רבות, אבל פתאום היד שלו עלי, הגוף שלו, הנשען עלי קלות, כל הדברים הרגילים והיום יומיים האלו נעשו טעונים ומפחידים.
"אורי, תחזור לכורסא השנייה בבקשה. אני לא יכול לדבר אתך כשאתה יושב ככה."
הוא גנח, "אוף אתך!" רטן, אבל ציית לי ועבר לספה, השתרע עליה בתנוחה מרושלת, אבל הקפיד לשמור על קשר עין איתי.
"נו, ספר, רבתם? מה הבעיה?" האיץ בי.
איך הוא יודע בביטחון גמור כזה שנפל דבר ויש בעיה? ממתי אני כל כך שקוף לפניו? איך הוא חש אותי גם בלי שאגיד מילה? זה לא הוגן... "אל תדאג לא רבתי עם מריו וגם לא סיפרתי לו על ההתנהגות ה..." עמדתי להגיד חולנית, אבל עצרתי בעצמי ברגע האחרון. המחנך שבי לא הרשה לי להעליב ככה את רגשותיו. "ההתנהגות הלא ראויה שלך." תיקנתי את עצמי.
"לא ראויה, מה?" הוא גיחך בעצב, "גם כשאתה איתי חייב לדבר כמו מורה טוליק?"
"כנראה שכן, אני לא רוצה לפגוע בך אורי, אבל ..."
"בסדר, בסדר, הבנתי." הוא הרים את ידיו כהודף את טענותיי, "בוא לא נדבר על זה יותר."
"מקובל עלי." חייכתי אליו, הרמתי את ידי וכמעט ליטפתי את לחיו, אבל התאפקתי והחזרתי אותה חזרה.
"אז מה? לא תיגע בי יותר בחיים כי פעם אחת התנהגתי כמו אידיוט." נעצב אורי אל ליבו.
"אורי ... אני... אני לא יודע. בוא נדבר על דברים אחרים."
"לא רוצה לדבר על שוש."
"בסדר, אל תדבר עליה, אבל תדע לך שהיא מגיעה לכאן הערב. אני מצפה ממך להתנהג יפה ולדבר איתה בנימוס."
אורי נחרד לשמע הבשורה. פניו האפירו ונשימתו נחטפה. "מה? הערב? לכאן? מה פתאום? למה הסכמת שהיא תבוא לפה?"
"אז מה רצית, שאני אזמין אותה לבית קפה?"
"לא יודע, אני חייב להיות פה?"
"היא באה לראות אותך אורי, היא לא ראתה אותך כבר שלוש שנים והיא מאוד רוצה לדבר איתך ולנסות לשקם את היחסים אתך. אני יודע שבכל הפעמים הקודמות שנפגשתם זה לא היה ממש מוצלח, אבל אז היא הייתה שיכורה, או מסטולית, או משהו, ועכשיו זה יהיה אחרת. כרמל אומרת שהיא מאוד השתנתה, אני מבקש ממך לעשות מאמץ ולהתנהג בצורה בוגרת."
"רק הבוקר אמרת שאני ילד ופתאום אתה רוצה שאני אהיה בוגר?" עיווה אורי את פניו במורת רוח.
"יש דברים שאתה עדיין צעיר מידי לעשות, ויש דברים שלא. זה גיל כזה, רגל פה ורגל שם. אני יודע שזו תקופה קשה בשבילך אורי, אני מבין. בעוד כמה שנים נוכל לצחוק על גיל ההתבגרות שלך, אבל בינתיים הכול נראה לך קשה ומסובך. ככה זה בגילך, אם זה מנחם אותך אז כדאי שתדע שלכל גיל יש את הקשיים שלו, תאמין לי שגם לי לא קל."
"אני בטוח שלמנהל החשוב שלנו אין שום קשיים." עקץ אורי. "הוא בטח שותה שמפנייה במטוס המנהלים שלו, צוחק כל הדרך לבנק בבריסל."
"לא נכון אורי. אתה טועה לגמרי. לכל אחד יש קשיים ובעיות, לא משנה כמה אתה עשיר ומצליח ובאיזה דרך תבחר תמיד יש התלבטויות ומועקות ו..."
"נו, די!" זינק אורי מהספה וצנח על ברכיו למרגלותיי, מניח את כפות ידיו על ירכי, "מספיק לצטט מתוך המדריך להורה המושלם. אתה מעצבן. תפסיק להיות מורה לדוגמא, אתה בבית עכשיו. שתוק ותן לי חיבוק." לפת את מותני ומשך אותי אליו.
מבולבל קצת מהשינוי הפתאומי במצב רוחו נחלצתי ממנו ונאבקתי לעמוד על רגלי. הוא שחרר אותי מיד, הניח לי לעמוד זקוף, ואז נעמד מולי וחיבק אותי בעדינות, משעין את סנטרו על כתפי.
"אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו פעם." אמר, מחכך את פניו בשקע כתפי, "אי אפשר להחזיר הכול אחורה?"
"לא חמוד, אבל אפשר ללכת קדימה למקום טוב יותר." ליטפתי את גבו, ולרגע קט שוב היינו סתם אנחנו, טוליק ואורי הרגילים. יכול להיות שאם באפי הייתה מתפרצת לחדר בנביחות ומתחילה למרוט את שולי מכנסינו, לקשקש בזנבה וליבב שנשתף גם אותה במשחק הכול היה מסתדר, אבל היא לא נכנסה והזקפה המטרידה של אורי שוב נלחצה אל בטני, קרוב מידי לקו החגורה שלי... ממש קרוב מידי...
הדפתי אותו מעלי והוא צנח חזרה על הספה, נשען לאחור בידיים פרושות לרווחה על המסעד והפשיל את ראשו לעבר התקרה, עיניו עצומות כדי לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ.
"סליחה." אמר חרש, "לא התכוונתי, רציתי סתם חיבוק ופתאום הזין שלי... אני לא ממש שולט בו."
"אל תדאג, עם הזמן תלמד לשלוט בעצמך, זה לוקח זמן, אבל זה יבוא." ניחמתי אותו. כל כך רציתי לחבק אותו חיבוק גדול וחם, לגרש את הכאב שלו בנשיקה, כמו שעשיתי תמיד, ואולי אוכל לעשות גם בעתיד, אבל לא כעת, כל מה שאני יכול לעשות למענו עכשיו הבנתי בעצב זה להתרחק ממנו ולהניח לו לחדש את הקשר עם אימו.
"אורי, תקשיב חמוד." התיישבתי מולו, "תסתכל עלי ותקשיב."
"אני מקשיב." הציץ בי אורי לרגע, ושוב עצם את עיניו.
"מריו קיבל הצעה לנהל את הסניף בבלגיה והוא רוצה שאני אסע איתו לשם."
הוא שתק רגע, מעכל את הידיעה, ואז פקח את עיניו והביט בי במבט שקרע את ליבי, "אתה נוסע לחו"ל?" שאל, נשמע אבוד ונואש, "אתה עוזב אותי? מתי?"
"אני לא יודע עדיין, שום דבר עוד לא הוחלט סופית, אבל ..."
דמעות חרישיות החלו לגלוש מעיניו של אורי, מציירות פסים מבהיקים על פניו של הלוחם הקטן שלי שעד היום לא בכה אף פעם. "זה בגללי, אתה בורח ממני?"
"לא, לא, מה פתאום. זה בכלל לא ככה חמוד, אתה לא מבין." מצאתי את עצמי יושב לצידו, ידי כרוכות סביבו, מאמץ את ראשו היפה אל חזי, מפציר בו להירגע, " נו די חמוד, אל תעשה פרצוף כזה. תנסה להבין גם אותי... מריו עומד להעדר מהארץ לכמה שנים טובות ואם אני לא אבוא איתו ... אם אני אשאר פה איתך אני אאבד אותו אורי..." ניסיתי לשכנע אותו להבין אותי, לשחרר אותי, לקבל באהבה את הבגידה שלי.
"אני מבין, אני מבין הכול." לחש אורי, דמעותיו גולשות על צווארי, "בטח שאתה צריך לנסוע. אני לא אפריע, אתה יודע שאני ילד טוב שלא מפריע אף פעם." התרפק עלי, "נכון שאני ילד טוב טוליק?" שאל אותי שאלה שלא נשאלה כבר שנים רבות, אבל פעם הייתה חלק מהטקס הקבוע שלנו לפני שהייתי משכיב אותו לישון.
"אתה הילד הכי טוב שלי." נישקתי את מצחו, "אתה אורי שלי, שחור תלתלים ונבון, רסיס הנהרה שלי." לחשתי לו חרש כמו שהייתי עושה פעם, לפני שמריו נכנס לחיינו.
הוא נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת, התרחק ממני מעט והזדקף, מוחה את פניו הלחות. "אז מה יהיה איתי? איפה תשימו אותי?" שאל בהשלמה, כובש את מבטו ברצפה.
ליבי התכווץ מרוב אשמה וצער. "אני עוד לא יודע אורי, זה לא שאני נוסע מחר. יש עוד זמן עד שנסדר הכול ונחליט מה ואיך. אני אעזוב כנראה רק בסוף שנת הלימודים. עד אז יש לנו עוד המון זמן לברר על פנימיות טובות."
"פנימייה?" נחרד אורי, "אבל אני לא רוצה לעזוב את הבית." מחה, "למה אני צריך? הבית שלי כאן." רקע ברגלו על הרצפה.
"גם אני לא רוצה לעזוב את הבית." הודיתי, "וגם את הארץ אני לא רוצה לעזוב, כבר סיפרתי לך אורי איך באתי לכאן מרוסייה כשהייתי בן שש?" הוא הנהן, סיפרתי לו את סיפור העלייה שלי לארץ לא פעם ובכל זאת חזרתי וסיפרתי לו את הסיפור שוב, והוא הקשיב לי בשתיקה, ראשו מונח על כתפי וידו מונחת בקלילות על ירכי.
"מיד כשירדתי מהמטוס הרגשתי שהגעתי הביתה. כולם התלוננו על החום, התגעגעו לרוסיה ואמרו שהאור פה דוקר להם בעיניים והכל כאן צהוב ויבש, אבל אני הייתי מאושר. אהבתי פה הכל, את האור החזק, השמש, החום, הכול מצא חן בעיני. אני כל כך לא רוצה לעזוב אותך ואת הארץ, אבל מריו לא יחזיק שם מעמד בלעדי, הוא לא בנוי לחיות לבד, הוא צריך אותי, אם אני לא אהיה איתו אז ... אז..."
"הוא ימצא לו אחר." השלים אורי את דברי.
נאנחתי. "כן, כנראה שכן. הוא אוהב אותי, אבל חמש שנים זה הרבה זמן לישון לבד."
"חמש שנים? עד שתחזרו אני כבר אהיה לקראת סוף הצבא שלי." קרא אורי בייאוש, "חמש שנים זה מלאן זמן, למה הוא לא יכול להיות מנהל חשוב בארץ? למה בחוץ לארץ?"
"לא יודע." הודיתי, "אבל ככה זה, הוא רוצה את התפקיד הזה, זה חשוב מאוד לקריירה שלו, רק שם הוא יכול להתקדם ואני יכול להיות מורה גם בבריסל. יש שם בתי ספר יהודיים שרק מחכים למורה מארץ ישראל שילמד אותם עברית והיסטוריה וכל זה. בבלגיה אני גם ארוויח יותר כסף, והתלמידים שלי בטח יהיו ילדים טובים יותר מהצברים החוצפנים שאני מלמד פה. הייתי לוקח אותך איתי אורי אבל ..."
"אתה פוחד שאני שוב ארד מהפסים ואתנפל עליך?" הצטחק אורי צחוק מריר, "ההצעה של מריו באה לך ממש טוב, עכשיו יש לך תירוץ מצוין להיפטר ממני."
"זה ממש לא נכון." נעלבתי, "אני לא רוצה להיפטר ממך, בדיוק ההיפך, אני תמיד אדאג לך אורי, אבל רק התחלת השנה ללמוד בתיכון... ויש גם את הנבחרת... והסיבוך עם אימא שלך והכל." הבטתי בו בתחנונים, "אתה מבין למה אני לא יכול לקחת אותך איתי חמוד?"
הוא הנהן, "כן, אני מבין. נו, די, אל תעשה פרצוף עצוב כזה, יהיה בסדר, אני כבר מספיק גדול לדאוג לעצמי."
היה לי כל כך נוח להאמין לדבריו, להניח לו להרגיע אותי ולדחוק את הדאגה והאשמה שחשתי לירכתי מוחי. "כן, בטח שיהיה בסדר, הרי אנחנו לא זורקים אותך לרחוב חלילה, נמצא לך סידור במקום טוב, אני אבוא לבקר אותך בחגים, נדבר כל הזמן בטלפון ונשלח מיילים... בטח שנתגעגע נורא, אבל תראה שבסוף הכול יצא לטובה, ועכשיו בוא נסדר קצת את הבית, עוד מעט שוש תגיע ואני לא רוצה שהיא תחשוב שאנחנו צמד שלומפרים שחיים בבלגן."
סידרנו בזריזות את הבית. אורי טאטא ואני חיסלתי את ערמת הכלים המלוכלכים בכיור. יחד ניגבנו בחיפזון משטחים מאובקים והחזרנו כל מיני חפצים שהתפזרו ברחבי הבית.
"נראה לי שהכול בסדר, פחות או יותר." הבטתי סביב, "מה דעתך?"
"כן, נכון לעכשיו הכול בסדר." הסכים איתי אורי, "אני רק מקווה שמי שתשכירו לו את הבית לא יהרוס אותו." הוסיף קדורנית.
על זה עוד לא הספקתי אפילו לחשוב. הערתו של אורי פתחה פתח להר שלם של בעיות שיהיה עלי לפתור לפני עזיבתי - השכרת הבית, מכירת האוטו, הפרידה מבית הספר שהרגשתי בו כל כך נוח ובטוח, ואיך אני אספר לתלמידים שלי שאני מסתלק פתאום? אני רק מקווה שבני יבין ולא יכעס עלי שאני נוטש אותו - במובנים מסוימים אורי היה הרבה יותר מעשי ממני.
דפיקה זהירה נשמעה בדלת ואחריה צלצול קצר והססני בפעמון. אורי חש לכניסה ופתח את הדלת לרווחה. "שלום." התרונן קולו בעליזות מפתיעה, "חיכינו לכן. מה שלומך כרמל? את נראית נהדר, תני לי את המעיל שלך, גם את שוש. שבנה בבקשה, מה אפשר להציע לכן לשתות?" כרכר סביבן בנימוס, שופע חביבות, "אני הולך להביא כיבוד טוליק, ואתה תשעשע בינתיים את הגברות." פקד עלי בסמכותיות ונעלם במטבח.
התיישבתי מולן, מחייך, מנסה להסתיר את עצבנותי. את כרמל זיהיתי כמובן מיד, למרות שראיתי אותה לאחרונה לפני יותר משנתיים, אבל מי האישה הקטנה והמבוישת הזו שמנסה להתחבא מאחורי גבה? לא יכול להיות שזו שוש?
אבל זו כן הייתה שוש אסרף, אימו הביולוגית והחוקית של אורי. האישה הזועמת, הפרועה והגסה שהייתה פעם השכנה המפחידה שלי השתנתה בצורה מדהימה. אני זכרתי אותה כאישה עבה ורעשנית, בעלת שיער פרוע, קול צורמני, שפע איפור זול וצעקני וגוף שופע, הדוק בבגדים צמודים מידי. עכשיו היא שוקלת עשר ק"ג פחות ממשקלה הקודם, לבושה בבגדים שמרניים וצנועים מאוד, ופניה שפעם היו מרוחים בשכבת איפור עבה נראים כיום עדינים וחיוורים. כל הזעם שהיה בה פעם נעלם, משאיר אחריו אישה צעירה למדי וביישנית למראה בעלת שיער קצר ומסורק בקפידה ובגדים של דוסית
ישבתי בשקט בצד, נדהם מהשינוי שחל בה ועוד יותר מופתע מהשינוי שחל באורי שהפגין הכנסת אורחים נדיבה, משולבת בחביבות סמכותית. מעולם לפני כן לא שיערתי בנפשי שהוא מסוגל להיות כל כך מנומס, בוגר ונעים הליכות.
"השתנית מאוד שוש." אמר, סוקר אותה מכף רגל ועד ראש, "את נראית פשוט נפלא. מאוד הולמת אותך התספורת הזו."
"תודה אורי." לחשה שוש, והוציאה מהתיק השחור והשמרני שתלה על כתפה מעטפה. "כתבתי לך מכתב, וגם לך אנטולי." הגישה גם לי מעטפה זהה.
החלפתי מבט מופתע עם אורי שחייך חיוך נלבב, מהנהן לעברי בהתלהבות כאילו חלם כל ימיו לקבל מכתב מאימו המתנכרת. כל התנהגותו – עליצותו, נימוסיו הטובים, הרצון הטוב ששפע ממנו - עשו עלי רושם מעושה וחשוד. לי היה ברור לגמרי שהוא מבצע לפנינו הצגה, אבל את כרמל ושוש הוא הצליח לשכנע. למרות חוסר הנוחות שגרמה לי ההופעה של אורי שלי כמתבגר המושלם, יפה הנימוסים ושופע הקסם האישי לא העזתי לקלקל את האווירה הטובה שהשתררה בינינו, ולכן פתחתי את המעטפה וקראתי בצייתנות את מכתב ההתנצלות המנוסח בקפידה שכתבה לי שוש.
היא הודתה לי שטיפלתי בבן שלה שנים רבות כל כך, שהייתי נדיב וסלחני כלפיה, והתנצלה אם פגעה בי או העליבה אותי חלילה ולא שכחה לציין שבזמנו הייתה במצב נפשי לא טוב, חולה ואומללה, אבל כעת היא בריאה ומשתוקקת לשכוח את העבר והיא מקווה שגם אני אשכח ואסלח לה.
אחרי שהן הלכו קראתי גם את המכתב של אורי. היה כתוב בו בערך אותו דבר, התנצלות נעימה, שפע כוונות טובות ותקווה לעתיד טוב יותר שבו הוא יוכל לחזור ולקרוא לה אימא.
לדעתי לא הייתה שום בשורה מיוחדת במכתב שלה שכלל לא נגע לליבי ולא סיפק שום הסבר משכנע לגיהינום שבו חי אורי בילדותו המוקדמת. בטח שלא היה בו שום דבר שיצדיק את החיבוק החזק שהוא נתן לה ואת הנשיקה ששתל על לחייה אחרי שסיים לקרוא את ההתנצלות וההסברים הלא ממש מספקים שלה.
כרמל ושוש יצאו מביתנו מאושרות ורגועות אחרי שאורי שקיבל מיד ובלי היסוס את התנצלותה של שוש קרא לה אימא ועוד הגדיל לעשות והזמין אותה לאימון שלו.
בלי להתייעץ בי הם החליטו שאחרי שהיא תראה אותו שוחה הוא יבוא אליה הביתה ויאכל איתה ארוחת ערב, ונפרד ממנה על סף הדלת בעוד חיבוק, מניח לה להתרומם על קצות אצבעותיה ולנשק את לחיו בעוד היא מעירה לו בחיבה שהוא נעשה גבוה כמו אבא שלו.
"אני מתאר לעצמי שמחר היא כבר תתחיל לספר לי עליו, על הבן זונה הזה שתרם לי את הגנים שלו." העיר ביובש אחרי שהן נסעו לדרכן.
"אתה לא חייב לשמוע אם זה לא מעניין אותך."
הוא משך בכתפיו, "שתספר אם זה מה שיעשה לה טוב. מה לא עושים בשביל אימא? אימא הרי יש רק אחת. לא ככה?"
"אורי, מה עובר עליך?" חקרתי בדאגה.
"למה אתה מתכוון מה עובר עלי? לא התנהגתי כמו שצריך? לא הייתי ילד טוב? למה אתה מתלונן? אני חושב שמגיע לי פרס."
"היית מאוד ... מאוד..." היססתי, מגשש אחרי מילים הולמות, "מאוד נחמד, מקסים אפילו, אבל אף פעם לא ראיתי אותך מתנהג ככה."
"כי אף פעם לא הייתי צריך להיות כזה איתך, רק בחוץ הייתי נעשה מקסים ומנומס, אבל מעכשיו אני אהיה כזה כל הזמן."
"איך כזה?"
"הנה, ככה, מושלם כזה." מתח אורי את שפתיו וחשף את שיניו בחיוך הרחב מידי הזה שגרם לפניו להיראות מוזרים ומזויפים.
"תפסיק לחייך ככה, זה מפחיד אותי. די, אורי, נו, די." התנפלתי עליו ואחזתי בפניו בידי, מביט בעיניו הכהות, מחפש שם את אורי האמיתי.
הוא ניער אותי מעליו, מרחיק אותי ממנו בעדינות. "אל תיגע בי יותר." אמר חרש ונכנס לחדרו, ולראשונה בחייו נעל בפני את הדלת.

SPENKY{שייכת} • 27 ביולי 2008

אוי יש כאן תפניות מפחידות...
אפשר עוד?

8. טובת הילד

הפולניה​(אחרת) • 28 ביולי 2008

למרבה הפלא מריו הוא שהעלה ראשון את הרעיון שבמקום להשכיר את הבית ולהכניס את אורי לפנימייה ("לאשפז אותי במוסד." כפי שקרא לזה אורי) נבקש משוש שתחליף אותנו ותבוא לגור אצלנו.
בהתחלה הוא דווקא היה מאוד ספקן כשסיפרתי לו עד כמה שוש השתנתה ואיך הקשר בינה לבין אורי הולך ומעמיק. לתימהוני הוא קלט מיד מה הקשר הטוב בין אורי לאימו מעולל לי, והצליח להבין רק מנימת קולי כשסיפרתי לו ששוש הביאה לאורי כלבלב חדש עד כמה אני חש נבגד ומקופח.
"טוליק, תזכור טובת הילד." אמר לי בקול חמור.
"כאילו שאי פעם שכחתי." נעלבתי, "כל מה שעשיתי מאז שפגשתי את אורי היה רק לטובתו."
"אני יודע חמוד, ובבקשה, אל תפסיק גם עכשיו. נכון שאורי כבר כמעט מבוגר, אבל עדיף בשבילו להיות בקשר טוב עם אימא שלו. גם אם כואב לך אתה חייב לתת לה לחזור לחיים שלו, זה לטובת שניהם."
"אני יודע." אמרתי בקול אומלל, "ותאמין לי שאני הולך דבוק לקירות רק כדי לא להפריע להם, אבל זה לא צודק מריו, אחרי שעברנו את כל הקשיים איתו היא באה פתאום וקוטפת את הפירות, זה פשוט לא הוגן."
"החיים לא תמיד הוגנים." הזכיר לי מריו, "לפחות מצאו לך מהר מורה מחליפה, אני נורא מתגעגע אליך, נהדר שתגיע עוד לפני סוף השנה."
"כן, אני ממש מאושר מזה שבני מצא לי כל כך מהר תחליף." עניתי חמצמצות, והוא צחק וקרא לי פולנייה, והזכיר לי שהמורה הצעירה שתחליף אותי היא אחת מתלמידותיי לשעבר שתמשיך את דרכי בחינוך, ואחר כך סיפר לי שוב על הדירה המקסימה שמצא לנו בבריסל, על בית הספר היהודי שכבר ממתין לי בקוצר רוח ולמרבה המזל נמצא ממש ליד הדירה המקסימה שלנו ככה שאוכל להגיע לעבודה ברכיבה על אופנים, או בהליכה רגלית - איך שיתחשק לי - דרך פארק ירוק ונפלא.

השבועות לפני עזיבתי לבלגיה היו תקופה מוזרה מאוד בחיי. הרגשתי מעורער ומבולבל כפי שלא חשתי מאז שהשתחררתי מהצבא. הבסיס האיתן של חיי הלך ונשמט ממני פיסה אחרי פיסה, ובסיוטים שחזרו לפקוד אותי נפלתי תכופות לתהום, או שנסחפתי ללב ים על רפסודה רעועה.
למרות כל רצוני לגלות נדיבות ורצון טוב כלפי שוש התקשיתי בכך מאוד ולא באשמתה. היא עשתה מאמצים גדולים להיות אימא למופת, ולמרבה הכעס הצליחה בכך להפליא. הייתי מתוסכל מאוד מפני שכל מחווה קטנה שלה זכתה להתפעלות ולתשואות מכרמל שליוותה את כל התהליך, ועוד יותר מאורי שלא הפסיק לשבח אותה ולהתפעל מהשינוי הנפלא שחל בה. הוא תמיד תמך בה כנגדי ובמקרה של הכלב הגענו אפילו לעימות לא נעים.
מיד אחרי שאורי סיפר לשוש על מותה הטראגי של באפי היא החליטה לקחת אותו לצער בעלי חיים ולהשיג לו כלב חדש. הם נסעו לשם בלי לספר לי כלום וחזרו עם רוקו - כלב חמוד ומלא חיים שהיה תערובת לא ברורה של לברדור עם עוד מספר גזעים לא ידועים - אורי התאהב בו ממבט ראשון ולא הפסיק לחבק וללטף אותו ולהודות לשוש, שהוא כבר קרא לה אימא, על הרעיון הנפלא שלה.
הניסיון שלי להחזיר אותם למציאות ולהזכיר להם שבקרוב אורי ילך לפנימייה ורוקו יזנח שוב לא התקבל בסבר פנים יפות. "למה אתה תמיד כזה שלילי טוליק, אימא תשמור לי על רוקו עד שאני אחזור." אמר אורי בהתרסה.
"אבל שוש גרה בדירה קטנה עם עוד שותפה, איפה יהיה שם מקום לכלב גדול כזה?" מחיתי, ובצדק גמור לדעתי.
"השותפה שלי עומדת להתחתן בקרוב, ואני מחפשת דירה חדשה." בישרה לי שוש.
"מזל טוב לשותפה שלך, אבל עדיין, דירה זה לא מקום מתאים לכלב." התווכחתי.
"אולי אני אמצא דירה נחמדה עם חצר או גינה? אל תדאג, יהיה בסדר." אמרה שוש בקלות דעת, והמשיכה ללטף את הכלב החמוד ולפטפט עם אורי, מתענגת על כל רגע במחיצתו, זורחת מאושר כל פעם שהוא קרא לה אימא.
פתאום הבנתי את הפולניות הממורמרות שמעדיפות לשבת בחושך במקום לשמוח עם כולם.
סיפרתי למריו על רוקו והשמצתי את קלות הדעת של שוש והנטייה שלה להתעלם מהמציאות ומתכנון לטווח ארוך. בתגובה הוא העלה את הרעיון שהיא תגור אצלנו עם אורי. את התנגדותי - הלא כל כך הגיונית אבל חזקה מאוד - לרעיון הוא ביטל בטענה שזה טובת הילד.
"אז היא תגור אצלנו בבית, אז מה? מה אתה עושה כזה סיפור? אלו רק קירות ורהיטים, מה אכפת לך מי יגור שם כשאנחנו לא נהיה? ואם היינו משכירים את הבית לזרים זה היה יותר טוב? ככה אורי לא יצטרך לשנות בית ספר ויוכל להמשיך את חייו כמעט כרגיל, שוש תשגיח עליו, הוא ישגיח עליה, זה פתרון מושלם. נכון שלא נקבל שכר דירה, אבל מצד שני לא נצטרך לשלם על פנימייה ולפחות על אורי אני יכול לסמוך שיטפל יפה בגינה שלנו, לדעתי זה פתרון מושלם."
"ומה אם שוש שוב תרד מהפסים ותשתגע?"
"אורי כבר לא ילד קטן טוליק, כיום הוא מספיק בוגר להתמודד איתה. אם חלילה היא שוב תשתכר הוא יקרא לכרמל ותמיד אפשר להזעיק לעזרה את ההורים שלך, או את אחיך הגדול. זה רעיון מצוין, למה לא חשבתי על זה קודם? אתה לא חושב שזה רעיון נפלא טוליק?"
"רעיון נהדר." הסכמתי בחוסר התלהבות, "נראה אם שוש ואורי יאהבו אותו."
שוש, אורי וגם כרמל אהבו את הרעיון מאוד. אורי כל כך שמח עד שלראשונה מזה זמן רב חיבק אותי ושתל נשיקה יבשה על לחיי, ושוש חייכה חיוך ענקי, לחצה בכוח את ידי, אמרה לי תודה בערך מאה פעמים והתעקשה לשלוח מייל נלהב ושופע תודות למריו.
גם כרמל התלהבה מהרעיון ושיבחה אותי ואת מריו על נדיבותנו. חייכתי חיוך מזויף ושמרתי לעצמי את העובדה שלא חשתי נדיב כלל. לא רציתי שאף אחד חוץ מאיתנו יגור בבית שלנו, ושנאתי את ההתלהבות של אורי מהשינויים שעמדו לחול בחייו. כמה מהר הוא החליף אותי בשוש, ואת באפי המסכנה שלנו ברוקו, הרגשתי זנוח ובודד והתמונות הנפלאות של הדירה המקסימה ששכר מריו למענינו בבלגיה, הפארק הירוק והיפה ששכן סמוך לה ובית הספר היהודי המסודר והנקי שבו עמדתי להתחיל לעבוד מיד אחרי חופשת הפסח לא ניחמו אותי כלל.
סאת המרירות והעלבון שלי נגדשה לגמרי אחרי שאורי החליט לחגוג את יום הולדתו השש עשרה בחברת שוש ומשפחתה - שהייתה למעשה גם משפחתו - בלי להזמין אותי.
שוש דווקא כן רצתה שאבוא, אבל הוא סירב בשמי, מחליט בשבילי שאני לא ארצה להכיר את קרובי משפחתו האמיתיים ושיביך אותי להסביר להם מי אני ולמה אני לא נשוי ולמה אני טס לבלגיה.
הוא סיפר לי את זה כבדרך אגב בעודו יושב מול המחשב שלו, הורג בחריצות חיילי אויב וירטואליים שהעסיקו אותו כמדומה יותר ממני. פעם הוא הביט בפני כששוחח איתי, אבל כיום שמר את מאור פניו רק לשוש ולכלב החדש שלו, אני נעשיתי מיותר.
"יכולת לשאול אותי לפני שהחלטת בשבילי שאני לא רוצה לבוא." אמרתי לגבו.
"אם אתה רוצה לבוא אין בעיה." השיב, הפנה אלי לרגע קט את מבטו ומיד אחר כך חזר להביט במסך, "אני אבקש מסבתא להוסיף עוד כסא. תוכל לשבת ליד סיגל."
"מי זו סיגל?"
"החברה שלי." השיב אורי בנחת, "מה, לא סיפרתי לך? יש לי חברה, היא לומדת בכתה המקבילה. אימא מאוד מחבבת אותה."
"אני מודה לך על ההזמנה." עניתי בקרירות, "אבל אולי עדיף שאני אוותר, לא כדאי שהומו חסר בן זוג יגיע למסיבה שלך ויקלקל את האידיליה המשפחתית, חגגתי אתך כבר מספיק ימי הולדת, עכשיו תורה של שוש."
אורי הסתובב סוף סוף והביט בי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הלכתי משם לחדר שלי - שבקרוב מאוד לא יהיה יותר שלי - הטלתי את עצמי על המיטה שעוד מעט שוש תישן בה ובכיתי בשקט, מקווה שהוא ישמע ויכנס, יטיל את עצמו בפישוק רגלים וידיים רשלני לצידו וידבר איתי קצת כמו פעם.
זה לא קרה, הוא המשיך להרוג חיילים וירטואליים ואני המשכתי לבכות בשקט עד שנרדמתי, ושוב חלמתי שאני נופל לתהום, נסחף בים גועש והולך לאיבוד בפארק בלגי ירוק שורץ חיות טרף.

רצה המקרה ודווקא ביום הולדתו של השש עשרה של אורי היה מזג האוויר חם מהרגיל. "ככה זה בעונת המעבר." התנצל החזאי והזהיר את צופי הטלוויזיה מפני החמסין הראשון של השנה, מתרה בהם לשתות הרבה מים, למרוח קרם שיזוף ולחבוש כובע.
על פי התוכנית אורי היה אמור לחגוג באותו ערב את יום הולדתו עם קרובי משפחתו במסעדה, אימו הגאה מצידו האחד והחברה החדשה שנהייתה לו מצידו השני, ואחר כך ללכת עם סיגל למועדון לילה שם המתינו לו כל חברי הנבחרת שלו כדי לחגוג איתו בנוסח עדות הצעירים בליווי מוזיקה רעשנית וריקודים פרועים.
בעוד הוא חוגג ארזתי את בגדי וחפצי לקראת הנסיעה, ממיין ספרים ודיסקים, מפרק את חיי הישנים וטומן אותם בארגזים, מתכונן לקראת החיים החדשים שחיכו לי במרחק כמה שעות טיסה.
הייתי עייף אחרי שביליתי את הימים האחרונים שלי בבית הספר בחברת המורה שעמדה להחליף אותי, עושה לה חפיפה, ומנסה לדחוס לראשה את כל הידע והניסיון שצברתי. היה לי חם מאוד והייתי מתוסכל על שבמקום לשמוח ולהתרגש לקראת הפגישה עם מריו ולצפות באושר לחיי החדשים באירופה הקרירה והנעימה אני חש מוטרד, עצוב, עצבני ואחוז געגועים.
בחצות סיימתי את כל ההכנות - כרטיס הטיסה והדרכון שלי היו מוכנים על המדף בכניסה, המזוודות הארוזות כמעט לגמרי עמדו הכן, מריו כבר פינה לעצמו יום חופשי מהעבודה כדי לקחת אותי משדה התעופה ולהיות איתי עד שאתאקלם - חוץ ממני הכול היה מוכן לקראת השינוי.
התקלחתי בפעם השלישית באותו יום ונשכבתי עירום על המיטה, מייחל לשינה שתבוא כבר ותשכיח ממני את המועקה והחום. ידעתי שאני מתנהג בצורה ילדותית ושעלי לשמוח שהכול מסתדר יפה כל כך. ילדותי היה מצידי להרגיש אומלל על שכולם הצליחו למצוא כל כך מהר תחליפים מוצלחים יותר ממני. הרי מה שחשוב זה טובת הילד, ברור שעדיף בשבילו להמשיך לגור בבית עם אימו, ועדיף לבית הספר ולתלמידי שתהיה להם מורה חדשה שתחליף אותי בצורה חלקה ונעימה, אז למה אני מרגיש רע כל כך?
בערך באחת לפנות בוקר כשכבר נואשתי מהרעיון שאירדם שמעתי את המפתח מרעיש במנעול ומישהו נכנס הביתה. רק לאורי היה מפתח, אבל הוא תכנן ללכת לישון אצל החברה שלו בהנחה שהם יחגגו על הלילה ויחזרו מהמסיבה עייפים ואולי קצת שתויים.
הצצתי מחדר השינה וגיליתי את אורי יושב על הספסל בכניסה ונאבק בשרוכי נעליו. המנורה הקטנה מעל הראי דלקה ולאורה ראיתי שהוא עצוב מאוד, משכתי עלי את תחתוני וניגשתי אליו.
"אורי, מה קרה? אתה מרגיש טוב? למה חזרת כל כך מוקדם?"
"סתם, לא בא לי ..." משך בכתפיו.
"אבל מה קרה חמוד?" כרעתי על ברכי לפניו וחיש קל התרתי את הקשר בשרוכיו, חלצתי בזריזות את נעלו ואחר כך גם את השנייה.
"אתה בטוח שאין לך ערמות חול בנעליים?" התלוצצתי, "זוכר איך הייתי מביא ארגזי חול שלמים הביתה? ואולי בהזדמנות הזו תסביר לי למה אתה צריך נעלים בחום הזה? מה רע בסנדלים?"
"כי ככה זה. כמה פעמים אני צריך להסביר לך שסנדלים זה פשע אופנה שדינו מוות." חייך אורי, "ואם מדברים על פשעי אופנה, שמת לב שאתה רק בתחתונים?"
"נו, אז מה? חם נורא, קודם הייתי ערום, את התחתונים לבשתי לכבודך, איך הייתה המסיבה?"
"לא משהו, המון רעש וכולם שתו יותר מידי. סיגל הרגישה לא טוב אז לקחתי אותה הביתה במונית וחזרתי הביתה."
"אתה שתית?"
"ניסיתי, אבל לא הצלחתי. לא יעזור כלום, אלכוהול עושה לי בחילה איומה."
"טוב מאוד, אלכוהול זה גועל נפש."
הוא צחק, "אתה כזה הומו טוליק, בגלל החינוך שלך נעשיתי חנון מושלם."
"שטויות, אתה יפה מידי להיות חנון." אמרתי והנחתי יד על כתפו. הבטנו זה בזה וכל הריחוק, הזרות והמתח ששררו ביני לבינו נעלמו באחת. שוב חזרנו להיות מה שהיינו פעם - שותפים ובעלי ברית - זה היה כמעט כמו פעם, אבל לא בדיוק.
"אורי, אם פגעתי בך במשהו אני מתנצל. אני מקווה שאתה לא כועס עלי יותר."
"אני זה שצריך להתנצל" אמר אורי, "הייתי מגעיל אליך, בגדתי בך, התנהגתי יפה אל שוש רק כדי לעצבן אותך."
"שטויות, מה פתאום, לא בגדת, עשית מה שהיית צריך לעשות, וחוץ מזה שוש באמת בסדר, אתה לא מסתיר ממני דברים, נכון?"
"לא, לא, היא באמת בסדר. אני לא מרגיש שהיא באמת אימא שלי, אבל היא בן אדם בסדר. בהתחלה הייתי נחמד אליה רק כדי לפגוע בך, אבל סך הכול בסוף הכל יצא לטובה."
"מתוך שלא לשמה בא לשמה." אמרתי - בכל זאת מורה לתנ"ך - ואורי צחק וחיבק אותי ואני אותו, ובמשך כמה שניות הכול היה בסדר עד ששוב...
נרתעתי מפני הזקפה שלו, שפגשה בשלי, והשפלתי מבט נבוך אל כפות רגליו היחפות.
"אתה טס מחר בבוקר." אמר אורי אחרי שתיקה קצרה, "ועדיין לא נתת לי מתנה ליום הולדת."
"שכחתי לקנות לך, הייתי כל כך עסוק, אני אשלח לך מבלגיה משחק מחשב עם המון חיליים שצריך להרוג, בדיוק כמו שאתה אוהב."
"אבל אני לא רוצה משחק מחשב, אני רוצה משהו אחר."
הרמתי אליו את מבטי, כמה יפה הוא נעשה לאחרונה, הילד הקטן שלי, כמה רחבות כתפיו ונאות פניו... "מה אתה רוצה אורי? מה אני יכול עוד לתת לך?"
"אתה יודע."
"אורי... אני... הרי יש לך עכשיו חברה."
"גם כן חברה, שוכבת שיכורה במיטה שלה ונוחרת כמו חזירה." הוא הניח את ידו הגדולה והחמה על לחיי, "אני מעדיף אותך."
הבטתי בו חסר אונים, מזיע בחום המחניק ששרר בחדר הכניסה הקטן שלנו, נקרע בין רצונות, תשוקות ואיסורים שנאבקו אחד בשני בתוכי, ולפתע נאנחה רוח בעליו של עץ האלון הגדול המצל על החלון ואוויר לח וקריר נשב לתוך הבית, מצנן את עורי הלוהט.
"איזה יופי, החמסין נשבר." אמר אורי ואחז בזרועי, "בוא." משך אותי לחדר השינה.
"אורי." שחררתי בבהילות את זרועי, "מספיק, מה אתה עושה? מה אתה רוצה ממני?"
הוא נעצר בפתח חדר השינה והביט בי במבט מפציר, "אני רוצה שתלמד אותי, זו המתנה שאני רוצה ממך ליום ההולדת. הגעתי לגיל ההסכמה ואני רוצה שלפני שאני מחליט למה אני מסכים אתה תלמד אותי מה שאתה יודע על אהבה בין גברים."
הבטתי בו עוד פעם אחת, נפרדתי סופית מהילד שהכרתי ואז ניגשתי אל הגבר הצעיר שהוא נעשה ואחזתי בידו, "בסדר." אמרתי והובלתי אותו למיטה הזוגית שלי.

אני יודע שזה לא היה בסדר, ובטח שמור לי מקום בגיהינום בגלל המתנה שנתתי לאורי לכבוד יום הולדתו, אבל גם אם אחיה עד מאה ועשרים לעולם לא אשכח את הלילה בו הגיע אורי לגיל ההסכמה. לימדתי אותו כל מה שידעתי, ולמרות שהוא היה עדיין ילד גם הוא לימד אותי דבר אחד או שניים.
נרדמנו חבוקים, נהנים מהרוח הקרירה שהמשיכה לנשב, מנעימה את השעות האחרונות שלי בארץ, הוא עדיין ישן כשגררתי את מזוודותיי מחוץ לבית והתחלתי במסע שהוביל אותי בסופו של דבר לבלגיה הרחוקה, היישר לזרועותיו של מריו.
מריו קיים את הבטחתו והחיים שלי איתו בבלגיה היו נפלאים. הדירה הייתה מקסימה, העבודה בבית הספר היהודי תרמה לי המון, השכר היה טוב, התלמידים שלי היו מחונכים, אסירי תודה ונעימי הליכות, ומריו נשאר מריו - הגבר של חיי, אהבתי האחת והיחידה, שותפי, בן זוגי, מאהבי וחברי הטוב ביותר.
התגעגענו לארץ כמובן, ובאנו לביקור כל קיץ לבדוק מה נשמע, מה חדש אצל שוש ואורי, ולבקר את המשפחות שלנו.
אורי סיים בהצלחה את התיכון וקיבל ציונים יפים במבחני הבגרות. במשך הזמן שוש והוא הפכו לכמעט משפחה, וגם רוקו נשאר אותו כלב חמוד ועליז.
עד שהתגייס לצבא החליף אורי את סיגל בנורית, וכשהיה חייל יצא עם רקפת ... בנות כרכרו סביבו תמיד למרבה אושרה וגאוותה של אימו שגם היא התחילה לגלות שוב עניין במין הגברי, שמצידו לא נשאר אדיש, וקצת אחרי שאורי סיים קורס קצינים קיבלנו הזמנה לחתונה שלה.
מריו התנצל ושלח ברכות וצ'ק שמן, אבל לא היה יכול להגיע בגלל ישיבה חשובה, ואני נשלחתי במטוס הפרטי של הבנק (האמת שסתם תפסתי עליו טרמפ, וזה היה באמת כיף וממש ממש נוח. הייתי יכול בקלות להתרגל לזה) לייצג את שנינו בחתונה.
הייתה חתונה מקסימה, צנועה ונעימה. החתן היה בחור כארז, והכלה יפה וחסודה. הם תכננו לגור במצפה בצפון הארץ ואורי שחתם קבע נשאר לגור לבד בבית שלנו, מגיע אליו רק בסופי שבוע.
אחרי החתונה שלחנו את הזוג המאושר לירח דבש בכרתים וחזרנו יחד הביתה, ולראשונה מזה שנים רבות ישבנו לדבר קצת בשקט, רק אנחנו שנינו.
"אז מה אורי? איך ההרגשה לקבל סוף סוף אבא חוקי וכשר אחרי שכל כך הרבה שנים הסתפקת בתחליפים?" התבדחתי, שיכור קצת מרוב הרמת כוסות לחיים.
הוא גיחך, "אל תסחף, הסתדרתי יפה מאוד עם התחליפים. עכשיו אני כבר לא צריך אבא למרות שהוא באמת בן אדם נחמד ומטפל יפה באימא, חסר לו שלא." הוסיף.
"אורי." השענתי את ראשי על כתפו, "אני חושב ששתיתי קצת יותר מידי, יש לי סחרחורת."
"שתית רק קצת יין טוליק. בתור נציג העלייה השותה אתה פשוט בושה וחרפה, אבל אני יותר גרוע ככה שעדיף שאני אשתוק."
"לא, אל תשתוק. אני רוצה לדבר אתך אורי, אף פעם לא דיברנו על הפעם ההיא ש... ש... אתה יודע."
"שנתת לי מתנת יום הולדת לכבוד גיל ההסכמה."
"כן, על המתנה הזו. אמרת שאתה רוצה לדעת למה אתה מסכים לפני שאתה מחליט ואני רוצה שתדע שאני מאוד שמח שהחלטת על נשים למרות הכול כי... כי..." גמגמתי ואיבדתי את חוט המחשבה.
הוא גיחך והניח את ידו על לחיי, "כי מה?"
"כי ככה עדיף, וקל יותר, ונוח יותר, וגם כי ככה יהיו נכדים ו... מה אתה צוחק? החלטת על נשים, נכון?"
"בעקרון כן, אבל ..." הוא רכן ונשק לי, "תמיד יש יוצא מהכלל, ואני רוצה להזכיר לך טוליק שעדיין לא נתת לי מתנה לכבוד זה שנעשיתי קצין, וגם מהמתנה שקיבלתי ליום הולדת 21 שלי אני לא ממש מרוצה. כסף זה אחלה, אבל מה עם המגע האישי ?"
"אה, זה, בוא הנה ואני אתן לך מגע אישי." משכתי אותו אלי.

SPENKY{שייכת} • 29 ביולי 2008

שככה יהיה לי טוב